לאחרונה מתמעטות הגיחות הביתה, מן רוגע עוטף לפתע את פיסת המדבר שלהם ופתאום אפשר לחיות בשקט.
את אמא לא ראה כבר חודש, היא מתגעגעת, הוא יודע. היא לא תאמר לו את זה. וכשיחזור ידקרו אותו מילים ורמיזות על מי שהוא ומה שהוא.
אמא תלטף את הלחי, אבל תרתע מהזיפים הקשים שצמחו לו. הוא כבר לא נער, הוא גבר. והאוויר הדחוס שם בפתח תקווה יהיה טעון. ריח הטבק, והתמונה ההיא של סבא רוכן על החוף. כל אלה יתנו לו איזו תחושה של בית.
אחר כך תבוא המקלחת הארוכה, במים חמים, וצמרמורות של עונג בגוף, הגעגוע הטפשי למצעים רכים, לארוחה חמה שמחכה לו על השולחן.
כמה שזה נראה אז פשוט וקסום מרחוק, בקתה מבודדת על גבעה אחת. מדבר עצום סביבם, מעיין אחד לא רחוק, וחול ורוח וקרבת אלוהים. והוי ארצי מולדתי.
אבל כשירון נחת היה לו קשה, בלילה הראשון הוא התהפך על המזרון. אז לא היתה רצפה, והוא הרגיש כל אבן בגב. דקירות מפה ומשם, הנשימות של חבריו. הרוח השורקת ברווחים שבקירות, הפחד, הפחד הסמיך שעוד רגע חלום הבלהות הזה מתרסק.
הוא לא העז להתלונן. הוא חייב להוכיח את עצמו. הוא כמו שי, הוא בדיוק כמו שי. הוא אולי קטן יותר, ורזה יותר, ואולי כשהוא מתגעגע הביתה עולה לו ריח הטבק בחיבוק הקצר של אמא, והבית הקודר שם בפתח תקווה, אפוף זכרונות רעים מאנשים רעים. והפרחים בבית שנובלים מפחד. והחשש של אמא מפני גברים גדולים . אולי לכן ירון נשאר קטן כל כך. פחדן כל כך.
בלילה השני הוא קם בשקט, נזהר לא להעיר את חבריו, וכשיצא החוצה להתנחם בכוכבים, שי עמד שם. הם דיברו, הוא לא זוכר על מה. אבל הוא זוכר ששי הביט בו רגע ואז הוציא קופסה קטנה ומוכרת מהכיס והושיט לירון סיגריה אחת.
והוא לא יודע איך שי ידע. אבל זה היה בדיוק הסוג שאמא עישנה, וכשכרע מאחורי המכלאה להסתתר מפני הרוח, ושאף מלוא הריאות את אמא, חזר אליו ירון, וחזרה אליו הנשימה, וחזרה אליו העייפות.
ואחרי חמש דקות הוא צנח על המזרון הדק, ונרדם מייד.
בימים שאחר כך היו ארוחות תחת כיפת השמים, והיו לילות לבנים עם גיטרה , אש ששורפת את הפנים ומפיחה חום בעצמות, והיה הבוקר הנורא ההוא שעם השחר כרעה כבשה אחת להמליט, ירון היה שם לבד, מתוך זוועה של דם ונוזלים נפלט גדי אחד קטן, מקופל ומדמם, וכשירון התכופף לומר שלום עלה בו ריח המוות.
הם קברו אותו לא רחוק מהמעיין, ושבועות אחרי זה רצו בראש של ירון שמות.
המון שמות שיכלו להדבק לעצמות המכווצות של הגדי הזה. עצמות שמתפוררות ממש עכשיו אל האדמה שמצמיחה להם נענע לתה. עצמות שוכבות בלי לזוז כמה מטרים ממנו, כשהוא טובל בבוקר.
שי ידע להלחם, ושי ידע לומר לו שהחיים הם התשובה למי שגורם מוות. אבל גם שי לא ידע למי להשיב הפעם. כשזאת לא היתה סכין או אבן של נער מהכפר הסמוך. ידיד לא עסק בזה. ידיד החליף מלחמה באהבה. אהבה שהדליקה לו את העיניים והרגיעה לו את הלב. לדוד הם לא סיפרו. ודוד לא שאל על תלולית העפר שבניה ערם לייד המעיין.
ירון כאב עוד, ושמות רצו לו בראש, אבל איכשהו נראה שמתוך הכאב המוזר הזה צומח בו איזה ירון חדש.
מאז כמו חיים בתוכו שני אנשים. ירון של הגבעה, וירון של הבית.
וירון של הגבעה הולך וגדל, וכשהוא מתמתח בבוקר רגליו מציצות מן השמיכה, והחולצות שהביא אז, בארגז, לפני שנה, כבר לוחצות על שרירי הזרוע, והשמש צורבת את שערו, ונמשים נזרעים על קצה אפו.
וכשישוב הביתה וימלא את פתח הכניסה, תרתע אמא. אבל הוא יחבק ויגיד זה אני אמא, זה ירון שלך הקטן. ואמא תמלמל ברוסית, ותביט בו, ותביט בתמונה של סבא, ושוב בו, ובמקום לומר, היא תמלא לו צלחת, ותראה איך לראשונה הוא גומר הכל.
