בס"ד
הבחירות האלו החזירו אותנו בדיוק לאותה נקודת המוצא שבה הכל התחיל. בחירות מועד א' המכונות גם 2019 א'. גוש הימין מנצח וממשלה כמעט שמוקמת אלא שיו"ר ישראל ביתנו, שבתחילה מיצב את עצמו כלשון המאזניים של הבחירות, החליט סופית לערוק לגוש המשאל. ישראל יוצאת למערכת בחירות שניה וגם שם אין הכרעה ומשם המשכנו לשלישית ולרביעית שהסתיימה בשבוע שעבר. כעת גם מערכת בחירות חמישית, חלילה, נראית אופציה ריאלית.
גם הפעם גוש הימין ניצח, אבל יש מי שמונע את הקמת הממשלה המתבקשת. קוראים לו גדעון סער. שלוש הבטחות הבטיח סער. לא לשבת עם נתניהו, לא להישען על המשותפת ולעשות הכל למנוע בחירות חמישיות. על אחת ההבטחות הם יהיו חייבים לוותר, כל בר דעת מבין מה ההבטחה הכי לגיטימית להפיר. סער ומפלגתו לא בטוח מבינים את זה.
אין חולק על כך שסער, אלקין ושאר חברי תקווה חדשה שייכים למחנה הלאומי, יחד איתו יש לגוש הימין 65 מנדטים שאיתם ניתן להקים ממשלה יציבה שתקדם לא מעט דברים שלהם אנחנו מחכים. אלא שסיבות אישיות וסכסוכים ישנים גורמים להם לוותר על האינטרס של הימין עד כדי דיבור על המלכת ממשלת שמאל.
צריך לומר את האמת. גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו ונכשל. סער החליט שלא לקבל את הכרעת הליכוד, פרש מהמפלגה, הקים את תקווה חדשה, והציב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, שוב מול נתניהו, אלא שהפעם הכישלון היה גדול עוד יותר. מה שאומר שגוש הימין, המחנה הלאומי, אמר את דברו פעמיים, והכתיר את נתניהו פעם נוספת. כעת צריך סער לקבל את הכרעת הציבור במקום לערוק פעם נוספת כאשר הפעם זה יהיה ישירות לידי מחנה השמאל.
בינתיים, מצד אחד במערכת הפוליטית מדברים על תמיכה של מנסור עבאס והתנועה האיסלמית, ואילו הצד השני מדברים על הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת כולל מפלגת בל"ד. באמצע נמצאים אנחנו, האזרחים, שמשוועים לכך שלא יהיו בחירות נוספות ומקווים שסוף כל סוף תקום כאן ממשלה מתפקדת.
אם ננסה לסקור בקצרה את האופציות שיש לנו כאן, נראה שלא יצאנו מהפלונטר. יש מי שהציע ממשלה ימין מרכז שכוללת את מפלגות יש עתיד, ימינה, חרדים, ציונות דתית. אלא שלא החרדים, לא הציונות הדתית, ולפי החתימה של בנט לא גם לא ימינה יכתירו את לפיד לראשות הממשלה. לפיד, לעומת זאת לא ייתן לבנט עם שבעת המנדטים, לעמוד בראשות הממשלה שהחרדים וסמוטריץ' הם השותפים האידיאלים.
גם ממשלה של השמאל עם הערבים, שגם להם יש 61, לא תקום כל כך בקלות. הרי ממשלה כזו כבר הייתה יכולה לקום אחרי מערכת הבחירות הקודמות אלא שחברי 'דרך ארץ' האוזר והנדל סיקלו את המהלך. כעת האוזר כבר מחוץ לכנסת, אבל זה לא נראה שהנדל מתכוון לתת יד למהלך שכזה. מצד שני, גם ממשלת ימין בראשות נתניהו שנשענת על רע"מ אין לה באמת ייתכנות הגיונית. אגב, לצד כל זה צריך לזכור את גנץ שלא ימהר להצטרף לכל ממשלה שהיא. לו עדיף בחירות חמישיות שאז אולי הוא יגיע לראשות הממשלה מכוח החוק, ולשם הוא בעיקר שואף.
לכן, הסיכוי היחידי למנוע מערכת בחירות נוספת שלא תגיע לשום מקום אחר, זה חזרה של גדעון סער הביתה. מה גם שלא בטוח בכלל שמערכת בחירות חמישית תשנה את התמונה הפוליטית. אשת התקשורת סיון רהב מאיר סיפרה שבתוך המשדרים הארוכים היא שאלה את מנו גבע מה הסיכוי לשינוי ותשובתו של הסוקר הבכיר לא מרגיעה אף אחד. לדבריו, לא כתבי האישום ומנגד לא הצלחת החיסונים המסחררת הצליחו לשנות את התמונה. כולם נשארים איתנים בדעתם ולא משנה מה קורה באמצע. אף אחד לא מבטיח שבחירות חמישיות, שישיות או שבעיות ישנו את התמונה. בשורות לא מעודדות לחג הגאולה.
כולם מנצחים, כולנו מפסידים
אולי למעט סער ובנט שהתרסקו בבחירות האלה, כולם מנצחים. זאת לא רק מפלגת רע"מ של מנסור עבאס שכולם מסכימים שהיא הפתעת הבחירות. אבל הם ממש לא היחידים בכך. קחו את הליכוד לדוגמה שהצליח להשקות גם את הציונות הדתית וגם לשמור על קידומת 30 מנדטים. מרץ והעבודה שכולם הספידו התמקמו יפה על השישה-שבעה מנדטים. גנץ הפתיע והצליח לגרוף שמונה מנדטים של מצביעים שחלקם הוקירו לו תודה על הממשלה הפריטטית שבה הוא חסם כל הצעה של הליכוד וחלק לא קטן מרחמים על האיש שהיה רמטכ"ל, נכנס לפוליטיקה בסערה וצנח.
והייתה גם את מפלגת הציונות הדתית. רשימה שהצליחה לקבל שישה מנדטים, למרות שאולי היה סקר אחד שהראה אפשרות כזו. כאמור, חלק גדול מכך זה בזכות קמפיין ההשקיה של נתניהו, שנרתם בצורה חסרת תקדים להצלחת מפלגה אחרת, ובכל זאת מדובר בהישג. גם בתוך הציונות הדתית יש מנצחת גדולה - מפלגת נעם שהצליחה להכניס את הנציג שלהם, אבי מעוז, לכנסת מבלי להצטרך לחכות להרכבת ממשלה שבה חברים הציונות הדתית ואז שמשהו התפטר בחסות החוק הנורווגי. זאת הפעם הראשונה שמפלגת נעם באמת רצתה להכניס נציג לכנסת, בניגוד לפעמים קודמות שאז המטרות היו שונות, והם הצליחו.
זה התחיל בחבירה לעוצמה יהודית לקבל את הגב שלהם. לאחר חתימת ההסכם עם עוצמה יהודית התעקשו במפלגה שבכל הסכם שיחתם, מפלגת נעם כלולה בתוכו. בינתיים בנעם וויתרו על הווטו שלכאורה נאמר בשמם שהם מסרבים לשבת עם נשים. למעשה, אחד ממנהלי הקמפיין של המפלגה התבטא בפורום סגור אחרי האיחוד שהוא לא רגוע מכך שחגית משה והבית היהודי נותרו בחוץ ושצריך להמשיך ללחוץ לצרף גם אותם.
גם לאחר סגירת הרשימות הם שמרו על דממה, למעט ראיון אחד לעטרה גרמן במקור ראשון, כאשר מנגד הם הביאו אישי ציבור מהעבר ומהווה כמו צבי הנדל שידברו בשבחם ויכשירו את הלבבות. היתרון הגדול בנעם זה לא האלקטורט, אלא זה שיש להם עשרות חיילים בשטח. פעילי נעם, תלמידי ישיבות הקו, עמדו בכל צומת יום אחרי יום ועשו הסברה למען הרשימה המאוחדת. בשורה התחתונה בהחלט יכול להיות שהם הבריחו קולות, אבל עבודת השטח שלהם הביאה גם לרשימה גם קולות אחרים שאולי כלל לא מודעים למקומה של נעם ברשימה.
ובכל זאת יש כל כך הרבה מנצחים אבל כולנו בעצם מפסידים. המפלגות הקטנות, אלו שהיו אמורות לא לעבור ולאפשר רוב לאחד הצדדים, עברו כולן את אחוז החסימה והרבה מעל המצופה. הם אומנם נשארים בינתיים בכנסת, אבל אין אחד שיודע לצפות כמה זמן הם יישארו שם עד הבחירות הבאות.
הערה לסיום
כאשר ברבות הימים יתעסקו החוקרים והפרשנים בשאלה מתי החלה ההשתלבות של הערבים בחברה הישראלית, האצבע ככל הנראה תופנה לבחירות האלו. הפילוג של הרשימה המשותפת, הקולות שהגיעו לליכוד ובעיקר הרצון לקחת חלק משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לא עוד רק לדון בבעיה המדינית, אלא גם להתעסק בחיי היום יום. כך הכריע חלק נכבד ביותר בציבור הערבי. עבורנו, כישראלים, זאת בשורה טובה, גם לימינים ביותר. אם מה שמעניין כעת את הציבור הערבי זה מי ידאג להם לחינוך ולעוד מקומות עבודה ולא מי יוביל לשתי מדינות, זה שינוי שגם אנחנו צריכים לברך עליו. זה לא אומר שהם יהיו בממשלה, אלא זה אומר שהנציגים שלהם בכנסת יתעסקו סוף סוף בציבור שלהם ולא רק במחשבה איך לפגוע במדינה.
