לא מצאתי שם נקודה קשורה. נסה להביא ציטוט לעניין.

זו תשובה טובה. על טענה זו ניתן לומר שמסקנת הגמרא דקרייתא זו הלילא, וא"כ אמרינן הלל. ולמה? כמדומני שהגרע"י כותב שהעניין שלא העזו הגויים להרוג בישראל ולא נפגע יהודי אחד – נס יש בדבר.

 באמת מה שהביא הגרע"י מן הירושלמי שהיציאה היא רק תחילת גאולתם ואמרו שירה רק בסוף – א"כ למה אנו אומרים הלל ביום הראשון, שאז הייתה רק תחילת גאולתם, ולא אמרינן הלל שלם בשביעי של פסח שהוא סוף גאולתם? [יכול לתרץ שכיוון שהשתא ידיענן שנגמרה גאולתם יכולים אנו לשיר ביום הראשון, ובשביעי לחוש לאומרים שלא לברך מחמת הטענה על המלאכים (ומ"מ אמרינן שירת הים עצמה, שיש בה הלל והיא גופא שירה)]. ובסתם עולה כאן שאלה על הקושיא מצד הטענה על המלאכים, שהלא ישראל כן אמרו שירה, ולא עוד אלא שמשה עצמו פתח בה!

מ"מ זו ההגדרה ההלכתית של המהרי"ץ חיות, אין עליו חולק [לפחות ממה שאני ראיתי] (ועוד הוכיח שם כנ"ל).

לעניין הגאולה - מי מרבני הדור (על גווניהם, או רבני ישראל לדורותיהם בכללם) שאתה מכיר אומר שאנחנו עתה בגאולה ממש ולא רק בהתחלתה?

לפי המהר"ל והראי"ה קוק (סוף אורות ישראל ותחיתו) גאולת מצרים לא נשלמה עד (סוף) הגאולה האחרונה..

אבל הגמ' אומרת שצרה שניצלו ממנה. אם ילד בן 4 בא להרביץ לך, אתה עושה פו והוא התפזר, זה נקרא שניצלת לא בדרך של נס גלוי?

א. זו מחלוקת אחרונים. אנחנו מחמירים ביסוד הגדול של ההודאה ואחרים מקלים בספק ברכות. המחלוקת היא האם מברכים על כל נס של הצלה או רק על נס שרוב בו מתים או יוצא מגדר הטבע.

ב. פורים יוכיח, בדומה לפסיקת הרמב"ם שסיבת חוסר ההלל היא משום שאנו קוראים מגילה, כך גם אצלנו. שעל אף שאין הגאולה שלימה לחלוטין כימי מרדכי ואסתר, ועל אף שלכאורה הנס הינו אנושי כאז עד כדי אי הזכרת שמו יתברך, עדיין הלל נאמר (ע"י המגילה או של ממש).

והעיקר, איננו מברכים הלל על ניצחון במלחמה לבד. אנו מברכים על הצלה מעל גדר הטבע והצלה ממקרים של רוב מתים ל"ע במחנות, מכמעט מחיקה טוטלית של עמ"י למדינה של ממש בארצנו הכוללת תקומה מופלאה מעל הטבע של קיבוץ גלויות ניסי עם צירוף של ניסים עצומים ורבים על פני תקופה שכזו עד שאנו כמעט ומורגלים אליהם. חזרה ארצה וקיבוץ כשלעצמם הם מעל גדר הטבע, הרי רוב או אולי כל אומות שיצאו לגלות והתערבבו לא מתקיימות יותר ובטח שלא שבות לארצם.

וצריך להאריך.

מה הם המקורות?

המחלוקת המקורית להבנתי היא על כלל ישראל או לא. אך כתבתי את זו שלענינינו.

זו לא מחלוקת ישירה כך שאין פה סדר מסוים, אבל אביא מקור מכל צד :

א. פסחים קיז א -

"וחכמים אומרים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

ב. רבינו יונה ברכות ח א -

"שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל". והמקור עליו שאלת יוכיח, "אלא הטעם משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע, שאין אומרים הלל על נסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת", בעוד שמקורות אחרים דווקא סוברים שזו דייקא ההוכחה לכך שכן, מכיוון שיום ראשון של חנוכה על המלחמה.

זה רק אחד מן עשרות התירוצים על שאלת למה חוגגים ח' ימים.

מלבד כל זאת, במחילה מכת"ר, לא זכיתי להבין דבריו, אשמח אם יפרש יותר. באמת, הדבר חשוב לי, אני רוצה להגיע לבירור אמיתי ותכליתי של הסוגיה.. ברובד ההלכה נטו.

זו חלק מן המחלוקת. לא באתי להוכיח מי הנכון אלא להביאה כמו שהיא.

ברובד ההלכתי, הפסקה השניה בתגובה הראשונה היא העיקרית.

אכן איננו מברכים אך על הניצחון. אנו מברכים על הצלת עמ"י מהנאצים ימ"ש, על קיבוץ ניסי ותקומה יוצאת מגדר הטבע וכל שאר ניסים ונפלאות להם זכינו. תשאל על איזה תנאי הלכתי אנו מברכים? אומר על הצלה ניסית או על המלחמה. אך זהו דבר פשוט.

כיצד אמר פעם ר' משה פיינשטיין כששאלוהו על דבר שאינני זוכר? מותר, ועכשיו אלך לבדוק מדוע. כלל לא כדרך, אך כאשר פשוט שזו נס מהגדולים שבעולם, החיפוש הינו הפוך. אם נמצא אחרת כמובן שלא נברך, לא זה המצב.

אשמח לכמובן לדיוק בסיפור..

בניגוד ללדעת רוב הציבור, ההלל לא נאמר על הקמת המדינה, עד כמה שזה אירוע משמח, הוא לא סיבה וחלק מתקנת הנביאים לומר הלל על התשועה. ההלל נתקן על נצחון מלחמת העצמאות בניסי ניסים גלויים ממש.

מוזמנים לעיין במאמרו של מתקן התקנה לומר הלל ביום העצמאות, מרן הרב גורן זצ"ל, "יום העצמאות לאור ההלכה" (תורת המועדים עמ' 610)

על ששת הימים יש לנו שמחה עצומה וביום כיפור גם הייתה הרבה סייעתא דשמייא, אבל היה לנו צבא, אסטרטגיה, זה היה לגמרי בדרך הטבע. יד ה' וסייעתא דשמיא והכל, ברור, אבל זה לא נס. זה שלא שבדרך הטבע היינו אמורים להיות מושמדים ובסכנת מוות וכליון ברורה ומוחשית ואיכשהו יצאנו מזה. במלחמת השחרור כן היה מצב כזה. על כך יש לומר הלל. על ששת הימים גם יש כמובן לשמוח ולהודות לקב"ה, אבל הדרך הספציפית של אמירת הלל בברכה - לא נתקנה למקרים כאלו, מה לעשות.

יש דין מפורש שאפילו אם יש מניין יהודים בארץ הם חשובים ככלל ישראל, על אחת כמה וכמה שהיו שישים ריבוא בארץ בזמן המלחמה (וזה אם נעזוב את ההשלכות העקיפות גם על חיי היהודים בחו"ל שהיו קשים הרבה יותר לולי הניצחון הזה, אבל נעזוב את זה כפי שאמרתי). וודאי שאמירת ההלל היא אחרי שהמלחמה נגמרה, אבל היא לדורות, כמו חנוכה, והלל על ניצחון ניסי במלחמה אפשר קלבוע או ביום תחילתה (ה' באייר) או ביום סיומה (איפשהו סביב חתימת הסכמי שביתת הנשק), הרב גורן קבע את זה על יום תחילתה. לגבי הר"ן - הנס פה הוא ממש ממש לא רק מעטים מול רבים, שהרי זה היה גם בשאר המלחמות. שים לב שאת הנקודה הזו בכלל לא תיארתי קודם בתיאור ההבדל בין תש"ח לתשכ"ז ותשל"ד, אלא רמת כשירות הכוחות, אם יש כוחות בכלל שמוגדרים כצבא, מאומנים, עם אסטרטגיה וטקטיקה וכו'. הכמות המספרית של החיילים היא אספקט ממש קטן.

ובכלל - טוב יעשה כבודו לו יעיין במאמרו של הרב גורן זצוק"ל, שם ימצא תשובות לכל תהיותיו, גם כאלו שלא העלה בדעתו (גילוי נאות: אני הקטן עוד לא למדתי את כל המאמר). במחילה אם יצאתי מעט תקיף מדי, לא לכך נתכוונתי! את והב בסופה.

שבת שלום מכובדי!

חידוש יפה אך כל דבריו עד כאן צריכים מקור מן הראשונים מפורש או באחרונים, שכן מקורותיו של הגרע"י מפורשים.

@מישהו כל שהוא, @חסדי הים - אשמח אם תגיבו על תגובותי לכם.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור