תושב התנחלות בן קרוב ל60, חסר תעודת בגרות וחסר הכשרה מקצועית כלשהי. חיתן ב3 שנים האחרונות את חמשת ילדיו, כולם אברכים\ אברכיות בישיבות והוא נאלץ לתמוך בהם כלכלית במידת מה. שנים רבות כבר מצא עבודה במנהל האזרחי.
לרוב, הצליח לחמוק ממשימות שנויות במחלוקת, או כאלו הפוגעות ביהודים.
לפני שבועיים הודיעו לו שהוא ייאלץ להיות פקח של הקפאת הבנייה, או שייאלץ לוותר מרצון על משרתו. כעת הוא נמצא בדילמה קשה: מצד אחד מי כמוהו יודע כמה חשוב ליישב את ארץ ישראל, וכמה אסור לפגוע בה, וכמה הוא לא רוצה להפריע לשכניו-אחיו המתנחלים. מצד שני: הוא כבר מתקרב לגיל היציאה לפנסיה, באם יעזוב את עבודתו- אין לו איפה לחפש משרה חדשה בגילו ובחוסר ההכשרה שלו, הפנסיה שהוא עמל לחסוך במשך שנים רבות תלקח כלא היתה, הוא, אשתו, ילדיו ונכדיו יוותרו ללא מקור פרנסה שעליו השעינו את קיומם.
כל משימה שהוא מקבל הוא מבצע כמה שיותר בקטן, וכמה שיותר בכאב. ומדי לילה, כשהוא שב לביתו- הוא ממש יושב ובוכה על המשימות המרשעיות אותם הוא צריך לבצע.
ובכן-
א. מה אתם הייתם עושים במקרה [האמיתי לחלוטין] שלו?
ב. מה צריך להיות היחס שלנו לאדם כזה?
בציפיית הישועה.



























