אדם שרואה שעושים עוול לחבירו, צריך למחות ביד עושי העוולה, ושתי מצוות בזה. הראשונה, להציל את העשוק מידי עושקו, ואף זה בכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". המצווה השניה, להוכיח את החוטא, כדי למנוע אותו מלחטוא, או לכל הפחות לבטא מחאה כנגד המעשה הרע. התוכחה כלפי החטא אינה נובעת משנאה, אלא להפך מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אחד מישראל, שכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להציל את נשמתו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
ומי שיכול היה למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו".
במיוחד חייב בזה מי שקשור לאנשי שררה ושלטון, שעליו מוטל להוכיח אותם בשעה שהם מתנהגים ברשעות ומנצלים את כוחם כדי להתעמר בחלשים מהם. וכך אמר רב פפא, כלפי המקורבים לריש גלותא שהם נתפסים בעוונותיהם של ריש גלותא ואנשי ביתו. ריש גלותא היה ראש יהודי הגולה, שמרכזה היה בבבל. כוח שלטוני רב ניתן בידו מאת השלטון הפרסי, בכוחו של ריש גלותא היה למנות אנשים לתפקידים בכירים או לפטרם, לתת זכויות מסחר או לשלול, לחלק את נטל המס כפי הבנתו. ועל כן אמר רב פפא, שבני ביתו של ריש גלותא נתפסים בעוון כל העולם, מפני שבידם יש כוח למחות ביד החוטאים (שבת נד, ב).
כאשר אנשי השלטון מתנהגים שלא כשורה, חטאם גדול מאוד, מפני שהציבור לומד מאורחותיהם ונגרר אחר מנהגיהם הרעים. בנוסף לכך, כיוון שיש בידם כוח רב, ממילא פגיעתם קשה, הם עושקים וחומסים, מטים דין, רוקמים קנוניות, כדי לצבור לעצמם רכוש רב וכבוד. וכך מסופר בתלמוד (שבת נה, א), שאמר רבי זירא לרבי סימון, תוכיח את אנשי ביתו של ריש גלותא, על מעשיהם הרעים. כנראה לרבי סימון היו קשרים עמם, ולכן דרש רבי זירא מרבי סימון להוכיחם. ענה לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם. ויש כמובן להוסיף, שאנשי שלטון שונאים תוכחה, ומי שיוכיחם עלול לשלם על כך מחיר אישי. ועל כן סבר רבי סימון, שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, אין טעם להוכיחם.
ענה לו רבי זירא, אע"פ שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם, וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר לאחר שיוצאת מן השמים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה שמדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. וכפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש. בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר לגזור להעניש את הצדיקים על שלא מחו. וזהו שנאמר (יחזקאל ט, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית... וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". ובאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", ורק את מצוות המחאה לא קיימו, ועל כך נענשו ראשונים.
ומי שיכול היה למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו".
במיוחד חייב בזה מי שקשור לאנשי שררה ושלטון, שעליו מוטל להוכיח אותם בשעה שהם מתנהגים ברשעות ומנצלים את כוחם כדי להתעמר בחלשים מהם. וכך אמר רב פפא, כלפי המקורבים לריש גלותא שהם נתפסים בעוונותיהם של ריש גלותא ואנשי ביתו. ריש גלותא היה ראש יהודי הגולה, שמרכזה היה בבבל. כוח שלטוני רב ניתן בידו מאת השלטון הפרסי, בכוחו של ריש גלותא היה למנות אנשים לתפקידים בכירים או לפטרם, לתת זכויות מסחר או לשלול, לחלק את נטל המס כפי הבנתו. ועל כן אמר רב פפא, שבני ביתו של ריש גלותא נתפסים בעוון כל העולם, מפני שבידם יש כוח למחות ביד החוטאים (שבת נד, ב).
כאשר אנשי השלטון מתנהגים שלא כשורה, חטאם גדול מאוד, מפני שהציבור לומד מאורחותיהם ונגרר אחר מנהגיהם הרעים. בנוסף לכך, כיוון שיש בידם כוח רב, ממילא פגיעתם קשה, הם עושקים וחומסים, מטים דין, רוקמים קנוניות, כדי לצבור לעצמם רכוש רב וכבוד. וכך מסופר בתלמוד (שבת נה, א), שאמר רבי זירא לרבי סימון, תוכיח את אנשי ביתו של ריש גלותא, על מעשיהם הרעים. כנראה לרבי סימון היו קשרים עמם, ולכן דרש רבי זירא מרבי סימון להוכיחם. ענה לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם. ויש כמובן להוסיף, שאנשי שלטון שונאים תוכחה, ומי שיוכיחם עלול לשלם על כך מחיר אישי. ועל כן סבר רבי סימון, שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, אין טעם להוכיחם.
ענה לו רבי זירא, אע"פ שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם, וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר לאחר שיוצאת מן השמים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה שמדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. וכפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש. בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר לגזור להעניש את הצדיקים על שלא מחו. וזהו שנאמר (יחזקאל ט, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית... וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". ובאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", ורק את מצוות המחאה לא קיימו, ועל כך נענשו ראשונים.
