בס"ד

קישור לחלק א': נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ב': נורמלית או לא נורמלית????!? (חלק ב') - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ג'

הדרך התפתלה בינות להרים ולמעיינות, בין צוקים גבוהים ולעמקים פורחים. הם צעדו יחדיו, ושתיקה סמיכה שררה בניהם.

היא, עוד הייתה אחוזת הלם, והרהרה בהשלכות של המפגש הזה על חייה.

והוא, עסק במציאת תוואי הדרך ובעט בנרגזות אבני חצץ קטנות. האבנים הידרדרו במורד המשעול והשמיעו קולות חריקה חרישים בעת מגעם בסלע.

"כחחככ... כחחככ..."

הקולות נשמעו, וליוו את דרכם במנגינה שקטה.

וכך הילכו להם השניים שעה... ושעתיים.... ושלוש, עד שנדמה היה לה כי לדרך אין סוף!

'תכלס' היא חשבה לעצמה 'הדרך הזו היא בדיוק כמו הקולות שלי. שניהם חורקים, מעצבנים, מתישים, וחסרי סוף'.

היא המשיכה להרהר והסתכלה סביבה על הדרך. מנסה לאטום את האוזניים לרעשים החורקים,

מנסה לאטום את הלב לקולות הרודפים. כמובן, הניסיונות נענו בחוסר הצלחה. ורק צבעו המשתנה של פסיכו העיד כי נעשתה פה עבודה.

היא הביטה עליו. שיניו הארוכות יצאו מפיו וסימנו את תוואי הדרך בשעת הילוכו. הן נעשו חומות בקצותיהן מהעפר, וענפי ירק קטנים נראו מנפנפים לשלום ממקום מושבם בין שיניו. עיניו מצמצו במהירות, ורגליו קיפצו קדימה במהירות. היא הביטה בו וראתה את צבעו שאט אט הלך והשתנה לוורוד עתיק.

"תגיד, פסיכו" היא שאלה אותו. "מה הצבע שלך מסמל עכשיו?"

הוא הרים לעברה עיניים טרוטות ואמר בשלווה: "את זה את אמורה לדעת. לא אני!"

"מההה???" היא שאלה אותו במעט כעס "אדם צריך להכיר את עצמו, לא?!"

"וכי אדם אני?!" שאלה פסיכו במבט מתריס, הוסיף צחקוק גרוני עמוק ושב לשתיקתו.

היא נעצה את מבטה בעפר והתקדמה בדממה, מופתעת לגלות שהשינוי לא הורג אותה, מופתעת לראות ששינוי אינו דבר כה נוראי. תמיד חששה כ"כ משינויים, תמיד נמנעה מהם, ועכשיו, זה ממש מרענן!

היא המשיכה בשתיקה עד שלפתע  שמעה 'בום' חזק כאב חד צרב את מצחה. זה לא היה סתם כאב. זה היה כאב חד! חזק! משתק! כאילו... כאילו מישהו הלם בראשה בברזל.

היא הרימה את ראשה לראות מיהו האדם החצוף אך להפתעתה הוא לא היה קיים. כלומר, הוא היה קיים, אך אדם הוא לא היה. זו הייתה דלת ברזל גדולה. גדולה כך כך עד שאת סופה לא ראתה. מימיה לא דמיינה דלת כה גדולה.

היא הסתכלה בתמיהה על פסיכו אך הוא רק קיפץ קדימה בהתלהבות, כילד החוזר לביתו.  

הוא פתח בפניה את הדלת, הצדיע קלות ואמר: "ברוכה הבאה למועדון הלא נורמלים- שהם הנורמלים!"

היא נכנסה בחשש ובמעט סקרנות. בכל זאת, לא כל יום יוצא לה לפגוש יצור מוזר כ"כ המביא אותה למקומות עוד יותר מוזרים. ותכלס, היא באמת רוצה להבין אחת ולתמיד האם היא באמת לא נורמלית או ש... זה סתם דמיונות.

היא נכנסה. בדמיונה כבר ראתה יצורים רבים הדומים לפסיכו השוכנים במקום. יצורים רבי גוונים המשנים את צבעם בהתאם לבעליהם. היא דמיינה אותם מתחככים ברגליה, מעטה של גועל שטף אותה, ומבלי משים היא צעדה צעד אחורה.

"הי ילדה" היא שמעה את קולו של פסיכו מבעד לערפל הסמיך שעטף אותה. "את נכנסת??"

היא התקדמה פנימה חוששת, לחוצה, ובעיקר מסוקרנת. אך מה שראתה הלם אותה. הוא היה שונה, ומעבר לכל דמיון.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.