להביא משהו לדייט זו מחווה יפה וחמודה אבל בהחלט לא הכרחית..

כמו שאני לא אוכלת אבין גם שהוא לא מביא🤦‍♀️

אני לדייטים בחורף בד"כ הייתי מביאה תפוזים (או אם יש את הקלמנטינות השמנות המבריקות הטעימות של סוף העונה) 

שידע מראש שריח ההדרים ואת זו עסקת חבילה.

הרבה דיברו פה לפני על החשיבות של כנות בקשר..

שעה ורבע וחצי כזה

יושבים בפארק והוא לא מדבר על שתייה או לא מביא.

יכול להיות שהוא יתפס בעיניך כלא אכפתי או משהו אחר?

אני לא יודעת אם ישר הייתי מתייגת את הבחור כקמצן, אני לא מצפה לאכול עכשיו בדייט  אבל אני כן חושבת שמן הראוי לפחות להציע לשתות משהו במיוחד אם הדייט מתארך.
נראה לי די מינימלי להציע , סוג של נימוס ומראה על אכפתיות בסיסית.

 

מסכימה איתך שיש מקום להגיד, אבל מצב נתון כל אחת פועלת אחרת (:

הנושא הוא לא הבושה.

הנושא הוא ההדדיות שחסרה (לא רק בקטע הזה של הבושה), בגלל תבניות חשיבה לא מאוזנות.

אלא לשאול שאלה, זה הכל.

לכן גם טיפה התנצלתי בהודעה הראשונה של השרשור.

אני באמת לא מאמין באופן עקרוני בשרשורים הללו אבל זה באופן ספציפי מה שרציתי לשאול.

חחח לבנות יש פריווילגיה ללבוש תיק צדדי כזה שהן תמיד לוקחות איתן ;)

בוודאי שכל אחד צריך להתחשב כמה שיותר באחר,

אבל השאלה האם לציפיה לקבל (כלומר הצבת הדרישה שהאחר ייתן) גם יש מקום.

כלומר, אני בעד לתת כמה שיותר לבחורה, וגם הבחורה צריכה להיות לדעתי במקום כזה,

אבל אני לא אחראי למה שהיא עושה, ולא רק זה. אולי באחריותי זה לדון אותה לכף זכות שהיא כנראה עושה את המקסימום מבחינתה להתחשב בי.

ולכן אני לא מצפה שהיא תמלא את חלקה, כי אינני יודע מהו חלקה, זה ענין שלה,

ואני סמוך ובטוח שהיא באה לקשר במטרה למלא את חלקה, ושהיא ממלאת אותו במאה אחוז.
ואולי הדבר המרכזי- שהמוקד צריך להיות כמה אני נותן לה, ולא כמה היא נותנת לי.

הריני מתיר לך להוציא את המים ללא חשש

להיפך, גברים אוהבים בחורה ששותת, זה עדיף מאשר בחורה שוטה

חח מבין טיפה אבל באמת אין ענין

הגיוני שיהיה לך את הבקבוק חצי ליטר שלך. אף אחד לא מסתובב עם בקבוק של ליטר, זה לא נוח.

יצא לי גם לצאת עם מישהי שראתה שאני צמה והציעה לי לשתות משלה חחח ולא היה לי נעים אבל שתתי קצת.

לא לכולן נעים ששותים להן מהבקבוק האישי וזה בסדר.

יש לכן תיק צד אופנתי חח זאת פריוילגיה רצינית - נצלו אותה ;)

אני יודעת שיש סיכוי שאני אהיה צמאה/ רעבה אז אני מביאה מראש בעצמי (לשנינו כמובן..) לא בונה עליו..

רק אגיד שאני מאוד מאוד רחוק מהגישה שלך.

בעיני זו הסתכלות קצת שחור לבן.

וחבל לי שזו הגישה שלך לנישואין.

קשה לי להתייחס למה שכתבת

אם יש משהו שהוא שטחי פה- זה לעשות פעולות בגלל מה שזה משדר, ולא בגלל התוכן של זה.

איך את יודעת מה הגישה שלי? לא כתבתי אותה כאן. אז ברשותך, במחילה ממך- את לא נביאה

זה הכיף שלהן.

ואח''כ למצוא את ה'פגם' שמצדיק שהן יחתכו אחרי פגישה אחת, וישפטו את הבחור לכף חובה על סמך מה שהן ראו בפגישה הזאת.

אבל כבר אין טעם לדבר על זה, כי בנות בוודאי לא יודו בזה,

ובנים פה לא יודו על זה בפומבי בוודאי, ולהיפך- יעדיפו להיראות פה כאנשים נאורים וכו' ולא יודע מה. אז אפילו אני די בטוח שכמה אנשים יתלבשו על מה שכתבתי כדי למנף את עצמם.

(ואם הם לא יעשו את זה- זה רק בגלל מה שכתבתי פה במשפט האחרון...).

יש מלא כנות בכלל בכל העסק הזה.

אני חושב שבגרות של בנאדם היא מה שקובע, לא אם הוא בן או בת

דבריך מכניסים את העניין למעגל דטרמניסטי שלא נגמר

שיהיה דטרמיניסטי. יש לך איך לשנות את זה? לי לא.

חוויה מתקנת

עברתי מספיק חוויות, שלא רק שלא תיקנו- להיפך. העמיקו.

אז בוא..

עם אמירות כמו שיש פה בתגובות בפורום בשבוע האחרון על קשר זוגי אני לא מתפלא שזה ככה

אמרתי שזה מה שגורם.

תחשוב שמשהו יגיד לך 'כל הביינישים הם X'

ואז תגיד לו לא נכון אבל ראיתי חלק כאלה חלק כאלה והוא לא יאמין לך כי כל מה שהוא חווה זה משהו מאוד עוצמתי..

מספיק שיש לאדם אחות ולדעת שהיא נורמלית זה כבר מתקן משהו

מתישהו אתה קולט שאכן יש פה ענין עוצמתי...

בסדר. שיערב להן.

ושיזכו לזוגיות מדהימה שהגבר ישרת אותן בע''ה

מעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד...

בכל דוגמא זה ככה.

ויש המון אנשים שחושבים שביינישים הם לא נורמלים

יש גם המון שאומרים את זה על ביבי.

אני יכול גם להביא לך המון אנשים שחושבים שבנות הן נורמליות.

נראה לי שיש בניכם חוסר הסכמה על מה זה משדר ולא על עצלנות/זריזות, מה זה זוגיות וכולי

ומה שהבחור משדר זה לא מי שהוא. נקודה.

לא מעניין אותי השדר כרגע (למרות שגם לו יש חשיבות, אם כי מינורית יחסית),

מעניין אותי שתהיה הדדיות בקשר. זה הכל

אין היגיון לצפות מהגבר לחזר אחר אשתו ולא להיפך. אלא אם אנחנו סומכים על חז"ל,

אז בואו נתנהג כמו שחז"ל מדריכים אותנו ולא כמו שבא לנו

את רוצה להיות נחמד לבנאדם אתה תתעניין בו וכולי

זה לא מעבר...

אתה רואה בזה שהיא מטילה עליך אחריות סתם שגורמת לחוסר הדדיות

והיא רואה בזה שאתה לא מחזר

כל אחד בסוף יגיד "מה זה אומר"

בסוף אני חושב שיש 'חיזורים' יותר משמעותיים מאשר בקבוק מים ונורמלי שמי שצמא יביא וגם לחלופין נורמלי שמישהי תרצה שהבחור יציע. אין מודל אחד נכון. 

מהגבר להתחשב,

ומעצמך את לא דורשת שום דבר.

אם הגבר לא מביא לך שתיה ועושה עוד אלף ואחד דברים שאת מצפה ממנו- יש לו פגם במידות.

אבל אם את לא הולכת כלפיו, ולא עושה שום דבר למענו- זה בסדר גמור...

אני חושב שזה קצת בעייתי.

אין לאישה פה? היא לא יכולה לדבר? 

אני לא שואל את זה. כי ברור לי שאם הבחורה צמאה היא תגיד. כמו שאני לא מצפה ממנה לשאול אותי האם אני צמא.

אם הייתי מארח אותה בבית שלי הייתי מציע לה לשתות. אבל אנחנו בדייט, אני לא מארח אותה, אלא אנחנו נפגשים.  

משתדלת להסתכל בעין טובה,

וגם אם אחשוב על מישהו שנהג בקמצנות לא אשפוט אותו  כ'קמצן'🤦‍♀️
כ"ש וק"ו במקרה בודד של דייט ראשון

השאלה היא-

ואם זה ארבעה דייטים ראשונים ברצף?

(שואל בגלל שהדגשת שמדובר בדייט בודד)

דיברתי בכללי על 'מעשה' קמצני.. לא על 'להביא אוכל לדייט', זה לא נתפס בעייני כהתקמצנות.

זה כן נחמד וטעים כשיש. ואולי אגיד לו אתזה גם

אבל גם אם נניח בתאוריה אדם יעשה פעולה שתחזור על עצמה שיכולה להעיד על מידה רעה כלשהי בעייתית

אנסה לברר אתזה עוד ועדיין לא אצמיד את אותה מידה לתואר של  האדם

גם אדם שמתקמצן וגם אם זה קורה פעמים רבות ובמקרים שונים
הוא עדיין מתקמצן, הוא לא קמצן, לא אוהבת שמצמידים ליהודים תארים כאלו
במיוחד שאני לא אדע לעולם מהי נקודת הבחירה של אותו האדם ועם מה מתמודד.

(וגם אם לי לא מתאים שהוא מתקמצן על כל מיני דברים, זה לא יגרום לי לחשוב
שאותו אדם מוחזק כ'קמצן')


 

השאלה- איך מבררים אם הוא קמצן נגיד? או עם מידה רעה אחרת?
את מתכוונת אם זה ממשיך לחזור על עצמו- למשל שהוא לא מביא אוכל לפגישה או לא רוצה בעקביות להיפגש בבית קפה?
או שאת שואלת אותו מה הסיבה, או דרך אחרת של בירור?

הנקודה שאני לא אקרא לאף יהודי 'קמצן'. גם אדם שמתקמצן הרבה עדיין לא אקרא לו קמצן, 
אולי זה יפריע לי כשאראה שהוא מתקמצן, אשאל אותו על הדברים האלו, למה הוא עושה אותם ואיך זה נתפס אצלו,

ואם באמת יוכח לי שזה מגיע מהתקמצנות אז אחתוך אבל לא אקרא לו 'קמצן' אקרא לו אדם שמתקמצן..

כן מצפה שידאג לשתייה

מה את חושבת על זה?

את מסיקה מסקנות כלשהן?

אז לא 

במיוחד שכל הזמן הזה יושבים ולא זזים🤦‍♀️

מי מגיע עם תסמינים של קורונה לדייט?!🤦‍♀️




 

<צ>

למה 'כדאי לקחת זאת לתשומת לבכם'?
אני כלי פשוט, נעים להכיר. לא מייצג אחרים

פשוט תגובות שמפתיעות אותי..


אה ערכת... יפה לך

אני מרגיש הרבה חוסר עדינות ביחס שלך כלפי כל מה שמייצג בעינייך גברים

רק את ו @y101 התייחסתן לזה בתור 'נורה אדומה',

באופן אישי אני מכבד את זה אבל השאר קיבלו את העובדה שמי שרוצה לשתות הגיוני שתביא לעצמה בקבוק מים.

אבל לא אם השיפוטיות...

ברור שאם הוא מרגיש אז שיהיה נחמד אבל

אם הוא עשה משהו או לא עשה משהו זה לאו דווקא מעיד עליו.

הכל טוב.

ובכלל - לקראת נישואין וזוגיות

הבנתי את זה קצת אחרת - לקראת נישואין וזוגיות

אשאל אותך - מה את חושבת על המודל הפמינסטי שאישה משלמת על הגבר? (השאלה פה זה 'מי צריך לדאוג למי')

למה לא

בקשר האחרון שלי. לפני הדייט הראשון אמרתי לבחורה שאם היא רוצה, שתביא אתה בקבוק מים קטן לעצמה למקרה שתהיה צמאה. 

מצאתי את ההודעה שכתבתי חח - "אם את רוצה תביאי איתך בקבוק מים קטן לעצמך למקרה שתהיי צמאה. אני ממילא לא שותה, ואני לא אוהב לסחוב איתי בקבוק גדול, זה לא נוח לי (ולרוב זה לחינם כי הבחורה גם לא שותה...). ככה שאני מעדיף שכל צד ידאג למה שהוא צריך. אני אומר את זה מראש, כי אני יודע שלפעמים נשים מצפות שהגבר יביא ולא דואגות לעצמן. וגם כדי שתרגישי בנוח להביא אם את רוצה".

והיא קיבלה את יפה למי שהיה ספק . וככה היה לאורך כל הקשר. ובסוף התברר שגם היא לא שותה כמעט, למרות שלפעמים כן היה שתייה ועוגיות.

כיום כבר לא אכפת לי להביא מים או אוכל, אבל זה מה שהיה לי נוח באותו זמן, אז ככה התנהלתי. עדיין אני מעדיף לבוא בלי כלום, כי אני אוהב להרגיש משוחרר, בלי להחזיק שום דבר ביד (בכללי לא רק בדייטים), אבל זה כבר לא ממש משנה לי כיום. וגם עכשיו כנראה שפשוט אדבר עם הבחורה מראש האם להביא ומה היא אוהבת. 

אני בכללי אחד כזה שכמעט ולא שותה מחוץ לבית. גם אם אני אצא לכמה שעות, אני בכלל לא אחשוב לשתות. אני לא מרגיש צמא. וגם בדייטים אני לא זוכר שאי פעם היה לי צורך לשתות, למרות שדיברתי הרבה, ודייט ממוצע ארך מינימום שלוש שעות. 

אני מסכים שזה יפה אם הבחור או הבחורה מביאים שתייה או אוכל, וזה יכול לתת אוירה טובה. אבל אני לא רואה את זה כמשהו חובה. 

ובכללי אני מצפה מבחורה להיות בוגרת, לדעת מה הצרכים שלה, ולדעת לדאוג להם. ואם היא יודעת שהיא בדרך כלל צמאה בדייטים, אז טוב שהיא תביא בקבוק מים קטן.

לא להתבייש להיות דוגרי 

יפה לך חחח

זה הופך את העסק לטיפה מוזר אבל אני מאמין שזה השתלם לך

זה יכול להיות מוזר. רק צריך לדעת איך לעשות את זה. 

פשוט יצא לנו להתכתב קצת לפני הדייט, אז ההודעה הזאת נכנסה בשיחה, וזה ממש לא היה מוזר, דווקא זה זרם והיה קצת מצחיק. 

דווקא הוא דואג בזה שהוא אומר להביא בקבוק אם היא רוצה

מה עדיף להסחב עם תיק שיכול להיות מיותר?

"דואג" לא בקטע של רגשות אלא בפרקטיקה.

אולי באמת יש מילה יותר מוצלחת

ידעתי שאני לא מביא כלום, אז אמרתי לה את זה, כי לא רציתי שהיא תהיה צמאה בפגישה. 

לא כל כך מבין מה לא בסדר בזה. זה רק משהו טכני לקראת הפגישה. לא צריך להיסחף כאילו לא אכפת לי ממנה. כתבתי לה את זה דווקא בגלל שאכפת לי ממנה. 

אני מבין שזה יכול להישמע ככה. אבל את לא ראית את כל השיחה שלנו לפני הדייט, וברור לי שזה לא מה שהיא הרגישה שכתבתי את זה.

אני חושב שכאשר זה נאמר ממקום חיובי, אז מרגישים את זה. ולא לוקחים את זה למקום שלילי. 

וגם מה ששיתפתי אותה שלא נוח לי לסחוב את הבקבוק, באמת הייתה מתוך כוונה לשתף את המקום שלי. לא מתוך כוונה לומר לה שאני דואג רק לעצמי. ככה לימדו אותי שעושים בקשר זוגי, קודם משתף מה אני מרגיש ביחס לדבר מסוים, ואז רואה גם מה הצד השני אומר. (הבנתי שלא התכוונת אלי אישית, אבל ראיתי צורך להוסיף הסבר).

מה הבעיה לומר שכל אחד ידאג לעצמו לשתייה. 

איך ניפחתם דבר טכני כל כך קטן, ועשיתם מזה פיל...

כאילו עכשיו הם לא ידאגו אחד לשני בשום דבר.

סתם דרך נוחה להתנהל. כל שכן בתחילת קשר.

מה כבר הוא אמר לה? מה הקשר בין מים לזוגיות? איך הבנת מזה "את לבד אני לבד"? רק הציע דבר טכני פעוט. 

אין פרופורציות... 

(זה לא מופנה דווקא אלייך, אלא לכל מי שטען ככה, והיו לא מעט)

אני מבין מה שאת כותבת, אבל כנראה שאני מבין אחרת מה זה קשר זוגי.

קודם כל רציתי להביא את עצמי לדייט בלי להיות חסום, כדי שיהיה קשר טוב.

ובגלל שדייט לפני כן לא הצלחתי להביא את עצמי, אז התבוננתי להבין מה חסם אותי. והבנתי שאחד מהדברים שהפריעו לי, זה העובדה שסחבתי איתי שתייה ואוכל, זה לא היה לי נוח, וגרם לי להרגיש קצת חנוק ולא משוחרר. לכן החלטתי שאני לא אביא הפעם כלום, כדי לאפשר לעצמי להיות יותר פתוח (מה שהתברר אחר כך כהחלטה נכונה, כי באמת הייתי משוחרר יותר). 

אחר כך חשבתי על כך שהבחורה אולי תתבייש להביא לעצמה מים, או שהיא תחשוב שאני מביא כי ככה נהוג, ולא רציתי שהיא תתקע צמאה לאורך כל הדייט. אז שיתפתי אותה במקום שלי, שלא נוח לי להביא, והצעתי לה להביא לעצמה אם היא צריכה. דווקא בגלל שהיה אכפת לי ממנה. 

בעייני זה המהות של קשר זוגי. לדעת לשתף את הצד השני במקום שלך מצד אחד, ומצד שני לדעת לראות את המקום שלו. 

ואז עוד מצרפים לזה את דברי חז"ל שהגבר צריך לחזר אחר אבידתו ואז בכלל...

הבחורה יכולה לשבת על מי מנוחות ותפקיד הגבר לדאוג לה בכל המישורים, ואין שום הדדיות

עלי והצליחי

ולא רחוק בכלל מהמציאות. פשוט או שאת לא מודעת או שלא נוח להודות. זה הכל

בגלל האינטואיציה הכמעט נבואית שלכן

שמח לשמוע שיש אנשים שנשארו קצת אנושיים בדייטים

כי את יודעת שאם את תתני- תהיה הדדיות.

החוכמה היא שאתה גבר, נותן את הלב שלך לגמריי בפגישות,

עין טובה 100%,

אכפתי רגיש ועדין, וכו',

ולא מקבל גרם מזה בחזרה מהבחורה (אולי להיפך).

ולא כזה משנה עם איזה בחורה אתה נפגש.

ולמרות זאת ממשיך לנהוג ככה עם כל בחורה בפני עצמה, כי באמת כל בחורה היא בפני עצמה.

ושוב ממשיך להבין שהדפוס התנהגות חוזר על עצמו כל פעם. כי לגבי בחורים- כל הבחורים אותו הדבר ולא בפני עצמם, להבדיל מבחורות.

פשוט הזוי בעיני.

אתן מה זה אוהבות שמפנקים אתכן,

אבל מצידכן- אפס התחשבות.

אבל אתן נשים אז מותר לכן.

שתהיו בריאות

אין מצווה לענות על הדרישות האלה שלכן, מתוך חוסר הדדיות ושותפות מלאה.

תביאי מקור

אל תצפי לקבל מהגבר. תתני לו. תלכי גם את לקראתו.

כמו שאת רוצה שהוא ייתן מתוך נתינה ולא מתוך ציפייה לקבל- ככה גם הבחורה צריכה לתת.

חבל שזה לא קיים כמעט בכלל ואתן מעגנות את זה בדברי חז"ל

אם כבר הוא נותן יותר מהבחורה באופן לא פרופורציונאלי כי אין לו ברירה, בשביל להתחתן אי פעם. וזה יקרה רק בקשר שאין בו הדדיות ושותפות מלאה גם מצד הבחורה,

כלומר ב- 99.9% מהמקרים

אני לא מכוון למישהי ספציפית

אני כותב את התגובות האלה מתוך מקום שגם לגבר מותר להיות רגיש.

והלוואי ויום אחד תקבלו את זה כבר סוף סוף.

כי לקחתן בעלות מלאה על המוסר והטוב והאכפתיות והרגישות אליכן

"לבטל מצווה"?

את מתכוונת למצוות "ואהבת לרעך כמוך"?

צריך אכפתיות הדדית. זה לא מתבטא רק דווקא במעשה כזה או אחר, אלא בעיקר בהרגשה כללית שכל אחד נותן לשני שהוא חשוב לו, והוא דואג לו. 

ויפה שאת עושה את זה. 

אני יוצא כבר לא מעט זמן. ולצערי מעולם לא הרגשתי ככה כמו שאתה מתאר

למשל הבחורה האחרונה שיצאתי איתה הייתה מאוד אכפתית, אמפתית, והשקיעה בקשר. וממש הרגשתי שהיא דואגת שיהיה לי טוב. 

כמובן שזה היה הדדי, וגם אני הייתי אכפתי אליה, והשקעתי.  

שמח בשבילך

זה שהוא ( וגם אני..) חושבים שזה הדברים היותר שטחיים בקשר-

לא אומר שאנחנו לא דואגים לזה, כן?

אבל יחסית למה שאנחנו דואגים זה החלק המינורי והפחות משמעותי. 

הדיון הוא על הדדיות בקשר.

לך יש תפיסה שלא אמורה להיות הדדיות. בסדר.

שיהיה לך בהצלחה בקשר הזוגי שלך,

תמצאי גבר שישרת אותך.

אני נותן כי אני מאמין בזה. אבל אי אפשר להמשיך לתת כשאני מרגיש כפיות טובה רבה, וציפיה שאני אתחשב ואהיה אכפתי וכו' וכו' ואפס דרישות מעצמה כלפיי, היחס אליי בגלל שאני גבר יכול להיות מגעיל.. ושאני מקבל את ההיפך ממה שאני נותן. לא פעם ולא פעמיים. וגם לא חמש.

להתעניין בה, מה שלומה, איך עבר עליה היום, איך היא מרגישה, להקשיב לה באמת, לשאול שאלות, להכיל אותה כשקשה לה, לתמוך, להראות חיבה, להראות שהיא חשובה לי, לתת לה הרגשה שהיא קרובה אלי...

אין בעיה להתעניין גם בדברים טכניים. רק שזה כל כך פעוט לעומת המשמעות האמיתית של קשר זוגי. 

וברור לך שאם היא תאמר לי שהיא צמאה, אז הייתי דואג לה כן? אכפת לי ממנה. פשוט הצפייה שהיא תישאר צמאה עד שהוא יחשוב להציע לה לשתות, היא ילדותית. 

קשר צריך הדדיות. בגלל זה אני לא מבין את כל השרשור ההזוי הזה.

וסתם לא הבנתי על איזה מצווה דיברת. 

חוקים רק מגבילים. צריך להיות פתוחים ומשוחררים. ולהתנהל בהיגיון. 

נראה לי שמעולם לא הבאתי משהו לדייט ראשון.

וגם אחר כך לא תמיד. אם התחשק לי.

(אגב, בהתחלה כן השתדלתי להביא משהו מהדייט השני והלאה.

אחרי שראיתי שמלא פעמים (רוב הפעמים) הבחורות לא אוכלות, ואם אוכלות אז מעט מאד כאילו רק כדי לצאת ידי חובה, הפסקתי.

זה די ייבש אותי. אז אני פשוט עושה מה שבא לי.)

אגב, סתם שתדעו, כמו שאתכן מביך לאכול, יש גברים שזה מביך אותם להביא אוכל. אני עשיתי את זה כי אמרו לי. וזה שלא רציתי לעשות את זה לא היה קשור לקמצנות. קצת קשה לי להסביר מה כן, אבל זה הזכיר לי שרשור ישן שהגבתי אליו, ואני אביא פה את התגובה ההיא למרות שזה שונה מאד בתכל'ס.

קשה לי לומר בודאות,

יש הרבה דברים שקשורים יותר לאופי מאשר למידות. יכול להיות שאני יחסית קיצוני מבחינת האופי שלי, זה לא אומר שאני לא קיים או לא לגיטימי, ואני לא אתלונן אם יש בחורות שמבחינתן זה חיסרון. יש גם הרבה בחורות עם אופי נפלא שמבחינתי הוא חיסרון.

ולגבי זה שהיא לא תהיה צמאה? היה ברור לי עד היום שהבחורה דואגת לעצמה, ולא העלתי על דעתי שמישהי תהיה צמאה בגלל שלא הבאתי שתיה לפגישה.

כן השתדלתי תמיד לשים לב כשאני בוחר את המקום לפגישה שזה לא חור שאין בו מקום של שירותים ציבוריים באזור. יש הבדל בין לדאוג לדברים שצריך לבין לדאוג לדברים שהבחורה החליטה שהם אחריות שלי. מוזר לי המחשבה שאני צריך לדאוג לה, ואם לא אז זה אומר שאני מרוכז מדי בעצמי.

זה בעיני פי אלף יותר רגיש ומתחשב מאשר להביא איזה חבילה של ופל מן 😅

בקרוב אצל כל בחורי ישראל חח

אין על בחורי ובנות ישראל!

איזה כיף שיש לנו עם כזה!

אני לא בטוח שתמיד אתן שמות לב שבחורים עושים את זה..

ובהחלט מתחשב מצידו

אם הוא לא מביא..?

להתרחק מבחורות שמצפות שהגבר "יחזר" אחריהן. זה כזה כאב ראש. וכזה מכביד על הקשר. ומרגיש כמו משחק שמבוסס על סרט של דיסני, ממש לא כמו זוגיות. ב"ה אף פעם לא נתקלתי בבחורות כאלה.

לא מבין בנות שמצפות מהגבר להיות אבא שלהן, ולדאוג שלא קר להן, והן לא עייפות, והן לא צמאות, ושהן לא רעבות. כאילו הן ילדות קטנות שלא יודעות לדאוג לעצמן. 

עד היום לא ראיתי אישה נשואה שנשארת צמאה בגלל שבעלה לא הציע לה לשתות, או שהיא עייפה כי הוא לא הציע לשבת, או שהיא רעבה כי הוא לא הציע לאכול, או שקר לה כי הוא לא הציע להיכנס למקום חם. היא פשוט מדברת אתו, ואומרת לו מה היא צריכה, כי הוא בעלה, והיא מרגישה בנוח איתו! ככה קשר זוגי מתנהל. 

והגבר יכול להיות מכיל, ותומך, ורגיש, ומתחשב, ואוהב, ונותן, בכל כך הרבה מקומות יותר משמעותיים. ולא בשטויות האלה. 

אז גם מלבישים אותה על חז"ל.

זה לא התרבות של חז"ל. ממש לא.

זה תרבות שבה כל אחד חושב על עצמו ולא על האחר. תרבות של אגו ולא של נתינה.

ואז זה גורם גם לגברים לתת רק בשביל שלא יפסלו אותם, וזה לא גורם להם להיות יותר נותנים כי הם מאמינים בזה, למרות שהם לא חייבים. כי הם חייבים. להבדיל מנשים. כי התרבות הזאת שמתמקדת באדם עצמו ולא בלהיטיב לאחר- מדגישה את הפער בין אשה לגבר לטובת האשה. ובהתעלם ממאמר חז"ל "השווה הכתוב אשה לאיש" באופן מוחלט.

כשקראתי את הכותרת בהתחלה, לא הבנתי איך הלכה וכימיה קשורות, הסתכלתי על הפורום והבנתי...

התלבטתי אם לכתוב במסר או פה, בגלל שסבורה שיכולה לצאת תועלת לכלל מניחה כאן, קח רק מה שמרגיש נכון ושייך ומכוון אליך.

השאלות שלך טובות ואמיתיות.

בשורה התחתונה, אף אחד לא יכול לערוב לך או להבטיח לך כלום. אנחנו עוברים כל כל הרבה שינויים פנימיים בעקבות אלו החיצוניים, וגם בלעדיהם, שאף אחד לא יכול לצפות מראש אפילו את השינויים שהוא עצמו הולך לעבור בחיים.

ככלל, אנחנו לא מתחתנים על מנת להתאים את האדם שלצידנו לתבנית שהכנו מראש. בתקופה הזו שלפני הבחירה וההחלטה אם מחברים את החיים יחד או לא, המטרה היא לבחון האם מי שמולי מעריך את הדברים שאני מעריך, האם אנחנו מכוונים לאותו מקום והאם במציאות הנוכחית יש בחירות, צעדים ומעשים שהם ביטוי אותנטי שמראים לי שזה אכן הכיוון והוא משותף.

בגדול,

השאלה שעומדת במרכז פה היא האם הלב של שניכם מכוון לאותו שורש ועניין.

אם הלב מבקש את ה' בכל אורחותיו, נקודת המוצא היא שלא משנה אילו עליות וירידות יעבור, זה הציר המרכזי שסביבו מסתובבים כל החיים.

גם אם יש זמנים של התרחקות וקרבה.

נקודת ההתייחסות היא תמיד אותו ציר.

אותה נקודת שורש.

וזה לב העניין.

מה שאתה מחפש בעצם זה לשמוע איפה הלב שלה מונח.

אז תכוון לשם, להבין לשמוע ולהקשיב ללב שלה.

את זה אי אפשר לזייף.

ברמה המעשית -

איך ניגשים לשיחה הזו, בכנות.

אפשר לפתוח באמירה שהיא עצמה אמרה ולבקש רשות להרחיב בעניין, אם מתאים לה.

להזכיר שאמרה שיש לה שאיפה לחיות על פי ההלכה המלאה, ומה זה אומר מבחינתה במה זה יתבטא בחיים?

אפשר לשתף ברצון שלך בהיבטים האלו, ומה זה אומר מבחינתך. איך אתה רואה את הבית שלך מתנהל מהבחינה הזו.

ותדברו על זה. תניחו ביניכם בשיח את הרצונות את השאיפות, החלומות, ברבדים הרוחניים ובאלו המעשיים.

אתה יכול להתחיל במשהו מעולמך, שיפתח פתח להיכנס בדברים וירכך עבורה את הבירור הזה שיכול להיות טעון עבורה רגשית.

דברו את הפערים בין המצוי לרצוי, בין חלומות ושאיפות למציאות, את ההתמודדות, ההצלחות הקטנות בדרך ארוכה, וכשמגיעים למרחבים העדינים שקשורים בנראות ובמה שהוא עבורה לא רק עניין הלכתי חיצוני, אלא מסע פנימי רגשי, נפשי ורוחני, חשוב חשוב חשוב כל כך לגשת לזה ברגישות גדולה ... כי מדובר פה באחד התחומים המאוד עדינים ורגישים בעולם הנשי.

וגם שם תתמקד בלהקשיב לצד השני, הרבה יותר מלחוות דעה על המקום שלה, על ההתמודדות שלה ומה המחשבות שלך בעניין.

אם אתם בשלב בקשר שיש פתיחות לשיח כזה, אפשר לנסות לכוון בשאלות שיעזרו להבין יותר את עומק הרצון והרצינות לצד המורכבות האישית, הקושי, ההתמודדות... לברר בעדינות (כמובן רק אם מתאים ושייך לכם) מה יכול לתמוך בה בבחירה הרצויה, מה מונע התקדמות בפועל ומשאיר במקום, מה הפחדים שם שמשאירים אולי באזור הנוחות, מה יכול העוגן במרחב הזה שנתן/נותן/יתן כח לעמוד בניסיון הזה?

תן לה הרגשה שאתה בא לברר איתה, להקשיב לה ולמקום שלה. חשוב להגיע בנפש מעמדה סקרנית ללמוד ולהכיר ולא ממקום שיפוטי, אלא ממקום שמכבד ומעריך אותה. ובמיוחד את הזמן והאנרגיה שלה, וחשוב לך לברר את הדברים האלו כי הם משמעותיים ונמצאים בבסיס הבניין העתידי. ובמידה ואתם לא מכוונים לאותו מקום, כדאי שתדעו מוקדם כדי לשמור על הלב של שניכם.

הבירורים האלו הופכים קריטיים במיוחד כשיש כימיה טובה.

כתבת יפה. מיותר שאני אכתוב תגובה אחרי מה שכתבת פה

ולכותב המקורי, יכול להיות שתגלה פתאום שיפתח לה הלב והיא תספר לך משהו לא צפוי. אם זה יקרה - תדע שזו הבעת אמון בך ובקשר שלכם.

גם אם היא תתעצבן, אגב, זה סוג של הבעת אמון. אל תברח. תישאר שם להחזיק את הקצוות. בקשר שלא בטוחים בו לא מעיזים לכעוס. מחזיקים את הכל ישר ישר ו"מושלם".

אחרי התשובה הנפלאה של אילת השחר אין הרבה מה להוסיף. רק אביא מהניסיון שלי, שנראה קשור לנושא.

כשהכרתי את אשתי ז"ל, בשיחות לקראת העתיד, אם נתחתן, היא העלתה את העניין שהיא לא בטוחה לגבי כיסוי ראש אחרי החתונה. היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תרצה בכלל, ואם כן אז אולי כובע או אולי פאה.

קצת רקע - היא נולדה וגדלה בחו"ל, במקום לא ממש דתי והתחזקה. בכלל לא היתה בעניינים של תרבות המטפחות שיש בארץ, והיה לה קצת קשר לחב"ד ולכן חשבה אולי פאה.

אני כמובן חשבתי שאשתי תהיה עם מטפחת כי זה מה שהכרתי מנשות הרבנים והחברים שהתחתנו (לא מהבית, סוג של חוזר בתשובה), כך שזה היה יכול להפוך לעניין.

ב"ה, בצורה שלא אופיינית לי בד"כ, כנראה ה' האיר את עיני לא להבהל מזה. הבנתי שהיא לא סגורה על עצמה, וכל העניין הזה חדש לה ולא ברור לה מה היא תרצה. וזה לא שיש לה התנגדות לעצם כיסויהראש, אלא היא פשוט לא יכולה להתחייב לזה, למשהו שממש ישנה את המראה שלה. וכמובן שיכולתי להבין, לאור הרקע שלה בחו"ל, בחברה שזה מאוד לא מקובל.

בכל אופן, הרגעתי אותה ואמרתי שזה שלה, ומה שהיא תחליט מקובל עלי ואין לחץ.

נריץ קדימה, היא הקפידה על כיסוי ראש מאז החתונה ובקושי היה מקום בבית לעוד מטפחות..

נכון שזה לא בדיוק כמו אצלך, כי אתה כותב, אם הבנתי נכון, על פערים בצניעות לבוש, שזה עניין כבר עכשיו ולא כיסוי ראש שזה משהו עתידי.

אבל בכל זאת, אם זה לא משהו שהוא ממש הפוך מצניעות, אלא רק לא מה שדמיינת או חלמת איך רשתך תראה - לדעתי אם אתה מרגיש שיש התאמה, ויש רצון ושאיפה לצניעות באופן כללי, אז זה העיקר.

בהצלחה

הגדרת אותה כמכשול עבורך.

אם באמת אתה חש ככה, למה אתה ממשיך?

אם אתה לא חש ככה, אז איך גורם לכך שלא תתבטא ככה?

בכל מקרה, זה התבטאות בעייתית לדעתי על הסיטואציה.

לא הגדרתי אותה מכשול, אלא את עניין הצניעות.

1. איך ניגשים לפגישה כזו? מה כדאי לשאול או לבדוק כדי להבין אם השאיפה שלה היא באמת פנימית ואמיתית, או שזה נאמר מהחשש לאבד את הקשר?

   מתוך מקום של הקשבה, של כנות, של ענווה. שואלים אותה - משתפים בחששות שלך, שאתה פוחד שהבירור העצמי אולי מושפע מהקשר. דבר איתה על זה.

2. האם מישהו פה נכנס לנישואים כשהצד השני היה בעיצומו של תהליך התחזקות? האם החוסר ודאות הזה הוא סיכון ששווה לקחת כשיש כימיה טובה? מה בעצם מבטיח לי ביטחון הלכתי בקשר הזה שאני לא אפחד שאחרי כמה שנים היא תחזור למצב שהייתה, או תוריד לחצי כיסוי?

   כולנו כל הזמן בתהליכים. אני חושבת שאנחנו כולנו רוצים מישהו עם המצפן לכיוון שאליו אנחנו שואפים. אף אחד לא יכול לערוב לך שום דבר, לא לגבי המצב שלה, לא לגבי שלך. מי יודע אם פתאום יהיה איזה אירוע כמו מה שקרה לפני שלוש שנים, או אולי איזשהו אסון פרטי, ואיך זה ישפיע על כל אחד.

   בנוסף - בכל קשר יש חוסר ודאות. ככה זה, מובנה. צריך להיות מוכנים לקפוץ יחד אל הבלתי נודע. האם הסיכון שווה את הכימיה? זה לא משוואה שאנחנו נוכל לענות עליו במקומך - אבל אולי כדאי לך להתייעץ עם רב עם ניסיון חיים שמכיר אותך.

3. מה היחס לדעתכם בהתמודדות פה? כאילו אם כבר מתפשרים על משהו בזוגיות, זה לא על הלכה לדעתי, לא?

   לא מתפשרים על שום דבר בזוגיות. כתבתי על זה בעבר, ואני מאמינה שבהקשר הזה אין מקום להתפשרות, אלא לשינוי ההעדפות. לא רוצה שמישהו יתחתן איתי בהרגשה שהוא מתפשר על משהו שחשוב לו. זה לא אומר שאנחנו בוחרים במישהו מושלם, כי אין כזה. זה אומר שאנחנו בוחרים מה לתעדף, להעניק יותר משקל וחשיבות לדברים מסוימים, ולא להרגיש שמוותרים על משהו שחשוב לנו.

לדעתי אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות (וזה בולט לי מאיך שרשמת את השאלה):

מה בעצם מפריע לך בעניין?

האם היה מפריע לך אם (ואולי יש) לה התמודדות בנושא אחר, נניח, תפילה?

האם מפריע לך שאיך שהיא מתלבשת לא משקף את המקום שלך?

למה אכפת לך שאשתך תתלבש לפי ההלכה הברורה?

האם אשתך צריכה להתיישר לפי כל עמדה דתית, רוחנת, הלכתית שלך?

ומה יקרה אם הרמה הרוחנית שלך תשתנה?

האם אתה חושב שצורת הלבוש של אשתך מעידה משהו עליך?

(וכן, בצניעות הלבוש יש מנעד, ומסורת הלכתית קצרה)

לדעתי, לכל אחד מבני הזוג יש אחריות על העולם הרוחני שלו, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

אי אפשר ללמוד מבן זוג אחד שום דבר על בן הזוג השני. ההתנהגות שלו לא מעידה עליי כלום.

הרבה מהדברים האלה מתנהלים במרחב האישי, כל אחד עם עצמו.

אבל יש גם דברים שקשורים למרחב הזוגי, למרחב הציבורי (בבית וכלפי העולם) - ועליהם נראה לי שצריך לבוא עם הסכמה לגבי צורת ההתנהלות, כמו החלטה לפי איזה פוסק הולכים ואת מי שואלים.

אתן דוגמה למה אני מתכוונת:

לפי ההלכה, יש לנהל אורח חיים בריא. לפי פניני הלכה, זה כולל הקפדה על התזונה לפי הנחיות הרופאים כיום, פעילות גופנית ושינה טובה.

זה דוגמה למשהו שמקפידים בו מבחינה אישית. אפשר לקבל החלטה שהבית מתנהל בצורה בריאה - אבל גם אם זו החלטה משותפת, אין לי שום כוונה לעקוב אחרי מה בעלי אוכל. אולי הוא החליט שכשהוא מחוץ לבית (=מרחב ההסכמה) הוא אוכל לא בריא? זו עבודת ה' שלו, לא שלי.

עוד משהו שצריך לזכור,

זה שלא מדובר בשאלה תיאורטית. יש מישהי שכבר פגשת, ויש בה דברים שמוצאים חן בעיניך, ואף אחד לא מבטיח לך שתמצא את התמהיל הזה במישהי אחרת.

האם תהיה מסוגל להתמודד במצב שבו אתה נפרד עכשיו, מתחתן עם מישהי אחרת (כעבור כמה חודשים או אולי שנים) שיש לך פחות "כימיה" (לא יודעת איך זה נמדד) אבל יותר צנועה, וכעבור חמש, עשר, חמש עשרה שנות נישואין היא משנה את צורת הלבוש שלה. האם תתבאס על הכימיה שיש עכשיו, בקשר הזה?

הצגת את זה כמשוואה, אבל זה באמת משהו שרק אתה יכול לענות על זה. ואני באמת חושבת שכדאי להתייעץ עם דמות רוחנית בעלת ניסיון חיים שאתה מכיר בעולם האמיתי. בשיחה. מישהו שתוכל לפרט לו בדיוק מה העניין, ושיוכל לתת לך ייעוץ, ואולי נקודת מבט אחרת.

אני חושבת שיש כאן גם משהו עקרוני שטוב לדבר עליו -

וזה חינוך הילדים.

האם אתם מכוונים לאותו המקום? האם אתה מאמין שהיא יכולה להיות אם טובה לילדים?

אנחנו לא אנשים מושלמים.

לכולנו יש התמודדויות.

כולנו ניתקל במצבים שיעמתו אותנו עם האמיתות והערכים שאנחנו חיים לפיהם, והתגובות שלנו למצבים האלה מעצבים את מי שאנחנו.

איך אנחנו מקנים לילדים שלנו כלים ומיומנויות שיעזרו להם בשלבים האלה?

ו"הקלות מוגזמות"?

אתה מתכוון למשהו כמו שרוול טיפה מעל המרפק או ללבוש שהוא ממש קיצוני בחוסר הצניעות שלו?

כנראה שאם זה היה קיצוני לא היית יוצא איתה בכלל, נכון?

לא מובנת לי כל ההתבחשות הזאת. על כמה דייטים מדובר? אם לא עברו יותר 3-4 אין טעם להמשיך אם זה כל כך מפריע לך.

מצטערת לבשר, אבל לשים שרוול ארוך יותר זה לא תהליך נפשי עמוק של כמה חודשים או שנה. זה לוקח בדיוק דקה או פחות, והניפוח של זה מעבר לפרופורציה, משני הצדדים, לא מועיל לעסק. אתה יכול לחשוב אם זה לזה ביטוי בעוד רובדים בחיים שהם יותר משמעותיים מבגדים. מה שעולה לי בעיקר זה שצורת לבוש הרבה פעמים מאפיינת ציבור מסוים עם תפיסות מסוימות, וזה כנראה יותר משקף מאשר ספציפית בגד כזה או אחר. אולי זו הנקודה שבאמת מפריעה לך. עבודת ה' של בנות ותפקידן בעולם לא מסתכם בלבישת בגדים. זה חשוב- עושים את זה, וממשיכים הלאה.

בקיצור- זאת לא מהות הנשמה שלה, היא פשוט לא רוצה להתלבש לפי התפיסה ההלכתית שלך. עכשיו תחליט מה אתה עושה עם המידע הזה, או שאתה מקבל אותה ככה, או שאתה ממשיך הלאה.

זוגיות טובה מתחילה בנקודה שמתנתקים מהחלום על איך רצית ודמיינת ש בן/ בת הזוג יהיו

ומסתכלים בעיניים על מה שיש ובזה מוצאים את הטוב. בכל התחומים.

בוא נלך על התרחיש הכי מוצלח.

נניח והשיחה תהיה מעולה וכנה

והיא תגיד שהיא לגמרי רואה את עצמה בשנה הקרובה משנה את הלבוש.

גם במקרה הזה, אסור לצפות לכלום.

כולנו רוצים להיות טובים יותר בפוטנציה.

מה שיש כרגע זה מה שיש וגם זה לא מובטח.

תשאל את בעלי שהתחתן עם דוסית והיו לנו דיונים בדייטים על דקדוקי הלכה מסוימים וחלומות רוחניים לעתיד והיום איפה ההלכה ואיפה אני.

אבל זה שלי לא שלו.

בסוף שמירת הלכה של בן זוג זה דבר חשוב מכמה היבטים שונים שאפשר לחשוב עליהם.

תברר מול עצמך את העניין הזה

כשתהיה בטוח במה אתה מחפש - תדע את הגבולות האדומים שלך ותדע במה אתה מאפשר לעצמך מרחב גמיש.

אולי תשאל דמות חינוכית רבנית שאתה סומך עליה?

בזה אני לא יכול להאמין... אולי זה מתכוון שמה שאנחנו חושבים עליו יותר מכל זה מב שאנחנו ננוע לכיוונו יותר מכל... שזה בעצם הפוך מלמשוך אלינו... זה למשוך אותנו

על בחירות של אנשים

אנשים בוחרים להיות/ לעשות כפי הרצון שלהם (במודע או שלא)

וגם מתחברים לאנשים לפי הצורך שהם ממלאים להם (גם פה במודע או לא)

אם רוצים לעשות אחרת/ להתחבר לאנשים אחרים

צריך קודם כל לרצות אחרת

או בכלל להתחיל מהבנה מה רוצים באמת

אנחנו נמשכים לאנשים שיגרמו לנו לעבור תיקונים,

המוח שלנו הישרדותי, הוא לעולם יעדיף את המוכר, גם אם הוא רע , לכן כשהוא מזהה דפוס מוכר, הוא נמשך.

לכן כל הזוגות משחזרים דפוסים מוכרים כמו שהיה להם מול ההורים ומי שמתגרש ולא עובר תהליך, ימשוך לעצמו את אותו הדפוס בצורות שונות.

לכן רוב האנשים מביאים לחיים שלהם את הדבר שהם הכי פחדו ממנו.

למזלנו אפשר לעבוד על זה, להתנתק מדרגת חשיבה של דפוסים הישרדותיים ולעלות לדרגת חשיבה אחרת,

עושים את זה ע"י הכרה וזיהוי הדפוסים בשילוב שינוי חשיבה לחשיבה חיובית וראיית עולם אחרת.

יש פודקאסט שאני ממליצה שמדבר על זה של יהודית מילוא. באמת משנה חיים.

היא מדברת על מוח הישרדותי- הוא 70% מהזמן שלילי, הוא דפוסי ומושך דפוסים. את רובנו הוא מנהל רוב היום ורוב החיים.

היא מלמדת שיטה לצאת ממנו ולעבור למוח אחר שנקרא המוח ההגיוני.

מוח אופטימי שמח שמושך אליו דברים טובים.

זה נשמע אולי מיסטי אבל את הכל אפשר להסביר בצורה ביולוגית פשוטה.

המוח שלנו מסנן כמויות של מידע, המידע שתתרכז בו הוא המידע שתראה ותפגוש יותר,

כשתקנה מכונית מסוימת, תראה כמוה יותר בכביש, כשתלמד נהיגה, תראה יותר תמרורים וכן הלאה.

כשאתה עובר למוח החיובי יותר, אתה נפגש ושם לב לדברים ואנשים חיובים, והם אליך.

כשהטוב יהפוך באופן יזום לדבר המוכר והשולט של המוח שלך, הוא ימשך למוכר הטוב.

אנשים שלא מבינים הרבה קוראים לזה "זימון" אבל זאת תגובה פשוטה של המוח.

זה מהסוד? שונאת את הספר הזה, וסולדת מכל עולמות הזימונים שרצים ברשת.

כי הם מפספסים את העיקר.

הדבר הכי משמעותי בשינוי חשיבה זה להפסיק לצפות, הציפייה מרחיקה דברים, ציפייה אומרת שכרגע לא מספיק טוב, שכרגע יש חוסר גדול.

אם המוח שלך הוא מסננת ומגנט לבדיוק מה שאתה חושב, אם אתה חושב חוסר ונואשות תקבל חוסר ונואשות.

בפודקאסט היא מלמדת להיות שלם בכאן ועכשיו וכל מה שיבוא הוא תוספת לטוב.

אפשר לרצות ולחלום, אבל לא בנואשות וציפייה, כלומר לא להשתנות ו"לזמן" על מנת ש..

זה לא עובד, צריך להשתנות לשם השינוי, בלי ציפייה ודברים יבוא מעצמם בצורה או לא בצורה שחלמת, והם לטובתך.

ואולי גם נמשכים לאנשים שיש להם איזה קושי (תיקון?) דומה לשלנו. אנו כאילו רוצים לטפל

בנו דרכם. זה פחות מאיים.

נניח שהאדם משדר משהו ואנשים מציעים לו בהתאם- זה עדיין קורה, ולכן זה אמיתי לדעתי (בבסיס, זה לא אומר שכל דבר קשור לזה).

לדעתי הגיוני יותר ואמוני הרבה יותר לפרש את זה כדברים שה' שולח לאדם בשביל שהוא יתקן את עצמו ולא ככח משיכה.

אבל אני לא חושב שלמעשה יש נפקא מינה בין השניים חוץ מהסקרנות איך העולם עובד.

אתה צודק שזה מבאס, אבל מאידך זה אומר שאחרי שהאדם עובד עם עצמו על מה שצריך ומתנתק מדפוסים נרכשים שליליים עד כמה שניתן, מה שיגיע אליו זה משהו שבאמת מתאים לאני השורשי שלו.

זה לא עובד לי.

אני מרגישה שמה שנמשך אלי זה רק בכורח המציאות הרדודה שנראת על פני השטח.

אנחנו מושכים אלינו אנשים שיגעו ויגרמו לנו לחטט במקומות הכי כואבים שלנו ויעודדו אותנו להתמודד איתם

וזה לא דבר רע בעיניי בהכרח. אבל להתמודד עם זה יכול להיות קשה

אם אני לוקחת את זה מחוץ לעולם הזוגיות המשפט הזה גם נכון. לטוב ולמוטב. כך אני לפחות חווה.

שאנחנו לא תמיד נמשכים למי שאנחנו רוצים....

ללב ולמשיכה יש את הרצונות שלהם, והם לא תמיד שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.

החיים הם משעממים בלי קשיים.

אני אוהב את ההתמודדויות, ממש מחפש את זה.

פשוט זה שיטחי... לא?

מה לגבי חיים קורץ?

אני פניתי לכמה שדכנים ואני מחפש עוד כמה שדכנים

חופפים אבל לא מקבילים

לא רק חרד"לי קלאסי שהבנות היו באולפנות ומשם המשיכו ללימודי מקצוע אלא גם בנות שמאידיאל שקיבלו בבית ומתוך תורה הלכו לגבעות (הבנות החרדל"יות שבגבעות הכוונה)

וב"ה דייקתי את עצמי ממש מצד עולם הערכים שלי ומצד החיפוש איפה יש בנות שיש להן ערכים זהים לשלי פחות או יותר ואני מחפש שדכנים שמכירים קצת יותר ושפונים אליהם משם גם

אולי כדאי לפנות ישירות לנשים שמכירות את הקהילות במעוז אסתר ובאור אהוביה, ולשאול אם יש מישהי שמרכזת את נושא השידוכים או יכולה לחבר לשדכניות שמכירות את הציבור הזה. לפעמים דווקא קשר אישי עם מישהי מתוך הקהילה יכול לעזור מאוד. בהצלחה רבה ובשורות טובות! 🙏

כדאי אולי לפנות לנשים שמכירות מקרוב את מעוז אסתר ואת אור אהוביה, ולברר אם יש שם רכזת או מישהי שמסייעת בשידוכים ומכירה את הבנות באופן אישי. לפעמים דווקא המלצה דרך מישהי מתוך הקהילה יכולה לפתוח דלתות. בהצלחה ובשורות טובות! 🙏

בגדול כשלא נמצאים בסביבה שהעיקר שלה הוא לימוד התורה ממילא הרמה הדתית יורדת

אגב, התגעגתי אליך... 😁

תמיד הייתי כאן

פעמים, כשאני מסתכל ממרום גילי, לא על עצמי אלא דווקא על הצעירים החדשים בישיבות, זה נראה שהאווירה והחברה והתפקיד של הישיבה בעיניהם (ובעינינו) גורמת לשינוי. פתאום אנשים מגדילים כיפות, מסתובבים עם ספרים ביד, חושבים שכל התפלספות היא פילפול וכו' - וכשיוצטים מהישיבה אז חלק מהמניירות האלה מתפוגגות. זה לאו דווקא שיש "התדרדרות" אלא שפשוט אנשים קצת חוזרים להיות שוב הם עצמם.

אולי אני קצת קיצוני ואולי זה קצת דל"פ אבל זה הגיג שחשבתי עליו

אומנם פחות דרמתית

אבל זה קורה.

ויש גם כאלה שקורה להם לצד ההפוך

מבחינת הקפדה על קלה כבחמורה כן

אבל אני פי 1000 יותר מחוברת לעצמי ולאמונה, ולקב"ה.

לא מנרמלת ירידות- פשוט חושבת שלפעמים עושים כי צריך ולא כי רוצים.

בעיניי השאלה רלוונטית לבנים לשנים שלאחר הישיבה, ולבנות השאלה רלוונטית לשנים שאחרי העזיבה את הבית.

כמובן שאפשר לשתף אם תובנה אחרת

תמיד הייתי אני פחות או יותר.

אני נשואה,

בעיניי מה שאני רואה מסביבי, זה לא דווקא ירידה אלא - שינוי .

כשעוזבים את הבית זה גורם לחיפוש עצמי, לדיוק הדרך שלי וגם לשינוי ברמה הרוחנית.

לחלק זה ייראה מבחוץ כירידה ולחלק כעליה, מבפנים כל אחד יעיד שהוא פשוט מוצא את הדרך שלו בעבודת ה' יחד עם החיים, בזמן שהוא לא נמצא במסגרת ישיבתית אלא צריך לעבוד, ללמוד, להתעסק בעה"ז..

בהמשל ל @נפשי תערוג , אכן גם בנישואין יש שינוי. יש המון שינויים בכל תחומי החיים, ויש צורך לדייק יותר.

מה שהיה מתאים פעם כבר לא מתאים היום..

בסך הכל אנחנו גדלים🙂

אבל לדעתי זה הדרגתי ולא דווקא תלוי בסטטוס זוגי.

זה תלוי בשחיקה, התאמה לאתגרים מציאותיים, היכרות עם אפשרויות אחרות והתנסות בעולם

יש גם התפתחות וצמיחה, השאלה היא בעיקר אם הצמיחה מהירה יותר או השחיקה מהירה יותר

חלק פשוט מתחברים בדברים המוזרים ושאר המכלולים אצלם להפעיל זוגיות הם תקינים.

אני לא בטוח שיש "אנשים נורמלים". כלומר ברור שיש חריגים יותר ופחות אבל כל אחד יש לו את היחודיות שלו. וזה בסדר. אחרת הוא לא היה פה.

אם אני בשולי הנורמה,

ומוצא מישהי בשולי הנורמה,

היא ואני לא מרגישים שיש לנו אלפי אפשרויות... אנחנו נשמח שמצאנו אחד את השנייה ונתקדם הלאה.

נקודה נוספת, קל יותר להתחבר לאדם שהוא שונה באותה השונות שיש לך. כמו להיות יהודי בעיר כמעט נטולת יהודים. אתה מיד מרגיש קשר חזק מאוד ליהודים אחרים, אפילו אם למעשה אין לכם שום דבר אחר משותף, ואם הייתם חיים במדינת ישראל אז לא הייתם אפילו חושבים על לדבר זה עם זה.

במילים אחרות:

יש עוד אלפי בנות בישראל אשר דומות לך ברמה זו או אחרת. אבל אם היית גמדה, נניח 1.20 מטר, דווקא אז היה לך הרבה יותר קל להתחתן - גבר גמד שרוצה להתחתן מיד יראה בך אופציה כמעט יחידה מבחינתו, וזה מה שאת תחשבי עליו, ודווקא מתוך שתי הנקודות שכתבתי קודם (מחסור באפשרויות וחיבור נפשי למי ששונה כמוך) אתם תרצו לסגור עניינים מהר מאוד.

והייתי מביא דוגמה גם מניסיוני האישי, אבל אני לא בטוח מה מידת שמרנותו של הפורום בימים אלה...

לא רוצה לתת את הדוגמה שבעקבותיה כתבתי, אבל היא קיצונית.

עם הרבה מאוד השלכות..

אבל מבינה את הנקודה שכתבת.

ועדיין, זה מוזר לי

גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, יש לנו את הבאג שלנו, לטוב ולמוטב. אף אחד אינו מושלם, כי כך השם ברא

את העולם ואותנו: לא מושלמים.

אז אולי אין לנו כל כך הרבה אפשרויות כפי שאנו חושבים ומקווים....אולי, אם אנו (לא מכירה אף אחד

ואף אחת כאן) טיפסנו אולי קצת גבוה מדי, מעבר למי שאנחנו, מעבר ליכולות שלנו - כדאי לנסות

קצת לרדת לענף תחתון יותר..... למרות שהוא לא בטופ, הוא ריחני, יש לו עלים ירוקים נחמדים

והוא ניזון ומזין בדיוק כמו ההוא בצמרת.... נכון, הוא לא זוכה לאותו כבוד, אבל אם יתאמץ מעט

יוכל לראות את תכול השמים גם כן...

אל תכעסו. סתם זרקתי משהו.

אתה מתכוון שככל שהסיכויים והאפשרויות מעטים יותר, כך קל יותר להתחתן, נכון?

מבינים.

שכשיש הרבה אפשרויות (בלי קשר דווקא לזוגיות) קשה לבחור.

יש אנשים מאד לא חכמים שמצליחים ויש להפך.

וכבר אמר שלמה המלך "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ"

כן צריך להשתדל

לפעמים ה' נותן לאדם קושי מסויים, ועוזר לו באורח פלא להתחתן מהר, כי הוא גזר מראש שבשלב כלשהו הוא כבר לא יעבור את הקושי הזה לבד.

ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד.

גם אם לנו זה נראה שאנשים נשכחו, כי אנחנו לא מצליחים לתפוס איך אפשר להיות רווק כל כך הרבה שנים, ה' לא שכח אותם. והרבה פעמים אם מדברים איתם רואים שגם הם מרגישים שה' לא שכח אותם אלא איתם בכל שלב ושלב בדרך שלהם.

וכמו שכתבתי בעבר באריכות, אנחנו בדור של פרטים שסובלים מטעויות של הכלל (אני לא אומר שאין אנשים שזו אשמתם שהם רווקים הרבה שנים, אבל ברור שהרוב לא ככה. אם כבר הרבה נשרטים בגלל הרווקות).

ומכיוון שרוב מוחלט של שומרי התומ"צ, מכל המגזרים, לא פועלים מספיק (אם בכלל) למען בניין המקדש, ומעדיפים לתרץ תירוצים שהיום ברור שהם לא מחזיקים, אז יש הרבה בתים שלא נבנים, והמון רווקים ורווקות שנושאים על גבם את צער השכינה (ואגב, זה לא חייב להיות משהו אפלטוני, מספיק שה' מכסה את עיניהם ולא יורד להם האסימון והם לא מפנימים את הנקודה שחוסמת אותם מלהתחתן)

על הרבה דברים, ואת מה שהם כן מוצאים אחד בשני - הם נאחזים בו מאוד

אני מכירה הרבה מקרים כאלה

זו בחירה של 2 אנשים להתחתן

לאו דווקא נכונה

זה לא תלוי נורמליות

אם מישהי/ו יסכים להתחתן עם כל מי שרוצה אותו

הוא כנראה יעשה את זה מאד מהר

אף אחד לא שכח אותך

בחרת בינתיים שלא

וזו יכולה להיות בחירה טובה ומקדמת

מה, אשר ברא, לא היית בבית הכנסת בראש השנה?!

זכרונות.......

יהיה טוב. מגיע לך ולכולם כך. ואם אני אומרת וחושבת כך, אז הקב"ה.....

אם הצלחתי להבין נכון קשה לך לפעמים להבין איך אנשים שהם "לא רגילים" מתחתנים ודווקא אלו ה"נורמלים" נשארים רווקים, רק במידה והבנתי נכון אני כותב את התשובה.

בעיניי זה לא מפתיע בכלל וההפך, דווקא הגיוני לי מאוד שהם מתחתנים, אולי ההגדרה שלנו ל"נורמלי" היא קצת שונה אבל אני מגדיר את הקבוצה השניה לפעמים כחסרת מודעות קצת, וזה דווקא מה שמסתדר לי. החוסר מודעות הזה זה סוג של אמונה / ביטחון או משהו כזה והם פשוט הולכים עם זה בין אם במודע ובין אם לא..והשם מצליח דרכם. בעיניי הבעיה היא בנורמלים(או לפחות באיך שאני מגדיר נורמלים), הם יותר מדי חושבים ויותר מדי מחפשים ויותר מדי רוצים דברים בלתי ניתנים להשגה בהתחשב בנקודת המוצא שלהם(אם ישפרו את נקודת המוצא הדבר יהיה בר השגה אבל הבעיה היא בחוסר הרצון לשנות או להשתנות קצת כמו המשפט "שיקבלו אותי כמו שאני" שזה משפט שחוץ מזה שהוא נשמע יפה הוא ריק וחסר תוכן כי אם אני גאוותן אז עדיין שיקבלו אותי כמו שאני? ואם אני כעסן אז כל העולם צריך לקבל את זה? ואם אני משפיל אנשים? זה משפט שקורא לאחרים ואומר להם בעצם "אני מושלם אתם הבעיה, אתם אלו שלא רואים עמוק עמוק עמוק עמוק(עוד עמוק, לא התעמקתם מספיק) בתוכי כמה אני טוב ותתעלמו בבקשה מכל המגרעות שבי") והאנשים החסרי מודעות(ה"לא נורמלים" במקרה שלנו) הם פשוט מי שהם והם אמיתיים, שמתי לב שיש בהם המון כנות ופשטות וראיתי הרבה מהם שהתחתנו גם חברים קרובים שלי ועשו בחירות שלא הייתי מעז לבחור בחיים ובאמת טוב להם וזה היה מדהים בעיניי. אני הבעיה ב"נורמליות" המוזרה שלי. הם בסדר גמור. חלק מהעניין היום גם בעיניי זה היותר מדי אפשרויות שיש בחוץ..אנשים שהם "בשולי הנורמה" ברגע שימצאו משהו שסבבה להם-שימי לב, רק סבבה להם. גם אם לא בדיוק מה שחיפשו, הם יתפשרו והקטע המדהים זה שהם לא ירגישו שהם התפשרו, הם ירגישו שהם ממש זכו.

בגלל שהם "אנשים נורמלים", הם חושבים שהם יכולים להיות בררנים, לדחות את גיל החתונה בגלל שהם לא "מוצאים" את האחד והיחיד שבאמת מתאים להם.

אילו אדם הראשון היה "נורמלי" הוא היה מחפש מישהי אחרת.

במילים אחרות, לכל סיר יש מכסה, ולפעמים לסיר אחד יש הרבה מכסים שמתאימים לו, ויש מכסה שמתאים להרבה סירים.

בדורות קודמים היו משדכים את בני הזוג. היום האפשרויות פתוחות, והמבחר גדול. קשה להחליט, עד שנעשים בני 40, ואז מגלים שאתה בעצם כבר "לא נורמלי".

לא תמיד זה נכון, אבל לרוב זה נכון.

וסליחה על הבוטות

קל למצוא מכסה סטנדרטי לסיר סטנדרטי, אבל גם קל למדי למצוא מכסה מאוד מאוד ספציפי לסיר שנראה מאוד ספציפי.

אני חושב שדווקא לאנשי הקצוות יש נראוּת יותר גבוהה מאלה שהם קצת שונים מהנורמה.

חוץ מזה, יש גם הרבה אנשים בשוליים שמצבם אינו מזהיר יותר, מעבר למוכנות הבסיסית כו' כו' בכל העניין יש אלמנט מובהק של קזינו.

צריך לעבור עליה. והאמת צריך לבוא לנושא הזה עם רצון מלא להתחתן. אם הראש עובד בסדר, וגם הלב. מתחתנים. תפילות עוזרות.

אני מסתכלת סביבי ורואה (הרבה מידי...) בנים ובנות רווקים- מוכשרים, נעימים, נראים טוב, מסודרים כלכלית ולא מצליחה להבין איך הם לא נחטפו!!

גם כאלו שנראה "שחסר" להם משהו, אלו לא דברים מהותיים

כמובן שעושים את ההשתדלות שלנו בתפילה ונסיון הכרויות.

אבל זה מצער מאד מאד!

הקב"ה ישמע את הקושי, התיפול והאנחות

ובקרוב לכל סיר ימצא המכסה, ושהכל יהיה ברחמים גלויים

כולם יהודים כשרים חמודים,

בעזרת ה' בשורות טובות

מה יש ללמוד מקרים כאלה

פרחים? ממתקים? תמונה גדולהסמיקה יפים עם כיתוב מתאים? תכשיט (עגיל וכו'), ראינו בקניון בתלפיות,

160 ש"ח עגילים מיוחדים ויפים, צלחת קיר נחמדה, ספר עם תמונות מעניינות,

כירבולית חמודה בצבעים ההולמים אותה (לקראת החורף), נעלי בית פרוותיים,

צעיף יפה וחמים, ספר קריאה מעניין, בושם (זה עיין של טעם), יש ספרים של

תלת מימד; ישנה תמונה וצריך להסתכל בצורה מיוחדת כדי לראות את התמונה

שאחריה, ספר אמנות (אם היא אוהבת), פוסטר מיוחד (שגם אתה תאהב כי

מן הסתם הוא יהיה תלוי על הקיר בבית שלכם), כלי יפה מקרמיקה מקורי -

אפשר גם מאמן או אמנית שמיצרת אותם בחנות קטנה (ראיתי בירושלים

משהו כזה, ברח' עליאש אם איני טועה או גם באחד הרחובות המקשרים

את רח' אגריפס ויפו), תמונה , מפית מיוחדת לשבת/יום טוב, יודייקה

איזושהי, אגב לגבי המפית וכאלה, ראיתי במאה שערים בהתחלה

חנות בשם מלאכת שבים - דברים יפים. גם ציורים (לא זולים...)

נגן? דיסקט עם מוסיקה שהיא אוהבת (אם משתמשת ברדיו דיסק),

צמח אמיתי בעציץ אם היא אוהבת, ציפור קטנה מאיזה סוג -

אם שניכם אוהבים..... שידה קטנה מבמבוק, מראה עם

מסגרת במבוק (אם היא אוהבת טבעי), צמיד (אם אתה מכיר את טעמה),

כרטיס למופע החביב עליכם, צדף גדול אמיתי (עניין של טעם),

ליקר דודבנים או בננה או שוקולד, כובע מחמם לחורף יפה,

כפפות צבעוניות או מעור עם פרווה בפנים....

והכי הכי, אני חושבת, מכתב כתוב על דף יפה:

אני אוהב אותך. אפשר להכניס למעטפה פרח קטן

ויפה מיובש.

נגמרו לי הרעיונות. המון מזל טוב!

התפילה שאומרים לאחר הדלקת נרות. אפשר לצרף קופסת גפרורים מכסף או חלקית מכסף...

שוב, אם אתה ירושלמי, אפשר ב"מלאכת מחשבת" ברח' שרי ישראל ליד כיכר השבת. אוהבת

את החנות - יש שם דברים יפים. כמובן, תלוי בתקציב..

מה עם שעון חול (יש עדיין דבר כזה?) - כל יום שעובר עד החתונה וכמה אתה מתגעגע ומייחל..

אולי לוח שנה מיוחד שתסמן עליו את הימים....

נגיד, כוס קפה, תרמוס, כרית?

שהופכת את הנישואין ממהות לאמצעי.

פשוט בתיאור הבריאה של אדם וחווה, שהם מהות אחת. וממילא החיבור ביניהם הוא לא אמצעי למישהו אחר, אלא פשוט חזרה למהות שלהם, ולכן זה טוב מאוד. לכן גם כל כך קשה להיות רווק וזה לא טוב.

כשפסקה הנבואה והתמעטה השראת השכינה לאחר ימי התנ"ך, כשאין לאנשים את ההרגשה של "צלם אלהים" שממילא רוצה להידבק לשורשו, נותר לפחות הרצון הזוגי כמשל וכנגזרת של זה. צריך לשמור על זה מכל משמר, אחרת במקום אחדות מהותית שהנישואין אמורים ליצור, הם הופכים לפונקציונליים ולאחדות סביב משהו, בין אם ערכי בין אם לא.

מחשבה עמוקה מאוד. זוגיות אמיתית היא לא רק שותפות למען מטרה משותפת, אלא חיבור מהותי בין שני אנשים, שבונים יחד שלמות מתוך אהבה וקרבה. ❤️

(בראשית, נח וגם חלק מהפרשות הבאות) היא להציג אמיתות קיומיות שעומדות בבסיסו של עולם.

כניסיון פרשני אפשר להכניס את הסיפור המקראי במובנים של לקיחה/נתינה או כל קריאה אחרת שרוצים, אבל נראה שנקודת המוצא אינה אמורה להיות תיאוריה שלפיה הכתובים מסתדרים, אלא כתובים שאפשר לקרוא אותם דרך עדשה של תיאוריה מסוימת.

בהקשר הזה, הסיפור הבראשיתי מתאר מהות של גבר ואישה שהופרדו בבריאתם, את הימצאות הגבר בלא האישה כבעייתית, ומאידך גם את הקשיים שבאיחודם.

כהתחלה, אין לנו ממש הבנה מה זה "שלמות", "טוב", "מהות גברית-נשית" וכן הלאה. אלא אם אנחנו שואבים את מושגינו מרגשות חולפים או מ"נשים מונוס וגברים ממאדים" או מה שזה לא יהיה.

כך בשאר המצוות, המצווה היא שם כשלעצמה, אפשר אמנם למצוא לה משמעויות (לא־מחייבות) ברוח התורה, משמעויות יותר סובייקטיביות או פחות, בין־דוריות או ממש לזמן שלנו, אבל המצווה היא שם כמצווה כדי שיקחו אותי כמו שהיא.

כאן גם נמצאת חולשה של פרשנות מעין זאת, "וכי איני אדם מאמין גם בלי להניח תפילין? וכי איני אדם טוב גם בלי לשים על עצמי כל־מיני סמלים?" וכי אין אנשים שאינם שלמים רוחנית, בוגרים, נותנים מעניקים ומתנדבים פי מיליון מזוג נשואים ממורמר ולא־יוצלח? בטח שיש, אבל לא סביב זה הסיפור. סביב מה? קטונתי. באמת שאין לי מושג.

מקובל לומר שלרווק חסר אופציה של נתינה לאחרים

ונשוי/בעל משפחה נמצא במעגל של נתינה לאחרים כל הזמן

ולדעתי זה בדיוק הפוך

נשוי שמאכיל את המשפחה שלו, אמנם נותן אבל זאת נתינה במעגל סגור. כי בסוף הם ביטוי מסוים שלו בעצמו (תחשבי על מי שמקבל שובר לחופשה זוגית/משפחתית. האם הוא יטען שרק אחוז מסוים מההטבה הגיע אליו והשאר התבזבז על המשפחה?)

רווק, ברגע שהוא מגיע לקיבלות השימוש של עצמו, הוא חייב לתת בלי המעגל הסגור הזה. הוא לא מצליח לבטא את עצמו בעצמו, הוא נאלץ להשקיע בזרים כדי להיות נותן.

אז אדגיש מה שרציתי:

לא הסטטוס הזוגי קובע את מידת השלימות של האדם.

השאלה היא מה אתה עושה בסטטוס שבו אתה נמצא כרגע.

זה לא שעצם מעשה הקידושין הופך אותך למשהו אחר.

אם אתה שואף להגיע לנקודה מסוימת - הדרך לשם היא באמצעות עבודה פנימית, לא דרך קידושין. אפשר כמובן לעשות את העבודה בעזרת בן זוג, אבל זה לא הכרחי.

(כמובן שאפשר לבקר ווראטים, אבל זה ווארט - שגם לוקח את הטוב מאוד מאדם הראשון, ואת בריאת האיש והאישה בנפרד מהאדם השני. אבל זאת לא הנקודה...)