לא יקרו מעידות כאלה.

מסכים איתך שהגיוני גם לענות על הכתבה

אבל רציתי לדון על הנושא בכללי ובהקשר הזה כתבתי את העניין.

זה חורה לך?

אם תהיי במקום שאת בטוחה בו שאף גבר לא ינצל אותך - אף גבר לא יינצל אותך.

ששאלתי את הרב שלי על ייחוד הוא דן איתי על מקרים שונים להקל אבל אמר לי את העקרון הכללי החשוב -

תהיה במקומות שבהם אתה מרגיש בטוח מהצד הזה.

לגבי הביטחון של הגבר.

אז לא, הוא לא האשים שום אשה בשום דבר

(לא קשור לגבי הסכמה או אי הסכמה עם עצם עמדתו, אבל אין כאן שום "האשמה של האשה" וקל וחומר שאין כאן "הצדקה", שזה הפך להיות משום מה סיסמה להתנגחות...)

ומקבל את האמירות שלך והקודמות שהאמירה שלי היא לא נכונה תודה לכם (ברצינות גמורה)

באלי לדייק ולומר שכן יש אמת במה שאמרת...

לא מזמן חברה שלי סיפרה שהלכו במקום די ציבורי בערב , ובדקה שתיים שלא עברו אנשים הוא נגע בה.

אז כנראה שיש עניין באמת בזה שיש / אין אנשים...

אבל חשוב באמת לדעת כמו שאמרו פה שעדיין מקרים כאלה קורים גם כשזה במקום ציבורי..וגם כשיש אנשים..

יש אנשים שאין להם התחשבות בכלל בצד השני בעניינים האלו

באמת אם היה לי רצון הייתי יותר מדייק אבל אני מבין שכדאי להזהר שמגיבים בנושא גזה שהוא מרגיש כמו חבית נפץ וצריך זהירות גדולה במה שאומרים לכאן או לכאן.

ישר כוח על הרגישות!

אצרף משהו שכתבתי אחרי פרשת האונס באילת - |אין לי כותרת מתאימה| - נשואים טריים

ולאחר זמן, בעידונים קלים, שמתי את זה גם בנוג"ה - אנא, תקראו ותתבוננו, זה כ"כ חשוב: - נוער וגיל ההתבגרות

זה חמור מאוד. שתלך משם זה מה שבטוח.

אז זה לא שפתרת לה את הבעיה, פשוט הצעת לה להחליף את הבעיה החמורה האחת בבעיה חמורה קצת פחות

האם עדיף שיתנו לך סטירה או בעיטה?

הנקודה היא שהסיטואציה עצמה קרתה

איך לפתור אותה זאת שאלה אחרת

ואני גם לא בטוח שמה שאתה מציע הוא ישים ברמה שזה יפתור את הבעיה (כמו שהעירו כבר)

ולא שפטתי והדגשתי את זה.

אם התגובה הרווחת ביחס להטרדות היא לא מתאימה, יש לחנך לזה.

להוסיף מודעות בנושא של מי שיכולה להיות מוטרדת זה חשוב.

והוא כבר ייבהל.

יש שיטות שלומדים במהלך החיים..

יש לזה השלכות גם כלפי המוטרד עצמו.

בדיוק לאחרונה שמעתי על מקרה של מישהו פדופיל שניסה להגעת במישהי וברגע שהוא שאל אותה אם היא בתולה והיא צעקה עליו ת'חיים שלה והוא עזב אותה. לא שופט, חלילה!!!. אבל חייבים להיות אסרטיבים או לפחות לחנך לזה

אבל שני המקרים שמובאים שם מכסים את כל האפשרויות בצורה כזאת שזה נראה שאין מה לעשות, ומי שלא מבין שהוא לא בסדר - או גרוע מזה, מבין שהוא לא בסדר ולא אכפת לו - יכול לעשות את מה שהוא עושה ואין דרך למנוע את זה. חוץ מלפרסם אותו אחרי הפעם הראשונה, שזה תיק בשביל הבחורה ולא כל אחת תוכל לעשות את זה.

רוב בני האדם המכריע, לא ינהגו בצורה שהבחורה לא מסכימה לה.

את תבררי על האדם שאת עומדת להיפגש עימו, תיראי שזה אדם עם התחשבות אמיתית בזולת (נתון חשוב לנישואין..), תיפגשו במקום ובזמן מתאימים, תשבו במרחק מתאים, ובעז"ה לא תהיה כל בעיה.

ואם עולה שמץ דבר בכיוון - תבהירי חד משמעית את מקומך בנושא. ואם צריך, תחתכי. 

בד"כ, דומני שכשלונות בתחום זה ב"פגישות", באים מאיזשהו שת"פ בין שני הצדדים. כשצד אחד ברור, אז גם השני ייזהר יותר מהיסחפות.

אבל צריך להתמודד עם מה שקורה בפועל...

אחרי הכל - זו המציאות וצריך לחיות אותה וכמה שיותר טוב.

היא לא הצליחה לומר לו שהיא לא מרגישה נעים עם זה, רק שזה בעיה הלכתית, והוא תירץ לה שהלכתית זה מותר (לא נכנס לשאלה ההלכתית).

וזאת כבר בעיה מהותית ממש - היא עצמה לא מודעת לזה שהיא צריכה להקשיב לתחושות שלה

(מניח שאתה מדבר לגבי המקרה השני שם. המקרה הראשון זה סתם בחור שהחליט לגעת במישהי שמתנגדת לנגיעה כבר ברמה ההלכתית, כלומר הוא פשוט התעלם מהגבולות ההלכתיים שלה, אז הגבולות האישיים שלה לא באמת ישנו לו)

הרי היא אמרה לו "אני שומרת נגיעה". זהו. אתה לא נוגע בה. בדייט ראשון! מה מסובך?

נגיד, נגיעה ראשונה הוא חשב שהיא מרשה. נגיד. הרי גם אצל לא דתיים, אני מניח שהבחור לא מגיש בקשה מנומקת לכל מגע. אבל ברגע שהיא אמרה לא, והיא אמרה שהיא שומרת נגיעה, כלומר, זה לא משהו זמני אלא משהו מוחלט, אז זהו, נגמר הסיפור. והוא ממשיך. איזה פתרון יש לדבר כזה? חינוך? שום חינוך לא אמור לאפשר דבר כזה.

"אצל דתיים", ההנחה הבסיסית היא שלא נוגעים זה בזה כשנפגשים.

זה לא ש"בהתחלה לא ידע"...

אבל אתה צודק לגמרי, שנאיביות - או לא יודע מה - לחשוב שמי שלא עוצר אותו החינוך הבסיסי שלא נוגעים זה בזה, כלומר שהוא יודע שגם הבת עברה אותו חינוך, אז מה ש"יעצור" אותו כביכול, זה ש"צריך הסכמה"... 

צריך לחנך לשמירת המרחק הראוי בין אנשים שאינם נשואים. וגם לחנך, שלאף אדם אינך עושה כלום אם אתה חושב שזה  לא נוח לו.

זה לא סותר. אדרבה, משלים. חינוך לצניעות באופן ברור. וחינוך באופן ברור שלא עושים לאף אחד כלום, בשום תחום, נגד רצונו.

ולצערנו, אכן עם כל החינוך, הרי לאדם יש בחירה, ויש מקרים של פגיעות. חמור ומזעזע.

אני אמרתי, שחינוך לשמירת מרחק נכון בין בנים לבנות, הוא גדר בסיסית למנוע גם "נגד רצונה", כי מלבד שזה כבר הרגל של מעצור מלהתקרב, זה כולל גם הנחה מופנמת ראשונית שבחורה "מאותו סוג" אינה מסכימה בשום אופן. 

ואמרתי שברור בכל חינוך נורמלי, וצריך תמיד להדגיש את זה, שאין משהו שנוגע לשני בכל מובן, שאתה עושה ללא הסכמתו. לא צריך בשביל זה להגיע לחינוך ל"אופציות של עבירות".

ואני גם מסכים עם דבריך - וזה לגמרי לא "ההיפך" - שאדם שחלילה לא איכפת לו שלא לגעת במישהי בניגוד לרצונה, אז כבר "כלול בזה" אי איפכתיות מנגיעה... 

אלא שכנ"ל, אם יתחנך לאי נגיעה בכללי, זה גדר נוסף שלא להגיע למצב כזה של "אי איכפתיות".

ומה זה "ולעומת זאת רוב האנשים שלא שומרים נגיעה" וכו' - הרי בוודאי גם רוב (ועוד יותר) אלה ששומרים נגיעה.

אני מניח שזו טעות בניסוח, והתכוונת לומר שגם אלה שלצערנו הרב אינם "שומרים נגיעה" (צריך להיזהר מניסוח כאילו זו מידת חסידות, זה ענין בסיסי, כולל כבוד בסיסי לבחורה, גם כשזה כביכול "מרצונה"..), נזהרים מלעשות משהו בעל כרחה. עם זה כמובן אני מסכים. רק אומר שאי ההרגל בגדרים באופן כללי, מועד יותר לכישלון חלילה.

היא לא הסתכלות נורמלית. לאנשים רגילים, יש את ההבנה הבסיסית, של כבוד למרחב האישי של השני, פיזית ונפשית, לא רק בהקשר מיני, והם מבינים שלא כל מגע רצוי.

ומהתרשמות שלי, אצל כאלה שאצלם יש נורמות צניעות גבוהות יותר, באופן טבעי, גם הגבולות מה יחשב פגיעה במרחב האישי והטרדה, בהקשר המיני, הרבה יותר מחמירים מאצל חילוניים. [וגם הם עצמם יחוו את זה כך ביחס אליהם].

פלישה חמורה למרחב האישי מתוך אי הבנה, יכולה לנבוע מבעיה חמורה באינטליגנציה רגשית, או מכך שאנשים שמגיעים מתרבות מתירנית (בהקשר המיני), או חמה ומשוחררת יותר (בהקשרים אחרים), לא מכירים את הנורמות שהשני חי בהם.

[אני לא מדבר טעויות קלות בתחום פלישה למרחב האישי, שלרוב האנשים קורות לפעמים, מכל מיני סיבות].

לא קראתי את ה"כתבה" וגם לא מתכוון לקרוא.

אבל נגד מה שכתבת כאן אני מתקומם בכל תוקף.

האיסור "לגעת" (שבאופן נורמלי אינו אמור להיות רק "הלכתי", אלא בריאות מוסרית בסיסית. לא אשתך, לא נוגע. מה זה אשה? משחק?..), אינו ה"בעיה" אלא  הפיתרון האולטימטיבי. מי שמתחנכים כך מגיל בסיסי, באופן טבעי, חזקה שתהיינה פחות בעיות - מלבד עצם חשיבות הענין - כי יש סייג בסיסי. כשאין סייג בסיסי, אז לסמוך על כך שפשוט בתוך כדי התנהגות יצרית, מה שבדיוק יעצור מה שלא ראוי, זו "החשיבות בהסכמה", זו נאיביות במקרה הטוב. החינוך לשמירת המרחק הראוי בין המינים, בא כחלק מגישה טבעית של השוני בין המינים, ואי המוסריות שבכך. ובא במקביל לחינוך כללי של בין אדם לחבירו, שלאף אדם לא עושים כלום נגד רצונו. גם אשה זה בן אדם...

וטוב מאד שלא מלמדים על מה שהזכרת לבנות באולפנה, קל וחומר לא "חיסונים" כאלה...  ועוד "ללעוג" על כך שזה כי "הם בטוחים".... 

מה זה קשור ל"אף אחת מהן".. זה קשור לאיזה מושגים מכניסים כלגיטימיים לכלל התלמידות.

ה"דיני נפשות", זה להרוס את הנפש של כלל התלמידות, בגלל שתהיינה בנות שאולי תעבורנה עבירות חמורות, ע"י איזושהי לגיטימציה - וללא גם העקיפה ביותר - מי התיר את זה?!..

ולומר, שנכון אסור לגעת "אבל אם מחליטים להתעלם"... זה כמו ללמד, נכון שאסור לגנוב, אבל אם מחליטים להתעלם - אז תגנבו כשהדיירים לא בבית... מה הדבר הזה?..  

אם יש תודעה שמדובר ב"איסור חמור" - ולא רק בשביל לעבור להמשך - אז צריך לדעת שזה גם איסור חמור וגם הריסה של כל הבסיס, לפעמים הרס לכל החיים. ואשר על כן, זה שקול כנגד כל "סכנה" שאולי תגיע כי יהיו כאלה שיעברו ושמא...  זה הדיני נפשות.

ומי ש"עוברים", במציאות של היום שזה בא מהשפעות זרות, גם יודעים לצערנו עוד כמה דברים על הריונות וכד'.

זה לעשות חשבון של יחידים על חשבון הרס כלל מי שבאים להתחתן בחינוך כזה.

האמירה הזאת שזה אסור אבל אם יצא לכם להחליט שאתם עוברים על עבירה חמורה אז תדעו ש...

בעיניי יש בזה אמירה בעייתית מאוד... ואפילו מעט מגוחכת ומקטינה את חומרת העבירה...

אבל, יש משהו בדבריו שכן צריך לתת עליו מענה, איכשהו... 

הצלחת לנסח היטב מה שאני התלבטתי אם אצליח לכתוב.

נתחיל מראשית דבריך כאן:

א. אתה עצמך אומר שברור לך שהחינוך לאיסור לגעת במין השני ללא נישואין, מונע פגיעות רבות. 

ב. אתה מוסיף אבל, שאם יש כאלה שהחינוך הזה לא עזר להם, אז "בגלל" שלא לימדו אותם איך חיים בלי האיסור ועם זה בלי לפגוע בשני בעל כרחו - הם פוגעים....

עם זה אני לא מסכים לחלוטין. כאילו לומר, שאם אדם כבר עובר את העבירה הזו, אז "לא מובן לו" שזה לא אומר שמותר לו גם לגעת במישהי בעל כרחה...  

לא, זה אומר שיש בו שחיתות, או אי שליטה עצמית קיצונית, או איך שנקרא לזה (מזכיר לי ששמעתי ממישהו שהיה בצבא עם בחור שקצת התפקר מהחברה החרדית לשעבר, וגנב שם משהו. העיר לו - אז הוא אמר, אני כבר לא דתי...).

ולכן הדגשתי, חינוך לכבוד הזולת כלול בחינוך לאי "נגיעה", ומגיע גם במקביל אליו, לאו דווקא בנושא זה. 

אדם שיגע בבחורה בעל כרחה, זה לא כי הוא "לא מבין" שגם אם התקלקל בנושא הבסיסי, עדיין אסור לו לעשות לה משהו בניגוד לרצונה...  כל אידיוט מבין את זה. אלא זה שבגלל שיש לו בעיה אחרת. 

ג. ממילא, עולה מהדברים, שהמחשבה לערער את הבסיס הכי חשוב - של החינוך המובן-מאליו לשמירת מרחק נאות בין המינים - ע"י "מתן אופציה" לאפשרות שלא מקיימים דבר כזה (וזה לא משנה שיגידו ש"אסור אבל אם"... זה משדר דבר ברור מאד. אף אחד לא מחנך לאסוּר לרצוח, אבל אם.. אסור לגנוב, אבל אם.. אסור להיטפל לאשתו של השכן, אבל אם, אז שתיקח כדורים נגד הריון.... כלומר: פשוט תלוי באזיו חומרה ובסיסיות רואים דבר כזה), אינה "שווה" את המחשבה שאולי אחת ל.. זה יגרום שבמקרה שכבר ההוא פורץ את הגדרים, על הגדר של "בעל כרחה" הוא ישמור..

למה? כי כפי שהוסבר, הגדר הכי חשובה, היא עצם המוחלטות של החינוך לשמירת המרחק; לאי עשיית כל דבר בכל תחום בעל כרחו של השני, מחנכים ממילא; אדם נורמלי לא יעשה משהו בעל כרחו של השני;

אז להרוס לרבים את הבסיס העיקרי בגלל שספק רחוק שאולי "דיבור מפורש" שמקלקל להם, יעזור ליחיד שדיבור מפורש על שמירת מרחק, ודיבורים מפורשים על חינוך לכבוד הזולת לא עזר לו - נו...

ד. אני לא אמרתי "להתעלם ממי שלא שומר". מי שלא שומר משהו אחד, ויש לנו אפשרות להשפיע עליו, נשתדל להשפיע טוב במה שאפשר. זה לא הנושא. זה דיבור עם יחידים, במקרים ספציפיים. גם על ר' ישראל מסלנט, מסופר שראה יהודי שעבד באיזה מקום שהיה "צריך" לכתוב בשבת. אחרי שראה שאינו יכול למנעו מזה, ניסח איתו את הנוסח הכי קצר, שיעבור כמה שפחות..

ה. לומר על דברי, "לשיטתך... זה לא נורא.. העיקר שנמשיך לדמיין"....  זה באמת מתחת לרמה. אני דן לכף זכות שאין אדם נתפס על צערו. הרי באותה מידה הייתי יכול לומר, "לשיטתך, אז מה אם נהרוס להמוני ילדים את החיים בכך שמה שהיה יכול להיות מופנם אצלם באופן טבעי, לא יהיה כך ובמקום זה יספגו שפע של לכלוך וזוהמה - העיקר שנדמיין שהצלנו את העולם, בשעה שסה"כ נכנענו ללחץ ממקרים באמת קשים - והרסנו את ילדינו על קרבנם"....  אז אני לא אומר כך - כי כך לא מנהלים דיון.

אבל לגבי דברי, בוודאי שמקרים קשים שקורים לכל מיני אנשים, הם מצערים (וזה שבת 16 מגיעה למצב של אופציה של "כניסה להריון", אינו פחות מצער מדבר כזה עצמו. זה הכי מצער. אלא שמבחינת ההסתבכות בחוויה הנפשית והחשיפה לרשות הרבים, אכן יש בעיה מיוחדת במקרה שזה  גם כך).

אנחנו לא "נדמיין שכוולם שומרים.. ללא נפילות ומעידות" - חבל לרדת ל"רמה" הזו. זו הברירה? "כווולם" או "אף אחד"?.. מה הרוב המוחלט בגיל זה במסדות הדתיים?

אנחנו בשום אופן לא נהרוס לכל הילדים את הילדות שלהם, את הנורמליות שלהם, את ההבנה שלהם שבכלל יש "נורמליות"  ואת האפשרות שלהם לבנות חיים בריאים, בשביל שמי שסובל מסטיה מינית כלשהי, "לא יקבל איידס".... לזה שידאגו  הוריו בביתו, על כל המכלול. 

המחשבה להקריב את כל הילדים בחינוך, על המזבח הזה, היא אכזריות. פתרון בעיות פרטיות, בדריסה ורמיסה על כולם.. מה איכפת.

מי שעוסק בחינוך, צריך לדעת איך מחנכים ציבור - ואיך שמים לב וחשים יחידים שיש להם בעיות ספציפיות, ולדעת איך לטפל גם בכך.

מה גם שזה לא צריך להיות סותר. אפשר ללמד על שמירת נגיעה והלכות יחוד ועם זאת גם ללמד לכבד את גופו ורצונותיו של האחר ואיך להתמודד עם הטרדות/ תקיפות למניהן. זה ערכים בפני עצמם וצריך לתת להם את המקום שלהם ולהעלות את המודעות על זה במיוחד בחברה הזאת. שמירת נגיעה זה יפה וחשוב להשריש (ועושים את זה יפה) אבל זה ערך אחר ולא יכול לבוא במקום.

ובכלל, הרי לא כולם נשארים במקום וחלק מורידים את הכיפה, ועם מה הם נשארים? שמירת נגיעה מן הסתם לא.. אבל האם הם יפגעו באחרים? - זה תלוי בחינוך

גם אני אמרתי שלא סותר ללמד על שמירת המרחק הראוי - ועם זה ללמד על שמירת כבודו וגופו ונשפו של האחר, ובוודאי התמודדות כנגד הטרדות, ביחוד אצל בנות.

זה לא הנושא המדובר.

ככלל, מיותר ומזיק לומר לתלמידים: "אם מחליטים להתעלם מהאיסור הזה, אז לפחות..".

צריך לחנך להתחשבות ולרגישות בכללי, ולפעמים להדגיש את הרוע הכפול שבמעשים מסויימים ואת דרגות החומרות השונות, בלי להציב את הבחירה של התלמיד באיסור כאופציה.

וזה הכי הוגן - לא להשחית את נפש הילדים, בגלל שאולי מיעוט יבחרו לחטוא.

זה הפיקוח נפש. לא להרוס לילדים את החיים שלהם, לא להרוס להם את המושגים הכי אלמנטריים, לא להרוס להם את בנין משפחותיהם לעתיד - בחיקוי זול של החינוך החילוני על שיא רדידותו.

לא לתת לגיטימציה כלשהי לדברים הרסניים, בתירוץ ש"מסבירים להם" שזה לא בסדר אבל....

כל מי שיש לו שמץ הבנה בחינוך, מבין מה ההרס שזה גורם.

כן. לא לספר על כל התועבות הללו. מצוה גדולה ועצומה. לא תעמוד על דם רעך. 

מה ששובר את הלב, זה שבמקום שאנשים שנתקלו בדברים קשים, יחשבו איך מעודדים את הפרט לבוא להתייעץ כשקורה לו משהו, בפתיחות ואמון, הם מנסים להרוס לכולם, ללא יכולת בחירה.

פשוט מזעזע.

כן צריך לחנך לאי נתינה לאף אחד לעשות לך דבר שאינך מסכים. לאי פעולה עם אף אחד, באף תחום, כשאינו מעונין או כשזה לא מכבד אותו.

וכן צריך לייצר אוירה שילד ירגיש אמון לפנות למחנכו גם בדברים קשים. אני יודע על דברים כאלה. בנות שפונות רק למחנכת, אפילו לא להורים במקרים מסויימים. צל"ש למחנכות הללו, נשים צנועות שבחיים לא תדברנה על דברים בסגנון שנזכר (וכן תחנכנה בשיעור לחיי משפחה), והבנות מרגישות שהן הכתובת שתקבל אותן בכל בעיה.

זה לא "מתמודדים כמה רגעים עם שיחה מביכה".. זה לעשות קריקטורה מדעת הזולת, להציג כאילו הבעיה היא ש"אין לנו אומץ לאמת מולם" מידע, כשאני אומר מפורש שלא זו הבעיה.

זה כמו לומר, נתקע סכין לכמה דקות, לא נורא... אח"כ כבר יחזור לחיות.

שיחה כזו, על תופעות כאלה, שמציגה להן "אופציה" (גם אם אומרים שכן.. אסור..), היא הריסה לתמיד. אפשר להרוס לתמיד - לא רק במעשה ישיר.

שגבר שכופה את עצמו על בחורה

לדעתי, זה שריטה נפשית לכל דבר.

כי אתה לא תכפה את עצמך על בן אדם, לא משנה כמה מרד נעורים טמון בך.

וזה בדיוק הקטע שלדעתי זה לא מתקשר למרד נעורים או איזה יצר שהודחק עמוק

כי עובדה שיש סוטים גם ממגזרים אחרים שהכל היה פרוץ וחשוף בשבילם.

והרוב אם לא רוב רובם של הבחורים, מתנהגים בצורה הראויה לבחורה גם אם מאוד קשה להם עם שמירת נגיעה.

וגם אם הם חלילה נפלו, הנפילה היא הדדית ולא עכשיו איזה הטרדה...

הטרדות בדייטים הן מקרה חריג לחלוטין ולא נפוץ. ובמידה והוא התרחש- (מודה שחוויתי את זה באחד הדייטים.)

זה לא נבע מאיזה יצר סוער שהודחק או חינוך לא נכון או שלא דיברו איתו מספיק, זה פשוט איזה שריטה שמחייבת טיפול יסודי ועמוק.

לא כל דבר צריך חפירה ודיבור.

אנחנו בני אדם עם אינסטינקטים טבעיים של מה נכון ומה לא נכון. 

ולא צריך להיות דתי כדי לדעת שלא נוגעים בשני אם זה לא בהסכמה... 

(בלי קשר לאיסור נגיעה)

אני חושב שאכן אפשר לפעמים לדון לכף זכות מה שאמרת. ואולי סתם "לרחם" שאדם הגיע למצב כזה, שיצרו גרם לו לא להזיק רק לעצמו אלא גם לזולתו.

אבל צריך לזכור שיש גם צד שני... הצד הנפגע. וגם צריך ממש לזכור שה' נתן לאדם בחירה חופשית. 

ולכן, הנקודה שראוי להדגיש, היא זו שהקו האדום ממש, הוא על חשבון הזולת. ושיש בחירה לא להגיע לכך.

והשאלה היא אולי גם עד כמה הוא "לא רואה" את הצד השני.. הרי יש דברים איומים נוראים. פוגעים לשנִים ר"ל.

זה לא רק "גברים".. יש גם בנות של"ע בגלל מצוקתן, "מהנדסות" את המצב להכשיל את הצד השני, אע"פ שיודעות שמצד עצמו לא היה מגיע לכך ולא רוצה בזה.  גם אותן אפשר לדון לכף זכות. אבל שוב, צריך מאד לחדד אצלנו את התובנה ש"לא על חשבון הזולת".. ה' יציל את בני ובנות ישראל - שלא יבואו לידי נסיון ולא לידי ביזיון..

אותו "מרחב פרוץ" שאת מדברת עליו - הוא אצל אנשים מסויימים בלבד. 

ואם החברה תתחיל לעסוק בנושאים האלו בפומבי - היא אולי תועיל לאלו - אבל תזיק לכל השאר.

ומה לעשות, התורה מלמדת אותנו על טובת הכלל שקודמת לטובת הפרט, וקל וחומר על טובת ה"צדיק" שקודמת לטובת ה"רשע" (המרכאות בכוונה, לא לקפוץ עלי)

זה נורא נחמד להיות הומאנים ולדאוג לכל אלו שפרצו את הגדרות והגיעו בפני שוקת שבורה,

אבל כשחושבים על זה שבשביל ליידע אותם - נצטרך לקלקל את הנפש של הכלל כולו, של אלו שרוצים ללכת בדרך המלך - אז לא, זה לא שווה את זה.

ונכון, זה כואב.

בכל אולפנה דומני מלמדים חינוך לחיי משפחה בכיתה י"ב.

מדברים שם דברים מאד ברורים, בתחום ששייך לאותו שלב בחיים. ובמפורש מתכוונים לתת הכנה בסיסית לנישואין.

והשאר בהדרכה לקראת נישואין.

אבל את סותרת את עצמך:

אומרת מצד אחד, שלא מלמדים "לעשות את זה נכון כשזה מותר" - ואם מדובר על "כשזה מותר", אז באמת אין ענין ללמד "איך לעשות את זה". כשיגיע הזמן שמותר, ייכנסו לפרטים. בצדק גמור.

אבל אח"כ את אומרת שזה לא פייר להשאיר עד הדרכה טרם נישואין, "כי יש מרחב גדול ופרוץ  עד אז"... כלומר, את לא באמת מדברת על איך "כשזה מותר". את רוצה שזו תהיה "הכנה" לחיי עבירה. אז זה לא. זה לא "יצמצם את הפרץ" רק יגדיל אותו חלילה. 

יש את מי שיש לו שריטה נפשית ולכן מתנהג כך ותאמיני לי גם אלף אזהרות לא יעזרו לו

כי הוא לא צריך הדרכה- הוא צריך טיפול וזה ההבדל הגדול...

עכשיו, לגבי השאר, השאר מטבעם יודעים מה נכון ומה לא נכון, ואני מאמינה שכן בלי קשר מדברים איתם על הנושא הזה...

חוץ מזה שלדעתי זה בכלל התפקיד של ההורים ולא שייך למערכת החינוך. כלומר הם יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה, אבל קודם כל זה התפקיד של ההורה בכלל... 

ומזה "בלי ללמד איך לעשות את זה נכון כשזה כן מותר."? לא הבנתי... מלמדים את זה בהדרכת כלות וחתנים, למה אני צריכה לדעת על זה לפני?... 

ועל איזה מרחב את מדברת?

ועל מה את מצפה שידברו? באמת מנסה להבין...

לפחות לא על חלקם.

מה שנוגע להדרכה לחיי הנישואין - יש באולפנות שיעורים בשכבה הבוגרת של הכנה לחיי משפחה - ויש גם הדרכה לחתנים ולכלות לפני נישואין.

לומדים שם היטב, כחלק מההלכה והדרך ארץ, על הצורך ב"הסכמה" הדדית. גם על הגישה בנוגע למניעת הריון. כמו כן, כל הדרכה ראויה לשמה טרם נישואין, מלדמת גם על השונות במה שטוב לאיש ולאשה, שהזכרת.

בוודאי שכחלק מהחינוך הטבעי, מתחנכים כמובן מאליו, שהיחס הקרוב בין המינים זה בין איש לאשתו בלבד. בלעדיות. ומסבירים את הגודל שבכך.

אבל להביא כ"אופציה" בחינוך, מציאות של מחוץ-לנישואין, ולהרוס בכך את הטבעיות הכי בסיסית, זה לא. גם לא לצורך הסברה של "הסכמה"..  הסברתי מקודם, לא הורסים את כולם כדי שמי שירצה לחטוא, ידע מה לעשות אז..

לגבי חינוך למניעת הטרדות ומוגנות - בוודאי נכון. צריך ללמד בנות ביחוד לדעת לזהות ולהיזהר. יש אפילו מקום לומר לבנים, אגב דיבור על שמירת המרחק הנאות  בין בנים לבנות, שגם נגיעה שנראית "כלאחר יד", סתם נדחף באוטובוס.., מבחינת הבחורה זה מורגש ויכול לפגוע. כך יקלוט שיש כאן אדם מרגיש.

לגבי החלק השני של דברייך, חלק חשוב - לא נכון ש"כל מה שמחנכים את הבנים זה איך לשלוט ביצר".. אלו דמיונות. מחנכים באופן טבעי - לרוב ללא הרבה דיבור - שקשר קרוב זה בנישואין, משפחה. שבחורה זה משהו אחר, ומה פתאום שיתעסק איתה פיזית. קל וחומר שזה גורם לתחושה שאינה כמו חבר שיכול לתת לו איזו "צ'פחה" סתם...

זה בדיוק הדרך ארץ של מפגש בין אנשים, שהם שונים. לא "חרדות ולחצים".

הניתוח שלך, שכאשר כאלה פורצים, אז עוסקים ב"מרד" וכו', כלל אינו הכרחי לדעתי.

הרי באותה מידה - והרבה יותר מזה - כאלה שלא התרגלו להישמר, בקלות מגיעים למה שאינם אמורים להגיע.

זה נכון שלעיתים יתכן שיצר ללא פורקן יצא בצורה פראית - אבל גם להיפך, יצר מתוך הרגל.. יש לצערנו פראים מהכיוון הזה - ויש מהכיוון הזה.

יתכן גם שמישהו שמגיע למצב ירוד כזה, אז בגלל שאין לו שטח חופשי לפרוק את יצריו, חווית ממנו הטרדה ל"ע. אבל צריך לזכור שמהצד השני, מלבד הטרדות בגלל הרגל-פריצות, פשוט הנורמה לפעמים זו "הטרדה", אלא שהיא מכוסה. הרי הצורה המופקרת, שבה אפשר כביכול, ליצור קשר פיזי קרוב ללא כל מחוייבות, גורמת לכך שלא מעט בנות ברחוב ה"לא דתי", עוברות הרבה מאד טרם חתונתן ל"ע. מתפתות שוב ושוב - אולי באותו רגע אינן מרגישות "מפחיד", אבל בלי משים הפכו לסוג של סמרטוט-בהסכמה, השתמש וזרוק.. זה במכלול, לא פחות חמור.

אשר על כן, המסקנה בענין זה היא, לדעתי, שנכון מה שאת אומרת על שצריך לחנך לערכים של צניעות בצורה נכונה. אבל הצורה הנכונה היא, לחנך בכללי להיות בני אדם. כבוד הזולת. הסברה גם בנושא הצניעות של כבוד הזולת - שזה אכן דבר מרכזי בכך.

ובכלל (לגבי מה שאמרת על "חרדים" שפגעו בך ל"ע, אם כי ברור שרוב החרדים הם ההיפך מזה), צריך לחנך שהתורה אינה במקום דרך ארץ אנושית בסיסית, אלא על גביה ומחזקת אותה. כבר הבאתי לעיל סיפור שמראה בצורה מוקצנת מה קורה כשלא תופסים את התורה כך - על בחור בצבא שבא מרקע "חרדי" ויצא לתרבות רעה. כשגנב משהו והעירו לו, אמר שהוא הרי כבר לא דתי....   כמובן, זו לא דוגמה מייצגת. אבל מראה מה קורה כשמחנכים לתורה ללא דרך ארץ.

חידדת והבהרת את הדברים בצורה מעולה ובהירה. שכוייח

אני מאד מבין את הרצון לשמר תמימות, אבל צריך מודעות לזה שחוסר ידע הוא מסוכן, ואנחנו משלמים מחירים על חוסר ידע. רק מי שמבין את הסיכון לעומק יכול להחליט להסתכן, ואני חושש מאד שהיד קלה על ההדק באמירות של "לא נקלקל את החינוך הטהור". תמימות היא דבר טוב וחשוב, אבל גם ידע, וצריך למצוא דרכים לשלב.

בקשר לסיום שלך כאן לגבי ראשית דברייך, לא על כך דובר - לקראת נישואין וזוגיות

לגבי תורה שבאה רק על גבי דרך ארץ - קל לדבר. בפועל, גם אחרי כל הדרשות וההסברים והתיאוריות, השאלה היא מה התוצאה בפועל, האם החניך אכן חונך לדרך ארץ בסיסית בצורה מלאה ועל גבי זה ציות להלכה בצורה מלאה. כמובן התשובה היא ב99% לא. מעטים שבמעטים מצליחים להיות מחונכים בצורה מושלמת, לרוב יהיו חסרים גדולים או קטנים בתחום הדרך ארץ או בתחום ההלכה.

ולכן צריך לקחת בחשבון את החסרים האלה, ולחנך בענווה, מתוך הבנה שהחניך יעשה גם דברים שאנחנו לא רוצים שהא יעשה ויגיע למקומות שאנחנו לא רוצים שהוא יגיע.

הרי כעת אנחנו מדברים על איך לחנך.

אז המסקנה היא שאכן צריך עוד יותר לחנך לדרך ארץ. שמחנכים בעצמם צריכים להבין שהתורה בנויה על דרך ארץ.

וכפי שכבר אמרתי, אני גם מסכים שלפי מצב הדור והמציאות, צריך גם "ידע" מסוים. אבל "ידע" פירושו איך להיזהר מהטרדות, פירושו כבוד הזולת. לא להסביר "איך תתנהג אם תחליט לחטוא בדברים שהם נגד כל החינוך שלנו וגם נגד טבע האדם הישר". אנחנו גם לא מחנכים איך הכי טוב לנסוע בשבת אם החלטת לא לשמור שבת..

אם למישהו תהיה שאלה אישית - בכל תחום - יענו לו. בשביל זה יש קשר אישי מעבר לחינוך הכללי.

א. לגבי מה שהגבת על מה שאמרתי שלא הורסים את כולם בגלל מישהו שיבחר לחטוא - אלא צריך שיהיה גם לאדם כזה אמון להתייעץ אם מגיע למצבים מסובכים - ואת הגבת, שהאפשרות "לדבר על זה", גם לכשרים ביותר, זו הצלת נפשות.

אינני יודע אם אנחנו מדברים על אותו "זה"...  כי לדבר על מה שאני הגבתי עליו, זה עצמו הריסת הנפשות.

אני דיברתי על מה שהוזכר לעיל, להסביר לתלמידים, שלא חוטאים, אבל אם חוטאים, אז בהסכמה וכו'... זה דבר מחריד ומזעזע. ממש להרוס נפשות. מי התיר..

לגבי לדבר על כבוד הזולת והזהירות מלהיפגע ולפגוע, זה משהו אחר. על זה אמרתי שאכן ראוי.

אפשר אפילו, אגב דיבור על שמירת המרחק הראוי בין המינים טרם נישואין, לומר, תוך כדי הסבר השלילה וחוסר הכבוד שיש בעצם דבר כזה, שגם במקומות שלא עלינו מופקרים בכך, עדיין אצל בני אדם עם מוסר אנושי בסיסי, יש הבחנה כשמדובר נגד רצון הזולת, שזה חמור בכל מה שנוגע בין אדם לחבירו, לא עושים דבר לזולת, כולל בדברים "מותרים", בלי ודאות שדעתו נוחה מזה.

ב. הדוגמה שהבאת לגבי עזרה ראשונה - אפשר ללמוד ממנה בדיוק להיפך.

כמו שכתבת, לא בגלל שאת עברת אירועים קשים, צריך למנוע מכולם ללמוד עזרה ראשונה.

גם בנידון שלנו. לא בגלל שלצערנו העצום יש שעברו אירועים קשים - צריך לקלקל לכולם את החיים, ו"להסביר" להם מה עושים כשכבר חוטאים בדברים הכי בסיסיים, שזו הריסה גמורה.

כמו כן, ישהבדל גמור בין מישהו שלומד משהו כדי לסייע לאחרים, לבין מה מלמדים לתלמידים בגיל צעיר.

גם מי שלומד טיפול פסיכולוגי וכד', ילמד על כל מיני מקרים קשים. מעמדה של "לטפל" (ובאמת, לא לכל אחד זה מתאים. גם לא לכל אחד מתאים קורס עזרה ראשונה..). זה משהו אחר לגמרי. 

הרי גם בקורס עזרה ראשונה יסביור איך מטפלים בפצעי דקירה, נכון?...  האם זה אומר שבבי"ס נאמר לתלמידים: אסור לדקור בסכין בכלל, אבל אם מישהו דוקר, שיעשה ת זה בחלקים אלו ואלו?..... בוודאי שלא. 

שוב - איך להיזהר ואיך להישמר, כן. אופציה של התנהלות שנגד כל הבסיס שמחנכים עליו, והרסנית לכל המושגים הכי בסיסיים של בניית משפחה, בגלל שאולי יהיו כאלה שיתנהגו כך וזה "יעזור" להם אז, זה לא. מי שיש לו בעיות ספציפיות, בשביל זה יש שיחות אישיות, ומחנכים עם אבחנה.

ג. את חוזרת שוב, במחילה, על הטעות בהודעתך הקודמת - ו,מסבירה" מה עומד מאחורי הדעה שמולך, בצורה שעושה את זה למשהו רדוד כביכול.

אין שום נסיון ל"פס ייצור מרשים זהה למורים/רבנים". זה זלזול במי שמחנך. וגם אי הכרת המציאות.

יש נסיון לחנך לערכים - בנידון דידן אלו ערכים שאמורים להיות הכי טבעיים.

אף אחד לא מדבר אל כולם "בצורה אחידה". להיפך, זה מה שאת ניסית להציע: לדבר אל כולם בצורה שנגד הערכים הכי בסיסיים שמתחנכים וגם נגד מה שרובם יעברו בעז"ה, בגלל יחידים. 

ההכנה לחיים בוגרים ועצמאיים, היא בראש וראשונה ע,י מושגי יסוד. "חיים בוגרים"ף זה לא חיים שאין בהם שום בסיס. ההיפך.

אף מחנך רציני, לא מחנך כי "הוא חי כך". הוא מחנך לפי הערכים שעל דעת זה שיחנכו להם, נשלח התלמיד למוסד כזה, ולא למוסד "חילוני" למשל.

ודבר בסיסי ביותר בחינוך הוא, שגם כמשחנכים לערכים "זהים" (כמו שהתורה עושה..), יודעים להבחין עם מי מדברים, ואיזה סגנון מתאים לכל אחד. ויודעים גם לייצר אמון שמאפשר לבוא ולשאול אישית, להתלבט ולקבל תשובות וייעוץ.

ד. הברירה אינה "לתת כלים" או "הוראות הפעלה". זו שוב הצגה שטחית של הענין. אנחנו לא נותנים במוסד חינוכי "כלים לעבירות". שאלתי מקודם (היפותטית כמובן), האם גם "לתת כלים" לאיך לנהוג עם אשת השכן במקרה שאדם מבין שאסור אבל בכל זאת רוצה לחטוא (כן.. "בהסכמה" כמובן...)? מניח שגם את אומרת שלא. ולא רק כי זה "נדיר יותר", אלא כי מבינים שזו הריסת המוסר. כלומר, זה פשוט תלוי אם רואים בכך דבר בסיסי לחיים או לא. 

אז החינוך לכך שאין "מגע" טרם נישואין, הוא בסיסי. הוא גם ימנע הרבה מאד הטרדות, למרות שלא את כולם לצערנו. כבר כתבתי, פראות אפשר לצערנו למצוא מכל מיני כיוונים.

"כלים", אפשר לתת לאיך להתמודד עם קשיים ביישום הדרך. איך לשמוח ביישום הדרך וכו'. חלקם כלים פומביים, חלקם אישית לפי המדובר.

כלים זה לא במקום תוכן. זה כלים לתוכן, לפי עניינו של כל אדם.

"לדבר באופן פתוח על יחסים בין גבר לאישה. אפילו לא צריך להזכיר האם זה מתוך נישואין או לא" - היא שורש ההבדל החד בין דברינו.

"לא צריך להזכיר אם זה מתוך נישואין או לא"... מראה על הנחת יסוד מזעזעת. מי שהולך להקרין לנערים/ות בחינוך דתי באיזושהי דרך, ישירה או עקיפה, "אופציה" כזו, כאילו זה לא משהו שהוא ונישואין הם אחד - חוטא באופן חמור לנפש הילדים. הוא זה שהורס אותם ואת החברה. 

זה שוב נסיון, "מכובס", לעשות מזה משהו שולי, בשפה אחרת. לא הורגים את נפש הילדים, כדי שמי שיחטא יקבל מידע בנוכחות כולם. ולכן גם לא צריך לדבר "באופן פתוח" על יחסים בין גבר לאשה. הורס את כל הצניעות הטבעית. מה שצריך ללמד כהכנה לנישואין, מלמדים בשלבי תיכון מאוחרים, וגם זה מחשש שמא לא יקבלו הדרכה ראויה בזמן. מה שלא, לא. זהירות ואזהרה מהטרדות, כן. התנהלות בצניעת בין בנים לבנות, כן. וגם בכך, לעיתים דיבור יתר מזיק. מכללי הצניעות, לא לדבר יותר מידי על צניעות..

מבוגרים אחראים ועדינים, שעוסקים בחינוך בגיל זה, אכן מדברים עם הנערים על מה שצריך. במינון נכון. חשיבות שמירת הצניעות, ערך הנישואין, המקום הנכון של הכחות הפיזיים מתוך הכחות הנפשיים, ושזה נמצא באמת רק כשמתחתנים. מדברים, ויפה עושים. לא על איך תחטא הכי טוב - ואגב זה להרוס את כולם - וגם לא "חופשי" על דברים שאין להם מקום כשההנחה היא שמדברים עם כאלה שמחנכים אותם לנישואין כמקום היחס הקרוב נטו.

מחנכים טובים, מחנכות טובות - תלמידיהם יודעים שאפשר לגשת אליהם בכל נושא. וניגשים. גם היכן שלא מדברים עם ההורים. גם אחרי שסיימו את לימודיהם במוסד. אלו דברים שידועים מהמציאות. כמובן, לא כולם. אין פיתרון שהוא "לכולם". כל אחד אדם בפני עצמו.

תכנים שמלמדים, אינם בשום אופן רק "הלכות". אלא גם מה עומד מאחורי ההלכות. הערכים. ומתייחסים אל המציאות שיש לצערנו רבים בעולם שדרכם פרוצה, ומסבירים למה הדרך הצנועה, מלבד היותה מצוה ברורה, גם המתכון הכי טוב לחיים נורמליים וטובים.

אם לא כך לימדו היכן שלמדת, אז חבל.. אבל זו לא תמונה כוללת.

וגם לא דיברתי על מי שיש לו בעיה אישית כלשהי וניגש לשיחה אישית.. זה ההיפך מהנושא שדובר כאן.

החינוך בשום אופן לא צריך להיות "אחר". כמו שהחינוך לשמירת שבת לא צריך להיות "אחר", וגם לא החינוך ללא תגנוב. זה לא פחות חמור.

ההסברה של הערכים הבסיסיים, באופן שמשאיר אותם כמובנים מאליהם, ועם זה מחזק את ההפנמה שלהם וההזדהות איתם - היא כמובן משתנה ב"סגנונה" מדור לדור, לפי הצורך ולפי המקום בו מחנכים.

אכן, צריך להתפלל שמי שמחנך יהיה באמת עבור עם ישראל - ולא יהרוס את הערכים הכי בסיסיים, לדורות של תלמידים, ע"י דיבור מופקר ופרוץ.

וזה לא סותר, שאם מחנך נמצא עם תלמיד ב"צומת" מסוים, יהיה מספיק עדין איתו כדי לעזור לו  להתמודד עם לבטיו ובעיותיו באופן אישי. ובצורה שנראית לו מתוך מבט רחב - לא רק של מישהו ש"נכוה" - כצורה הנכונה והמתאימה ביותר ספציפית לאותו אדם.

[בלי קשר לנושא של אמירות בסגנון "אם מחליטים להתעלם מהאיסור הזה" שהוא באמת בעייתי מאוד]

נראה לי שהרבה חוששים לגשת ולהתייעץ. יש את הבושה, יש את החשש מתגובה בעייתית [שלפעמים, למרבה הצער, מוצדק], ולפעמים סתם הרגשה שזה נושא שלא מדברים עליו, לפחות לא עם רבנים.

ולכן, התלמידים צריכים לקבל אינדיקציה שהם יכולים לדבר על הנושא, והמחנך יבין אותם ויגיב ברגישות.

זה חיוני עבור תלמידים רבים, גם בשביל ההתמודדויות הרגילות, גם בשביל התמודדות עם פגיעות שונות.

בשביל מה שאתה אומר - לא צריך שידברו על הדרך ביצוע המעשים ושות' (שסביב זה נסוב פה העסק)

אתה נכנס לנושא אחר, (התמודדויות - בין אם עם "רגילות" ובין אם עם "פגיעות", ועוד) ולנושאים האלו יש מענה, עוד לא מושלם, אבל משתפר כל הזמן.

עדיין לא הצלחתי להשתכנע שר"מ אמור ללמד את תלמידיו על איך לבצע זאת בצורה בטיחותית, רק כדי שאם מישהו מהם יחליט מחר לעשות את זה עם איזו פרחה מהשכונה הוא יזכור לקנות את המצרכים הנכונים. סורי. 

ובאמת זה לא הדיבור מהסוג שהתחיל את הדיון, והזכרתי את זה בסוגריים, אבל הדיון גלש [אולי גם בגלל אי הבנות], גם לנושא החשוב הזה.

אני מדבר על דיבור שבונה אימון אצל התלמיד שהמחנך רוצה לשמוע ומסוגל להבין, ויגיב ברגישות.

זה רלוונטי גם לנושא של פגיעות, בין מהצד הפוגע [כשהוא רוצה להפסיק], ובין מהצד הנפגע.

הצלחה גדולה של מחנך, היא כאשר מי שנמצא במצוקה או התלבטות, יודע שיכול לפנות, שיקבל הקשבה וייעוץ ועזרה - ובהחלט גם תוכחה בונה שנאמרת מתוך אהבה ומתוך הערכת היכולת הספציפית לקבלה.

אני בהלם ושוק מוחלט

עושה חשק לבכות...

והרמ אמר שזאת אשמתך? באיזה קטע? פשוט עצוב ומזעזע....

ואני עדיין חושבת שיש עוד קורבנות.. כאילו בטוח

וכל הכבוד ששלחת לאשתו את ההתכתבות! 

צריך אולי לבדוק אם יש עניין לחשוף את הזהות שלו כדי להציל אנשים נוספים, לא ככה?

מציע לך להפגש.. 

אני באמת בשוק.

אדם נשוי עם ילדים....

למה אתה לא עושה משהו עםזה?

אולי הוא עושה את זה לעוד אנשים?

אבל יכול להיות שיש דרך לחשוף אותו מבלי שהזהות שלך תתגלה... 

ואם לא שיש צד נפגע לענין - אז היה נכון גם לומר, רחמנות על הבן אדם הזה שכך תקוע בחולי שלו..

היא לא אמרה שאצל דוסים לא יקרו לעולם הטרדות וכדו'.

אלא שמצבים כאלו בדייטים - הרבה יותר נדירים אצל דוסים דוסים.

ממילא זה גם לא קשור למוטי אלון וכו'.

ואם אתה רוצה הוכחה למה אצל דוסים זה נדיר הרבה יותר - קרא מה שכתבת כאן: פשוט לא נכון - לקראת נישואין וזוגיות ובתגובות שאח"כ.
ובכן, אצל דוסים ממש - אין ספק קל שבקלים בנושא. שום בחורה לא תסתפק שניונת בהבנת הסיטואציה.

וכמו שהיא כתבה: למה הבחורה לא עצרה אחרי המגע הראשון.

אופ איך אפשר בכלל לשאול את זה?!

לא רוצה לחשוב על מישהי שנפגעה שקוראת פה את זה.

צריך להיזהר מאוד לא לכתוב מילים שנשמעות מאשימות ושופטות.

ברור לי לגמרי לגמרי שלא התכוונת להאשים, אבל צריך כל כך הרבה רגישות בנושא הזה.

ברמה גבוהה מאוד. כל מילה לכאן ולכאן יכולה מאוד לטלטל. ככה ששאלה כזו היא נורא לא הוגנת ודי שופטת לדעתי..

ולשאלתך, למה שלא תעצור? וגם לשאלתה של @לכתחילה למה היא לא חותכת אחרי המגע הראשון ולמה היא לא אומרת כלום?

צריך להבין שגם בחורה דוסית דוסית שמבינה את הסיטואציה וחשוב לה שמירת נגיעה מאוד, לא תמיד מסוגלת לעצור את זה ולא תמיד מסוגלת לדבר.

הרבה פעמים נמצאים בהלם ובשוק מזה שזה בכלל קורה. שהדבר המדובר הזה אשכרה קורה!

הרבה פעמים רק לאחר מעשה קולטים מה קרה ובזמן אמת לא תמיד מאופסים על הסיטואציה.

זה שלא מאופסים על מה קורה זה לא כי יש מחשבה שזה אולי מותר הלכתית,

אלא כי הקיפאון המדובר הזה קורה, השוק וההלם וחוסר היכולת להגיב באמת קורים, זו לא המצאה.

החשש הזה לייבש, לצאת לא טוב, תהיה לרגע ששניה אם הוא דוס ועושה את זה אז אולי אני תקולה?

זו סיטואציה הזויה ונוראית שגם בחורה הכי דוסית והכי מקורקעת יכולה להיתפס לא מוכנה ולהתבלבל בה.

אני מתקוממת כל כך אולי כי עוד רק נתקלתי בזה מקרוב עם חברה שסיפרה לי שזה קרה לה בדייט ראשוני יחסית עם בחור דוס ומקסים שהיה לה ממש כיף איתו עד אז..

והיא בכתה לי שהלא שלה לא שווה כלום ושהיא כזאת דפוקה שהיא איפשרה את זה ופשוט הייתי צריכה לשבת להרגיע אותה שהיא לא דפוקה ושבאמת קשה לתכנת את הגוף שלנו להגיב כמו שהיינו רוצים בסיטואציות כאלה.

חושבת שזה ממש חשוב להבין את הנקודה הזו שזה לא תמיד פשוט לצעוק ולקום.

וכמו ש@פשוט אני.. כתב פה קודם - קל לדבר...

מקווה שאני לא נסערת מידי ולא יוצא שמידי תוקפת..

אם כן, מתנצלת, זו לא הכוונה. פשוט יש פה נקודה שקריטית בעיני להבנה.

דבר ראשון - חשוב לשים לב: כתבה את המשפט הזו בת. זה אומר הרבה.

דבר שני - צריך להסתכל לא על המשפט לחוד - אלא על המכלול, על ההקשר. הנושא כאן זה אם שמירת נגיעה מרחיקה או לא, ומה שהיא כתבה - ואני בעקבותיה - זה שבת ששומרת נגיעה תעצור מגע בשלב הראשון, מה שאצל בת שלא שומרת נגיעה אולי יכול לבוא בסבבה (לא קשור ל"האשמה", מציאות.) ואז לגלוש יותר בקלות הלאה.

ולגבי מה שהמשכת ופירטת - את צודקת, נכון, ברור, לא תמיד אפשר להגיב, נכנסים לקיפאון וכו' וכו'. הכל נכון.

ועדיין, אי אפשר להכחיש שביותר מקרים תוכל בת ששומרת נגיעה לעצור את זה - מאשר בת שלא.

ולו מהסיבה הפשוטה, שכאמור - יש הרבה סיכוים שזה יתחיל בעדינות ממש - משהו שאצל בת שלא שומרת נגיעה זה סבבה - והיא לא רואה צורך לעצור (שוב: אנחנו לא מדברים על האשמה למה היא לא עצרה אם היא הבינה שזה לא בסדר, אלא על תיאור מציאות של בת שרואה את זה כבסדר), ואילו אצל בת שומרת נגיעה  - זה קו אדום. ובשלב הזה - עוד קל לעצור, זה עוד לא מבהיל או מקפיא, והבת ששומרת נגיעה -תעצור ותחתוך את הסיטואציה, אבל הבת שלא - שזרמה עם זה, פתאום באמצע יכולה לגלות שזה גולש עמוק.. אבל אז היא אכן כבר קופאת.

בנוסף, יכול להיות שבחור ינהג "בשלבים", עם רווחים באמצע. ואז - בת ששומרת נגיעה - גם אם קפאה בהתחלה - יהיה לה זמן אחר כך לחתוך, היא לא תמשיך את הדייט עוד שעה. אבל בת שזה היה סבבה לה - תמשיך ותמשיך, ואז פתאום תגיע כבר לשלב המאוחר מידי, ואז אכן היא כבר קופאת ומאבדת את ההזדמנות לחתוך...

ושימי לב שאכן זה מה שנשמע בכתבה, הקיפאון וכל זה - מתואר בשלבים המאורחים. בהתחלה הן לא חתכו כי "זה מביך" או "זרמתי" ושות', ואז אכן הגיעו לשלב המחריד יותר. בת שלא היתה מוכנה לקבל סיטואציה של "לזרום כי זה מביך" - לא היתה מגיעה לזה.

איך שלא יהיה, אין כאן שום מימד של האשמה ולא אמור לקרות כלום אם מישהי שנפגעה תקרא את זה. אף אחד ואחת כאן לא טענו כנגד בת "מדוע קפאת, היה עלייך לחתוך". בסך הכל תואר כאן מדוע לשומרי נגיעה זה יותר רחוק מאשר למי שלא שומר - בשל ההבדל ביניהם במקרים שאין קיפאון וכו'.

מקווה שהצלחתי להבהיר די הצורך, את עצמי ואת @לכתחילה

(לא ראיתי על מה הגבת - אבל העיקרון נכון)

בת שמותקפת ל"ע, עלולה לפעמים להיות במצב משתק.

לא כולם כמו ההיא שמישהו ניסה לגעת בה באוטובוס, תפסה את ידו, הרימה - ושאלה מי יודע של מי היד הזאת..

נכון שלפעמים יש לצערנו "הדדיות". אבל במצב של בת שלא רצתה, חלילה "להאשים" אותה בכהו זה. דבר מצוי, גם אצל בנת שממש הותקפו ל"ע, זה "רגשי אשם". חס ושלום. הן לא אשמות אפילו מילימטר.

לכאלה שבאמת השמירת נגיעה פחות חשובה להם, והם יותר בקלות יכולים להחליט שהם רוצים מגע על אף....

ואז זה תלוי איך הצד השני יקבל את זה

וכאלה שהם פשוט "בעיתיים" עם חולי מסוים בנפש שאת זה אפשר למצוא בכל מגזר, בכל תחפושת לבוש כזאת או אחרת... 

נחכה לביהמ"ש ולא נשפוך דם נקי.

אינני יודע מה הוא טוען ולמה הוא טוען. אני חושב שראוי להמתין להכרעה.

בלי קשר לכתבה, באופן כללי- גם מי שיש לה קו אדום וברור בנושא, יכולה ברגע של מגע לא להגיב. 

ההפך- כשיש מגע לא צפוי, זה יכול לשתק כי זה גם חוצה את הגבולות של ההלכה וגם את הגבולות האישיים של המרחב. אז ההלם הוא כפול. 

אני לא יודעת מה הסטטיסטיקות. אבל להגיד שלרוב האנשים הדתיים באמת זה לא קורה, זה גורף מידי ובעיני קצת מנותק.

מסכימה שדוס אמיתי לא יתנהג ככה בחיים, אבל לא מסכימה שלדוסים זה לא קורה. 

אולי בגלל חשש מדברים כאלה כשיצא לי פגישה עם מישהי חרדית זה היה תמיד בתוך בית משני עברי שולחן

ובטח שאין דבר כזה שיושבים ביחד באוטו.   לדעתי זה בטח לא לעניין 

וואלה יש בזה משהו בהנהגה הזאת.

(לפחות מי שחוששת שתעשה ככה)

בירורים, שידוך ו"חוק דתיים שלובים" אלו מרכיבים חשובים במערכות יחסים - כלשהם.

יש לך ראשי ישיבות שפגעו בתלמידים,

ביינישים מוערכים שפגעו מינית בילדות...

זה לא שאם למישהו יש איזו סטייה, אז בהכרח כל החברים שלו יודעים עליה.

אבל עלינו מוטלת השתדלות.

השאר - זה סיעתא דשמייא נטו.

באמת!

והנתונים בשטח רק יותר מחזקים את הטענה הזו.

רפואת הנפש והגוף - לכל הנפגעים.

זה לא משהו שבהכרח יודעים עליו...

וגם אם יודעים לפעמים לא יודעים איך להזהיר או שמפחדים "מלשון הרע"....

"לפני שמלמדים בחורים לקרוא מסרים מבחורות באופן נכון ומותאם צריך ללמד אותם לווסת את עצמם. בחור שמוצף במשיכה מינית לאו דווקא יצליח להתחשב בדייט שלו גם אם לימדו אותו לעשות זאת. אכן, הטובים ביותר יכולים למצוא את עצמם מתקרבים או נוגעים באופן מאיים, לא כי הם דר. ג'קל ומיסטר הייד אלא כי מעולם לא לימדו אותם לזהות ולווסת הצפה מינית. בתור מטפל זוגי דיברתי עם עשרות גברים/בנים על הנושא. הצפה מינית יכול להביא לפעולה או להדחקה חזקה, שני אופציות לא מוצלחות. כשאני מתעקש עם בחור לחפש מעבר לצדדים החיצוניים של המשיכה הוא בדרך כלל מגלה שהוא חיפש מימוש/ערך/חוזק/מלאות/הכרה וכדומה. כשהוא מודע לרבדים אלו, הוא יכול להתחיל לשים לב למה שעולה בתוכו כשהוא יושב ליד בחורה בדייט ולא לפעול מתוך מקום זה. יש מגוון כלים שיעזרו לו לווסת ולהרגיע את המשיכה ולהרגיש את הערך או מימוש שלו על ידי חיבור אמפטי ומותאם. כדאי ללמוד את זה מכיתה ח' לפחות ואפשר לחסוך הרבה עוגמת נפש".

עצוב לשמוע על מקרים כאלה.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.