סיפורו של יד יאיר

מקום שהוחרב בפרעות עוד לפני הדיון המשפטי על חוקיות המבנים מתושב המקום מאיר מאיר גולדמינץ

 

 

 

בעקבות החרבתו של מאחז יד יאיר, רציתי אני מאיר גולדמינץ ראש המשפחה שגרה במקום וחבר מרכז ליכוד לספר לכם את הסיפור של המקום הקמתו, חיי היום יום המאתגרים ללא כל תמיכה ממסדית והחרבתו הפראית . לפני כשבע עשרה שנה, בי"א ניסן תשנ"א, נרצח במקום יאיר מנדלסון תושב דולב, וכבר אז רצו להקים ישוב על שמו. (בהתאם ל"נוהג" של אותם ימים, של "תגובה ציונית הולמת", שבמקום שבו נרצח יהודי מקימים ישוב). שר הביטחון דאז, משה ארנס, לא אישר את העניין, ולאחר מאבק הוקם במקום בסיס צבאי. הבסיס בהגדרתו כלל לידו פארק אזרחי, לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד. במשך השנים אדמת הפארק נרכשה מבעליה הערבי הקודם.לפני כארבע שנים הבסיס ננטש ע"י צה"ל (תוך הבטחה לעבור לגבעה ממול, אך גם שם המקום ננטש), ונשמרה במקום רק הגישה האזרחית, שכללה ביה"כ, פארק משחקים, והקפדה על תפילות מידי יום, ואירועים גדולים לעיתים מזומנות. במשך השנים נכנסו שמאלנים וערבים וגרמו נזקים למקום, ללא פעילות של צה"ל למנוע את העניין.הפעם האחרונה בא ארע הדבר, היתה בי"ט בניסן שנה זו. באותו היום נכנסו שמאלנים, ערבים ועיתונאים למקום, שרפו את בית הכנסת, והחליפו את דגלי ישראל בדגלי אש"ף.כתגובה, באותו יום החלה התיישבות יהודית רצופה במקום. במשך כחמישה חודשים, גרנו שם משפחת גולדמינץ יחד עם רווקים ותלמידים מישיבת נחליאל, עד החורבן היום בידי שלוחי ממשלת הרשע.אציין, כי על פי ה"חוק", ברגע שאדם גר במקום למעלה משלושים יום, הרי שגם אם מגוריו "אינם חוקיים", אי אפשר להוציאו ממקומו ללא תהליך משפטי מסודר, שיש לו בו זכות תגובה. כוחות החורבן הגיעו ליד יאיר בהפתעה, הרסו שם את הכל, וכשעזבתי את מקום עבודתי וניסיתי להגיע הביתה, נחסמתי ללא הצגת שום צו המורה כי המקום הינו שטח צבאי סגור. לא עזרה לי הטענה שמונעים ממני לשוב לביתי.ולאחר היום המר עדיין אין כניסת אזרחים למקום (כלומר, עדיין לא "זכיתי" לראות את ביתי החרב) רכבי שהיה ביד יאיר נגרר כנראה למשטרת בית-אל, וכן הציוד שהיה בבית עדיין נמצא (אם נמצא...) במקום בלתי ידוע, אולי גם הוא אצלם.נכון לעכשיו במשטרה טוענים שכעת אינני יכול לקחתם, ולהתקשר ביום ראשון כדי לברר מה אפשר לעשות בעניין. במשך שבע עשרה השנים מאז הרצחו של יאיר מנדלסון הי"ד, הוקמה קבוצת יד יאיר שעסקה בשמירת הקשר והזיקה למקום ונערכה שם פעילות קהילתית פורה וברוכה.בעוד הבסיס על עומדו, שימרו את החלק האזרחי בתפילות, שיעורי תורה ופעילויות. היה במקום גן משחקים לילדים, גל-עד לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד, רחבת הנצחה ובית כנסת. חילקו עוגות לחיילים, עלו להדליק נרות חנוכה, משלוח מנות בפורים וכו',גולת הכותרת היתה בארוע שנתי מרכזי (חגיגות האביב ביד יאיר) שהביא למקום מאות אנשים שבטאו את זיקתנו למקום. בימי האזכרה ליאיר הי"ד, ובתאריכים חשובים נוספים נערכו במקום פעילויות מתאימות. כמו"כ עסקו חברי הקבוצה ברכישות הקרקע מ"בעליהם" בערבים.לפני כארבע שנים ננטש הבסיס, ונשאר רק החלק האזרחי. ומאז, המקום זכה להתנכלויות בלתי פוסקות של שמאלנים וערבים, מבלי שהצבא "הצליח" למנוע את העניין. במשך השנים נהרסה מערכת החשמל, נבזז בית הכנסת, הושחת הגל-עד, ואף כמה פעמים נשרף בית הכנסת.אחרי ש"הוכח" שאין בכוחו של הצבא למנוע את בזיזתו של המקום, החלטנו על מימוש זכותנו על המקום, ועשיית המעשה הצודק ביותר בפני עצמו, ועלינו על הקרקע להקמת ישוב. בי"ט בניסן תשס"ח עלינו על הקרקע משפת גולדמינץ, וכן קבוצת בחורים מישיבת נחליאל. הישיבה לקחה אחריות על אחזקת המקום, שלחה את תלמידיה, ואף דאגה להבאת צוות הישיבה למסירת שיעורים וכו'.החזקת המקום דרשה מסירות נפש גבוהה ומסירות ממון גבוהה, הן מצד התנאים הלא קלים הנדרשים להקמת ישוב (ללא שום עזרה ממשלתית!), והן מצד העלויות הגבוהות הנדרשות להקמת ישוב חדש.זה כלל עלויות של מזון לישיבה, סולר לגנרטור, עלות שמירה אזרחית, רכב צמוד לנסיעות, ציוד מינימלי ללינה וניהול מקום וכו'. היה צריך להכשיר את המבנים למגורים ל...קיץ, ולחורף עוד לא היגענו. חיינו במקום בתנאים מיוחדים. אנחנו כמשפחה גרנו במכולה ששטחה 12 מ"ר, ללא מקלחות, ללא אפשרות להבאת כלי בית כבדים (אין מקום למכונת כביסה ותנור בישול...), ואף את המקרר שמנו מחוץ לבית, כדי שלא יתפוס מקום.שרותים היו שרותי "בול פגיעה", עד שהגיעו שרותים כימיים... רק כחודשיים אחרי עלייתנו על הקרקע הוכנו לנו שרותים ראויים, שהיו פרטיים של משפחתנו. שאר התושבים המשיכו להשתמש באמצעים האחרם הקיימים בשטח.אציין, כי לאחרונה, החלו בבניית שרותים ומקלחות לבחורים תושבי המקום, בנייה שטרם הסתייימה וכבר נהרסה.מועצת בנימין הביאה למקום גנרטור ע"מ שיספק את צורכי החשמל. עלויות החזקתו הביא לכך שהוא יופעל רק בלילה, וגם אז שימושו הוגבל ליכולת סיפוק החשמל שלו.(כלומר, המקרר בחוץ לא עבד ביום...)הישוב דולב תרם למקום עוקב מים. עוקב שהיה צריך בכל פעם למצא דרך למלאותו מחדש.את שני האחרונים החרימו "שומרי החוק" ביום רביעי י' אלול, ובאופן רישמי השאירו אותנו ללא מים וללא חשמל.(טוב, אנחנו לא אנשי פת"ח או חמאס. אנחנו האוייב האמיתי...)הצבא גם אסר להביא נשקים למקום, כך שבאופן רישמי היה לנו לשמור על עצמנו, ולהסתפק בכך שיש צבא "באזור", ואם קורה משהו יגיע גיפ'. רוב מפקדי הפלוגות והגדודים שהיו באזור (למעט המ"פ האחרון), הבינו את חשיבות המקום ואת הצורך בהגנתו, ושלחו סיורים תדירים, ואף קיימו תרגילים במקום.אזכיר, כי המקום נמצא שלושה וחצי ק"מ מדולב (הישוב הקרוב), ומרוח כמאה מטר מבתי רמאללה.מיקומו של המקום, גרם בתחילה לאנשי המנהל לטעון כי הוא נמצא ב"שטח A". לאחר שהבהרנו להם, שאם הם צודקים הרי שאין להם שום זכות תהתערב במה שקורה שם, ו"יתנו לנו להסתדר" עם הרש"פ, הם הודו שאכן ה"גבול" עובר 17 מטר מגדרות יד יאיר.אנו כמשפחה נהגנו להביא מים בבקבוקים מעוקב המים לביתנו, עד שהושמה חבית על גג מכולתנו, ומאז מילאו אותה כל פעם (בעזרת ג'ריקנים), לצורך מים זורמים בביתנו. (כל יום יומיים היה צריך למלא מחדש...) המקום היה יפה ופסטוראלי. בית בין עצים עם נוף מרהיב של הרי בנימין. בין העצים היו מתקני משחקים לילדים, הן שהיו לני שהיגענו (אומגה, קרוסלה וכו'), והן שהוקמו באמצעים פשוטים לכבודנו (נדנדות ערסלים), והילדים מאוד אהבו את המקום.גם רחבת ההנצחה שמשה לנו כרחבת משקים לילדים, שם ישבו עם שולחנות וציירו או רכבו באופניים. יחד עם אהבתם את המקום, הקפדנו מאוד לא לנתק אותם מהחברה, ולקחנו אותם כל יום לגנים ולבתי הספר בחרשה ובדולב. היינו צריכים ליסוע כמעט כל יום לביתנו הקודם בחרשה לצורך מקלחות, כביסות, בישולים ועוד. (עשרים וכמה דקות נסיעה כל צד!)הנסיעות היום-יומיות, הינם אחד החלקים הקשים שבהאחזותנו במקום. במכולנתו הקטנה כמעט ולא היה מקום לדברים. לכן, בכל ערב פרסנו מזרונים על הריצפה, ובכל בוקר אערמנו אותם אחד על השני כדי "שיהיה מקום לזוז בבית".כשרצו לתרום לנו מיטות, ויתרנו על קבלתם. זה היה "סותם" את כל הבית.חלק מהציוד שמרנו מחוץ לבית (אופניים, שולחנות וכיסאות), כי בבית לא היה להם מקום. החיים החברתיים במקום היו מיוחדים. את סעודות השבת לבחורים בישלו משפחות מתנדבות מתושבי גוש דולב-טלמונים, והן התקיימו ב"חדר האוכל המרכזי" של יד יאיר. (כלומר, מבנה גדול רב תכליתי, ששימש כבית כנסת, חדר אוכל, מטבח מרכזי, חדר שיעורים וישיבות וכו'.גם אנו כמשפחה סעדנו איתם, והשתדלנו גם לערוס סעודות פרטיות משפחתיות בביתנו הקט.הבחורים מסרו את נפשם על המקום, והשקיעו את כל כוחם ומרצם בהקמתו, בבנייתו ובהחזקתו.חברי האגודה, השקיעו גם הם שעות רבות מזמנם, וממון רב מכיסם לצורך החזקת המקום. לצערנו הרב, אחד מפקחי המנהל, חומץ בן יין, מיכאל יכין שמו, יחד עם המ"פ האחרון של פלוגת "חורש ירון", עוררו פרובוקציות במקום שהתסיסו את השטח, והמקום הוחרב באופן לא חוקי, ע"י אלו שאמורים היו לשמור על החוק, ובמסגרת תפקידם הם עברו על החוק הלא מאפשר להוציא אדם שגר במקום למעלה משלושים יום ללא דיון משפטי מקדים, ואף התעלמו מצו ביניים מבג"ץ המורה להם להפסיק את פעולות ההרס. יזכנו ה' לשוב למקום במהרה. בברכה, מאיר גולדמינץ 054-5409506 נ.ב כתבתי ספר בשם "סיפורו של שב"ח" המתאר את חייהם של המשפחות השב"חיות (השוהים הבלתי חוקיים- לפי החלטת הממשלה), בגוש קטיף, שגרו באוהלים בכפר דרום ערב הגירוש והחורבן. בספר 208 עמודים. ניתן להזמינו אצלי תמורת 30 ש"ח + 5 ש"ח דמי משלוח (לשלוח המחאה אלי: מאיר גולדמינץ, חרשה-טלמון 34, ד.נ. מודיעין 71937 טל: 054-5409506 ) או בכרטיס אשראי במכון התורה והארץ 08-6847325 עבור עיתונאים פרטים נוספים אפשר למצוא אצל: איש שהיה הרוח החיה בהחזקת המקום במשך השנים הינו ויקי עזרא 02-9973153 0547-973153 050-3404037 אפשר לדבר גם עם איריס זנגי 052-8308333. כדאי גם לשאול אותם לגבי פרסום לציבור לתרום למקום. (זה היה מאוד חשוב, כשהמקום עמד, וק"ו כעת כשהמקום חרב!) 2.JPG