להבדיל

ברכות יצחק לבניו

יעקב שבירך את אפרים ומנשה

את בניו

משה שבירך את עמ"י

מהו הטוב הגדול שנלחמו יעקב ועשיו על ברכת אביו?

[למרות ששם אפשר לדחות צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אבל הוא לא גוזר. הוא מברך]

אי אפשר להיות יהודי מאמין ככ רציונלי. ומי שכן זה בעיה שלו.

מגדולי המחברים:

ראשית - בית המדרש.

שימו לב לתגובתו של @נחשון מהרחברון כאן ושם, שגם למד מכל מלמדיו.

בכל אופן לא העתקתי משם דבר וספק אם קראתי פעם השרשור ההוא

רב שאני מכיר, מוקיר ומעריך מאוד והוא דת"ל אבל מאוד ליטאי כזה, גם חריף כזה וכו'...בקיצור, שמעתי מפיו שכשהיינו בדרום תל אביב ואחת מהשאלות שנשאלו שם הייתה "מאיפה הכסף?" אז האחד שם ענה שזה באמת סייעתא דשמיא עצומה וכאילו כל פעם שהיו צריכים קיבלו איכשהו מהשמיים.

ואותי לפחות זה קצת הפתיע שאותו רב אמר שזו גמרא שבמקום שיש מסירות נפש יש ניסים.

כל אדם יהודי חייב להאמין במציאות של ניסים.

קריעת ים סוף וקריעת הירדן לא היו משל, הן אכן קרו.

נכון, האם להרחיק לכת ולהגיד שיש גם מלאכים ושדים וכו' כמו הרמב"ן או לסבור כמו הרמב"ם שכל המלאכים זה משל...?

שאלה אחרת...(אני אישית הרמב"ן...)

יש כוחות כישוף וכוחות טומאה וקליפה אצל אומות העולם...

ויש על זה פסוקים מפורשים בעשר המכות ש"ויעשו חרטומי מצרים בלטיהם כן"....

בקיצור, לא נראה לי שאפשר לפרוך את זה בלי להאמין במה שאמרנו...

יש הרבה מפרשים שחולקים עליהם...

הוא רק העיר על דבריי וסייג ואמר שמה שאמרתי שכביכול הוכחה לכך שאי אפשר לתפוס תפיסה רציונליסטית עד הסוף, היא אינה ההוכחה.

אגב, משהו מעניין ביותר, שדווקא הרמב"ם שהוא שיא הרציונליזם ביהדות וכו'...סובר שבית המקדש ייבנה מהשמיים, מה שמוכיח שכל הרציונליזם מתישהו נעצר כשהוא מגיע ליהדות ונאלץ להתבטל עם כל השכל הגדול כלפי הקב"ה שהוא אינסופי, אין מה לעשות.

להביא מקור...?

אומר שהמשיח יבנה את בית המקדש

(בנוגע להמשך, אני מכיר כמו נחשון)

שנית, גם מה שנאמר כ'ברכה' נאמר ברמז וכפועל יוצא.

כלומר: כשחז''ל אומרים ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" לא אומר שהוא רצה לקלל שיבוא על עמ''י כך וכך, אלא כעין הברכה - שהיה בליבו לומר חובה על עמ''י בדברים האלו, וממילא שבהם יהיה קטרוג. ויתכן שגם היה מפרש מה הפועל היוצא (שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות למשל, אם כי ברור שזה אנכרוניזם מכוון אם כבר דיברנו על הבחנה בין אגדתא לפשט ואכמ''ל) - אבל הנקודה היא שאין כאן 'קללה' מיסטית אלא תפילה.

העובדות והמציאות נשארות כאשר היו לפני הקטרוג, רק כשאדם שוטח את העובדות לפני הקב"ה, הקב"ה פתאום 'שם לב' שוואוו, האדם הזה באמת רשע וראוי לעונש (לא כל ההסברים התקפים לגבי שאלה דומה על השפעת התפילה, יועילו כאן).

ויש שאפילו יסבירו ויאמרו שקללה וקטרוג הם היינו הך והם שני הצדדים של אותו מטבע, שברגע שאדם מקלל, נפתח (ע"פ כח דיבורו) פנקסו של המקולל, ובד"כ זה לא מצב רצוי לאף אחד ('אל תבוא במשפט וכו'', ועי' בר"ה טז: שלושה דברים מזכירין עוונתיו של אדם, ובתנחומא וישלח פיסקא ח: בשלושה דברים פנקסו של אדם נפתחת וכו', ועי' בנדרים כב. ואחר נדרים לבקר, ועוד). 

בין כך ובין כך אין מנוס מהתובנה המטרידה, למאן דאמר, שאכן יש לכח דיבורו של האדם כח והשפעה על המציאות.

אתה מעלה קושיה נכונה על תפילה (שלילית או חיובית) ותלייה בזכות או חובה, אבל יש הבדל גדול בינה לבין מיסטיקה.

אז קודם כל נבהיר את ההבדל המהותי:

מיסטיקה זה לומר שלעצם האמירה (או החפץ או הישות) יש כוח פועל בעולם, מעין חוק טבוע שדבר X פועל Y. 

תפילה, וכן סינגור בזכות או קטרוג בחובה היא פנייה לרצון ה' - שהוא זה שפועל בעולם, בהתאם לדברים האלו על פי רצונו.

עכשיו לגבי השאלה הנכונה:

אמנם כמו שגם אומר בלעם "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", אבל הוא כן נותן לבני האדם לשנות את ההנהגה. לא שגילו לו דברים שלא ידע, או הראו לו זווית ראייה שלא ראה, אלא שכמו שיש הבדל בהשגחה - אדם אחד יהיה מושגח יותר, או ידקדקו איתו יותר, ואחר פחות - כך גם יש הבדל בהנהגה כלפי אדם או עם, ואחד הדברים שיכולים לשנות אותה הוא תפילה (ובכלל זה קטרוג/ סנגור) של אחר.
[לדוגמה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" היא לא נזיפה של אברהם בקב''ה, אלא זווית אחת בדילמה בעלת שני צדדים שאליה אברהם רוצה להטות. למשל הזווית הנגדית היתה יכולה להיות, לו מישהו היה רוצה לקטרג על סדום לעומת אברה, העלמת עיניים מעוול - שגם על זה היה אפשר לומר בדיוק את אותו משפט "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"].

אם לגבי תפילה ניתן לומר שהקב"ה קבע שהיא תפעל על הנהגתו, מדוע זה כ"כ נמנע הנמנעות עד כדי אינוס הכתובים, לומר שהוא גם קבע "מעין חוק טבוע שדבר X פועל Y" על ידי אותו שינוי הנהגה?

אם יש כאן דבר בעל כוח עצמי.

לגבי תפילה אין 'חוק טבוע' - יש את רצון ה', שתפילה יכולה להשפיע עליו ויכולה שלא - אם ובאיזה אופן זה תלוי ברצון ה'.

לומר שברכה/ קללה היא חוק טבוע זה לומר אחד מהשניים: או שהיא כביכול מאלצת את הקב''ה או שהיא חוץ מהשגחתו ובזה יש מעין עבודה זרה. אותו דבר לגבי כוחות אחרים שלכאורה פועלים בטבע כמו כשפים או כוכבים ומזלות (ע''ע הדיון הידוע לגבי קמיעות).

ואני לא רואה כאן אינוס הכתובים, אני חושב שמה שהסברתי לגבי בלעם (ולמטה לגבי ברכת כהנים) מתיישב היטב ואף עולה מהפסוקים.

על ראשון ראשון.

הגריבטציה היא כח 'עצמי' של כל גוף בעל מסה? יתכן בתור ביטוי מושאל, אבל החוק הזה נקבע על ידי רבש"ע. כך גם לגבי כח דיבורו של האדם. לאדם יש כח בדיבורו כי כך נקבע על ידי הקב"ה.

חוק טבוע - אף אחד לא טען שזה עובד על מאה אחוז, כי עינינו הרואות שזה לא כך, בדיוק כמו לגבי תפילה. ממילא אין כאן 'אילוץ'. בדיוק כמו לגבי תפילה. מה שכן, יש בכח דיבורו של האדם להזיז דברים למעלה ולמטה, ולהכניס עוד שיקול במכלול השיקולים של הבורא. בדיוק כמו לגבי תפילה.

חוקי פיזיקה הם לא 'חוק טבוע' בלתי מוסבר, זה לא 'כי ככה זה'. אין דבר שהוא 'כי ככה זה'. זה בלבול גדול להשוות אותם למטאפיזיקה.

גם חוק הכבידה הוא לא עובד סתם כי ככה (יש תאוריות מסבירות, אמנם לא מספיק אבל בגדול ההנחה כיום היא שישנו גרביטון שטרם נמצא), ולא מאמינים בו 'כי הוא חוק' אלא כי אפשר לראות אותו - כנ''ל לגבי כל חוקי הפיזיקה.

כדי לטעון שדבר פועל צריך להסביר איך הוא פועל, או לכל הפחות להראות שהוא פועל (לצורך העניין נבואה, כמו פסוק חד משמעי, גם היתה מספיקה).

'כח עצמי' או 'חוק טבוע' זה אומר שיש חוקיות שדבר מסוים פועל באופן מסוים - חומר (סוג אבן למשל), מילה (אבדקברה למשל) וכדו'. זה אומר שאין כאן עניין של השגחה אלא כוח פועל לאותו מילה או חומר.

לא חושב שערבבתי, להפך - הבחנתי בין הדברים. וההסבר שלי היה בדיוק זה - שהדוגמה מחוקי הפיזיקה היא דוגמה גרועה, גם כי אין מקום להשוואה וגם כי גם שם אין הנחות יסוד והסברים של 'כי ככה'.

אתה יכול לטעון שכל מי שמצטייד בעיניים פשוטות והבנת הנקרא סבירה יסבור כמוך, על טענה כזו אין לי מה לומר.

על האיחולים של אחי רבקה ואנשי בית לחם יש לי - אלה איחולים וברכות, גם אני מאחל ומברך ככה. אם יש לזה איזשהו כוח מעבר לתפילה שבזה? לא, ואין לזה שום רמז בפסוקים (בניגוד לברכות האבות וברכת כהנים או קללת/ברכת בלעם - עליהם כבר הגבתי).

זה חידוש גדול מאוד לומר שהקב''ה 'נתן כוח למילה'. האם זה אפשרי? כן, לא שללתי. גם לא שללתי אפשרות שהוא נתן כוח לכוכבים או לאבנים שזו תהיה מסוגלת לפריון וזו לפרנסה וכו'. אבל בשביל להאמין בזה אני צריך סיבה, ואין לי כזו.

ואכן אני חושב שצריך לבחון כל אחת מהן לגופה, ואני גם חושב שמהפסוקים עצם עולים ההסברים (כמו שכתבתי כאן על 'ברכת' בלעם שכלל אינה ברכה, או על הפסוק בברכת כהנים שמפרש 'ואני אברכם').

ולא אמרתי שלאיחולים וברכות אין משמעות, יש להם כמו כל תפילה (ולכן 'אל תהיי' וכו'). אמרתי שאין כאן עניין מיסטי ו'מילים' לא פועלות במציאות או מכריחות מציאות, הן פועלות כתפילה.

עכשיו לגבי הנקודה השנייה: זה דבר שחוזר בדיונים איתך שאתה מנסה לנתח את המוטיבציה והפוזיציה הנפשית שלי, או חוסר ההצטיידות בעיניים פשוטות ויכולת הבנת הנקרא וכדו', למה אני לא מקבל את 'הדעה הישרה והפשוטה' כלומר דעתך. אז מה מביא אותך לפנות לכיוון הזה פחות מעניין אותי, אבל זה די מיתר את הדיון פשוט כי אין לי איך או בשביל מה להגיב על זה. כלומר, אני יכול לומר בדיוק את אותו דבר (שאני מבין את הצורך להיתלות באמונה במשהו בלתי מוסבר, או לתת לדברים משמעות עמוקה ומרגשת ולדחות את הגישה האפרפרה משהו, או להיות בקונצנזוס וכו' וכו') אבל אני לא מאמין בזה, וכאמור זה גם חסר טעם.

כתבתי את זה כבר לפני כמה תגובות, ולא פעם אחת.

אני רוצה להבהיר שוב את ההבדל, בע''ה בפעם האחרונה (ואני אתעלם מההגחכה של "מ'דין'") :

למילים אין משמעות כשלעצמם, כמו המחשבה שעצם זה שאומרים שמשהו רע יקרה או מזכירים מוות או שם מחלה 'מזמן' את הדבר הרע. מה כן יש? כשאדם מברך ומכוון שהוא מקווה שכך יהיה, כלומר שה' יגלגל כך (במידה והוא אדם מאמין) אז יש לזה ערך של תפילה. אין כאן 'דין' אלא פשוט תפילה (בכמה כוונה? משתנה מאדם לאדם). עכשיו אתה יכול לשאול בכלל על מה המשמעות של תפילה, אבל זה לא כוח או חוקיות שהיא מעבר להשפעה של תפילה.

התשובה היא מאוד פשוטה: אני סבור שזו המסקנה הסבירה. לדעתך היא נפתל ועיקש, בעיניי היא דרך המלך. מה מיינסטרים פחות רלוונטי בעיניי לשאלה מה האמת, אני חושב שנטל הראיה הוא על טוען הטענה ולא על הנוטה מהמיינסטרים - בפרט שהמיינסטרים נגוע בנטייה מהמיינסטרים שלפניו.

וזה נכון שכל דעה נובעת או לפחות מושפעת מנטיות פסיכולוגיות וקוגניטיביות, אבל לנתח את הנטיות של הצד השני בדיון זה לא רק לא מכבד (כי הרי ברור שאתה טועה, או ליתר דיוק מרמה את עצמך, רק בוא נמצא מה הדפק הפסיכולוגי שגרם לך לזה...) אלא גם לא ענייני ולא מקדם את הדיון.

לענ''ד יש ערך בתפילה (או קטרוג/ סינגור) ואין ערך לדיבור סתם. מזה נגזרות התשובות לשאלות שלך.

אדם שלא מתכוון לתפילה (אין 'דין' תפילה, אתה מנסה לצמצם את השאלה לתבנית פורמלית וזו שגיאה. גם אם הוא מקווה בליבו שיקרה מתוך אמונה שה' מנהל את העולם אז יש בזה כוונה, יש רמות שונות בכוונה בתפילות).

אתה תגיד שזה נפתל אבל אני אגיד אני מבין את הגמרא:

היה כאן מקרה של הונאת דברים שלא בתשומת לב (= לנזוף לאַבל למה הוא מנוול), ובתגובה באה תרעומת (= אם אתה היית אבל כמוני לא היית מתנוול?) - הקפידה הזו השפיעה על ההנגה כלפי האדם שהונה, מידה כנגד מידה. לא שלמילים היה כוח, אלא למשמעות שמאחוריהם להשגחה על האדם.

אתה טוען שאני 'משיא' כל ראיה להסבר אחר ע''מ שיסתדר עם המושכל הראשון, אני טוען שאני בוחן כל מקרה לגופו - אני לא חושב שההסברים האלו הם שקר, אלא האמת שמסבירה את מה שאתה רוצה לטעון שהוא פשוט 'סתם כי ככה' כאילו זה ההסבר לכולם כחדא מחתא.

יש הבדל מהותי בין טענה שלמילים יש כוח, כביכול בגלל ש'אופס' בטעות אמרתי שמישהו ימות אז בגלל זה הוא ימות, לבין לתלות את זה בהשפעה על הנהגת ה' בתפילה וריצוי דברים לזכות או לחובה (אם יתקבל יתקבל ואם לא אז לא) - זה לומר שה' מנהיג את העולם בצורה של כאוס וחוסר צדק וחוסר היגיון. אם במקרה ובלי שום הצדקה אמרתי שיבולע לך רע (אופס, סליחה) זה מצדיק שיקרה לך רע? אז אם אין לי סיבה טובה להאמין בדבר שכזה ההנחה שלי היא שזה לא האמת, ולכן אם יש הסבר מסתבר יותר אני אקבל אותו.

לא כי אתה סבור אחרת, שזה כמובן לגיטימי אבל לא מצדיק אמירות שכאלה, אלא כי אתה לא נותן מקום להבין אחרת ממך בלי שזו תהיה רמייה עצמית או טעות פטאלית ממניע פסיכולוגי.

ברית כרותה לשפתיים, כי יש משמעות לדברים שאדם אומר - אבל בגלל התוכן (וכן, אמירה לאו בדווקא. וגם שפתיים לאו בדווקא. לא המילה היא הגורמת, גם אילם יכול להתפלל).

גם אצל אברהם, זה לא בגלל ש'במקרה' הוא אמר אז במין קארמה זה גם קרה, הרי לפי דעתך אם לא היה אומר כך אז יצחק היה נשחט? אלא שהוא האמין בה', שזה השתקף באמירה הזו (שמשמעה 'אנחנו לא צריכים ליווי כי יהיה בסדר') והסתייע שכך היה [בכלל: אני מאוד מסתייג מלימוד מאגדתות כאלה, כולל 'לימוד' כזה מפסוקים, ובפרט בהבנה שלהן כפשט].

הרבה כעס עליי ופגיעה ממני.

אז קודם כל, אני מתנצל. לא התכוונתי לפגוע. יריתי את ההשערה לחלל האוויר לא כדי לקבע בה מסמרות, אלא להיפך בתור בלון ניסוי לתגובה, כדי באמת לתהות על דעתך מהי, מתוך כבוד וההערכה אליה במקביל לכך שלא הצלחתי להולמה.

שנית, אין שנית, זהו. סליחה.

לא כתבתי מכעס, ואפילו לא מפגיעה (על אף ההתנשאות שבגישה, לא נפגעתי ממנה. ובכל אופן - סלוח).

ניסיתי להסביר לך את השגיאה בהסטת דיון למחוזות התת מודע והפסיכולוגיה התורמת של הצד השני (מסתבר שלא בהצלחה, כי שוב התגובה היא לפנות לניתוח המצב הנפשי שלכאורה גרם לי לכתוב מה שכתבתי).

אז אומר שוב - עדיף לדון לגופו של עניין, ולא לבקש מהצד השני להניח שהוא טועה ולנסות להעביר את הנושא למצב הנפשי שגרם לו לטעות. קודם תוכיח לו שהוא טועה, ואז תעבור לדבר על המצב הנפשי שלו.

לא מיקדתי את הדיון ברגש אלא בטענות גופייהו.

מאז שהעלית את הנקודה, הוכרחתי להתייחס אליה. זה לא על חשבון הטענות הענייניות.

וגם - כתבת הרבה פעמים 'אחרונה' 'אחרון'. בזה די סתמת לי את הפה.

אין לקבל 'חוקים' סתם כי ככה הם - הכל צריך להיות מבוסס על תחזית או היגיון. 

למשל הדוגמה שהבאת שמהירות האור היא קבועה - זו לא הנחת יסוד, זו קביעה שהתחילה מתאוריה ואח''כ אומתה במדידה.

ולגבי ה'הוכחה' מברכת כהנים, אז להפך - לא סתם נאמר שם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

לו היה כתוב במפורש אז הייתי מסכים, ואז השאלה היתה איך להתייחס לזה (כלומר: או שהיה הסבר מניח את הדעת, או שזה היה הופך את התורה ללא רציונלית, או שזה היה בגדר קושי בצ''ע שלא מערער את היסוד).

אבל כמו שכתבתי אני לא חושב שפשט הפסוקים סותר את מה שאמרתי, וגם (כמו שהרמב''ם כותב בכמה מקומות) פשט הפסוקים נתון לפרשנות ולכן כשמפשט הפסוקים עולה דבר משולל היגיון אז ההנחה היא שהבנת הפשט שגויה ולא שהתורה היא משוללת ההיגיון. מפשט הפסוקים הרי גם עולה שלקב''ה יש גוף (וגם כאן אפשר לטעון כמו שטענת - ייתכן שלפי התורה אכן כך).

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

הרבנות הראשית הוציאה הוראת שעה - אפשר לקיים חתונות בספירת העומר - עד ר"ח אייר

מתפרסת גם ביום שאפשר להשתמש בו בחשמל ולסוע ברכב

ברגע שיש חול המועד. האווירה -קדושה וחגיגית ושמחה בנפש

אין עבודה וזה

ואווירה כללית כזאת חג אבל לא ממש חגיגיות

כאילו אני מרגיש שאני בפסח בלי כל ה"shabang" של יום טוב

לא לאהבת היהודי הפרטי את ה' או אהבתו אותו. כי אהבת יהודי פרטי את ה' זה כמו אהבת בן את אביו (או בת את אביה במקרה של יהודיה), אהבה שיש איתה יראה. ואהבת ה' אותו זה כמו אב שאוהב את בנו.                                בעוד האהבה בשיר השירים זה אהבה שאין איתה יראה, אהבה של רעיה לדוד, אהבה של *כלל* האומה היהודית לה', ואהבת ה' את כלל האומה היהודית.

אז אשה שטעמה אהבת איש, יודעת איך כלל האומה היהודית אוהבת את ה'. ואיש שטעם אהבת אשה, יודע איך ה' אוהב את כלל האומה היהודית. אבל באופן כללי גם הפוך, איש שטעם אהבת אשה יודע מה זה אהבה זוגית ויכול לדעת איך כל האומה היהודית אוהבת את ה'. והוא האינדבדואל חלק ממנה. וחוץ מזה לכל האהבות יש אותו שורש. את גם מי שטעם אהבה זוגית טוטלית, יודע מה זה אהבת בן את אביו (או בת את אביה) טוטלית.                                                                                                                                                                                                                                   ב. מן הסתם. הרי אהבה זוגית ללא מימד פיסי חסרה. והתיאורים בשיר השירים הם פיסיים בין השאר. מה גם שאהבת ה' צריכה לעורר אותנו לעשות מצוות גשמיות פיסיות.  

ג. נכון. לכן ב.                                                                                                                                                                                                                                                                                 ד. גם כתוב "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה". כל דבר ניתן לקחת לייאוש והסכנות בכל מימרא של חז"ל נמצאות. השאלה איך ניגשים באופן כללי לעבודת ה', ומה המצב הנפשי של האדם באופן כללי. אחרת על כל הלכה וכל קוץ בץורה הוא ייקח את זה לסם מות, בגישה לא נכונה ובמצב נפשי לא מאוזן.

ה. התסכול מרווקות הוא מעצם הרווקות. לא נראה לי עניין של טלית ומימרות חז"ל יוסיף או ייגרע לזה. אבל רווק אשכנזי שזה עושה לו טוב בנפש ללבוש טלית - שישאל רב

… של יהודים יקרים בני 40 ומעלה שקראו להם לתורה עם קידומת " הבחור" , בגלל לחץ חברתי לא התעטפו בטלית וליבי ליבי אליהם.

אני אישית התחתנתי בגיל 40 אבל בעוונותי התחזקתי רק בגיל יותר מאוחר וגם אני לא אשכנזי ולכן לא נגע לי העניין הזה אבל רבנים צריכים אולי להבין שמנהג ולימוד כזה יכולים לגרום עגמת נפש לאנשים נורמליים.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1

הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.

על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – ויקיפדיה

תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)

ידע זה כוח.

כשיוצאים לטיול ויש לך אפשרות: מסלול בטבע, לונה פארק או מוזיאון- הוא יהיה אפשרות אחרונה🤷‍♀️ ככה אצלנו

אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.

האם אני מאמין באופן קשירת הציצית? כן. האם אני מאמין ש"עם לבן גרתי" = "תרי"ג מ צוות שמרתי"? לא, מדובר בפרשנות אנאכרוניסטית. 

הידע המדעי שלהם היה זהה לזה של הסביבה (ולכן בגמרא יש המון טענות שהמדע המודרני הפריך), הם האמינו ברוחות ושדים בהשפעת הסביבה (גלות בבל), והעיקר, במישור הרעיוני הם לעיתים קרובות ירו חץ ואז ציירו מסביבו מטרה.

בעיניי, ה"כוונות" של הרב דב קוק במהלך שתיית קפה משתוות לדרשות חז"ל. המתודולוגיה היא אותה מתודולוגיה: טוענים טענה ומנסים להלביש אותה בכוח על פסוקים/שברי פסוקים. נרצה להוכיח שיעקב אבינו קיים תרי"ג מצוות? הופה, יש את גימטריה. נרצה להפוך את דוד המלך ממצביא לגדול הדור שעוסק בענייני טהרת נשים? נמציא אגדה כלשהי. יהושע בן נון לא סתם ישן, אלא "לן בעומקה של הלכה"? הכול הולך, אלא שאין זה קשור לאמת ההיסטורית.

לגבי האגדות, חזור לדברי הרמבם. ואל תשכח ששלילה של הכל גם היא דוגמטיות.

כמובן, כאלה שמוטים כלפי האמונה שלהם. קרי, מדובר בשיטה פרשנית רווחת שהייתה נחלתן של קבוצות רבות: יש ספר מקודש, מסביב לגיבורי הספר נוצרות סיפורים ואגדות, לאגדות ניתנים תימוכין בעזרת חיפוש "רמזים" באותה הספרים המקודשים. מי שמחפש, לעולם ימצא, בין אם מדובר ב"רמזים", "קודים", "אל תקרי", גימטריות וכד'.

כפי שאמרתי הרמבם כבר דן בנושא האגדות, עיינת פעם שם? הקדמה לפרק חלק אם אני זוכר נכון.
 

אני לא יודע איזו מין ראיה זו השומרונים כאשר הם ביודעין ובוודאות שינו את התורה הכתובה, בעוד שאצלנו לא רק שהמסורת הייתה נוקשה מאוד בשיטת ההעברה וגם המחקר אישר את הישמרות הטקסט.

למען האמת בעבר נטיתי לחשוב ככה עד ששיניתי בהדרגה את דעתי.

ראשית כידוע לצד התורה שבכתב ניתן גם הפירוש שלה אחרת לא היינו יודעים איך לעשות שום־דבר. הפירוש הזה כולל גם פן מעשי וגם פן רעיוני שאלה השקפות היהדות החל מהבסיסיות כלה ברעיונות עמוקים יותר.

התורה שבעל־פה, כשמה כן הייתה, בעל־פה. המון העם היה מגיע לשמוע בעיקר הלכות (כמו שכתוב במסכת שבת שעדיף ללמוד הלכות מאשר נביאים) ובעיקר בזה התעסקו החכמים דאז וגם מוסד הישיבה הידוע מאז. זה גם אומר שהרעיונות הותאמו לשומעים ולקונטקסט ונאמרו כמובן בנימה מסוימת וכן הלאה. היו דברים שהופצו ברבים והיו דברים שנשמרו בתוך בית המדרש או רק בין תלמידים מסוימים. למרבה הצער החלק הזה אבד לנו, או לפחות צריך להתייגע מאוד כדי להבין מה העניין.

לצורך העניין, מדרש רבה מורכב מטלאים של דרשות בז'אנרים שונים – יש דרשות שנאמרו לקהל מסוים (בני אושא בשיר השירים רבה), יש פתיחתות, שהרעיון שלהן הוא למצוא פסוק שמבטא את הרעיון המרכזי בפרשה ו"חורז" אותה לכדי מהלך אחיד ורציף, יש מדרשי פליאה שהמטרה שלהם היא לעורר את התלמידים או לעורר מחשבה וכן הלאה (כמו שהפיוטים הקדמונים היו מספרים את האגדתות בדרך המיוחדת שלהם, לאיזה צורך? אפשר להעלות שלל השערות).

יוצא אפוא שכקוראים, אנחנו ניגשים לטקסטים ערוכים במידת האפשר אבל בסופו־של־דבר מעורבבים, מדורות שונים, בלי התחלה וסוף ברורים (במיוחד בגמרא), בלי הקדמות או הסברים למתודולוגיה / שיטות שונות במדרש / קונטקסט תרבותי / כנגד מה הדברים נאמרו. אז ברור שזה ירגיש מאוד מוזר. וזה כעין מה שהרמב"ם כותב, שבכלל החכמות, צריך הרבה הקדמות כדי להבין שלב מסוים באותה חכמה. וגם, אם היינו רוצים לחקור ברצינות טקסט יווני או רומאי או סנסקריט מלפני מיליון שנה, זה היה מסובך מאוד לעשות את זה בלי קונטקסט והבנה של התרבות / צורת התבטאות / הלוגיקה שהייתה נפוצה וכן הלאה.

לכן לומר "אה המדרש של עם לבן גרתי תרי"ג מצוות שמרתי הוא אנכרוניסטי ולא אמיתי" בעיני זה קצת ילדותי כי יש פה אפס מאמץ לנסות להבין מה העניין. איזה אינטרס יש לחז"ל לומר דברים מטופשים? אז בסדר, כמו בסרטון שהבאת, תמיד יש מוזרים בשולי החברה. אבל נראה לי שבסוף ההיסטוריה והמיינסטרים "מנפים" את מה שקיטש ואת מה שלא.

לכן לצורך העניין המדרש הספציפי הזה בוודאי אין הכוונה ששמר תרי"ג מצוות הרי הוא לא היה כהן (ואם כן אז לא התחייב בפדיון הבן...), הוא לא קיים מצוות גירושין או ייבום... זה ברור שהכוונה היא שהוא שמר את הרעיון הכללי של התורה למרות הקשיים שבגלות. ודווקא בגלל שהוא "גר" (מגורים זמניים) ולא נטמע. לכן ניתן לשמור על הזהות היהודית בגלות, בתנאי שמבינים שאנחנו שם רק זמנית. אין לי מושג איזה דופי תיאולוגי אתה מוצא ברעיון הזה.

וכך גם שאר הרעיונות, גם הדרשות ה"רחוקות" יותר כמו "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם".

"גם פירוש זה ודרש זה נראה זר מאוד, מה שלא נמצא כך בכל דברי חכמים; הן מצד הענין, שאין שייך דבר זה במקום שהכתוב מדבר מה שכבש סיחון את חשבון. ומכל שכן דרש המלות, שהם רחוקים מאוד מאוד מפשוטו. ועתה דע, כי כאשר יש חכמה לחכמים בכתוב, אף על גב שלא נמשך אליו כל הפסוקים בפירוש פשוט, לא הקפידו בזה, כי בודאי נמשך כל הכתוב לאותו הענין שנגלה בכתוב. ואף אם הוא נמשך אחריו בדרך רחוק, אין להקפיד בזה." כלומר בדרשות מהסוג הזה העיקר הוא המסר. וגם לא ברור מה הטעם בהתעקשות שאין הפירוש מתאים לפשט הכתובים, כאילו דה. כל הרעיון שזה "מתחכם" קצת כדרך הדרשות.

///

לגבי כמה תגובות אחרות שלך, למה אתה חושב שהאבות היו כאלה שלוחים חסרי־דעת? האנושות באותה תקופה לא היו אנשי מערות הדברים ידועים. האם לא הייתה שירה ואומנות וספרות ופילוסופיה לפני 2400 שנה בימי אפלטון? אם כן מה היה ההבדל המהותי בין יוון של לפני 2400 שנה לבין אכד ש־1000 שנה לפני־כן? אף־אחד לא ידע קרוא וכתוב? אנשים לא ידעו מה זה שירה? מופרך לחשוב שבן־אדם אחד מיני אינספור כן התעניין במהות העולם ועל־ידי־כך ייסד קבוצה אתנית־לאומית?

ולגבי דוד שעסק בטהרות – נכון שאיך שחז"ל מטהרים את זה נשמע קצת על דרך הגוזמא. אבל האם דיני טומאה וטהרה אינם חלק מהתורה שבכתב? וההבדל בין דם מכה לדם הנובע מהמקור אינו הגיוני? וכי אין זה הגיוני שמלך שאהב את התורה, עסק גם "בין דין לדין" וגם "בין דם לדם ובין נגע לנגע"? האם זה יותר מופרך ממה שהוא כתב ספר שירי תפילה? מניין לך מה אנשים עושים בזמנם הפנוי? אמנם, גם אני איני אומר שדברי חז"ל חייבים להיות בדווקא על כל דבר. העיקר הוא להעביר מסר. ובסופו־של־דבר, אני לא יודע מה הבעיה במסרים של חז"ל. לדעת יותר טוב את חוקי ה'? להיות קרוב אליו? לתמוך בעניים? להיות אדם צנוע ישר וטוב? כל־כך מוזר הדבר?

///

בכל־מקרה, לא יודע אם קראת את באר הגולה אבל אם לא אז זה הזמן לשבת בנחת ולנסות להבין את הספר הזה, אחרת לא הייתי קורא לזה יושרה אינטלקטואלית ראויה לשמה.

המילה "לגור" משמעותה בצורה שהייה זמנית ולא קבע. יעקב אמר שהוא מעולם לא השתקע אצל לבן אלא זו הייתה תחנה, וכל השנים האלה הוא היה גר, כלומר הזהות שלו נשארה מובדלת. ומהי הזהות הזו? האמונה שאותה קיבל מיצחק ומאברהם, ואת "צדקה ומשפט" שהרב"ה ידע שאברהם אבינו יצווה את בניו.

שמספר על חיבוטי הנפש שלו. כשקוראים את התורה, רואים אנשים די פשוטים, לא מורכבים במיוחד, שהדת שלהם דאז הסתכמה במצווה או שתיים (ברית מילה, הקמת מזבחות אקראיים ואיסור להתחתן עם בנות כנען). אבל די ברור רש"י ראה בכל הדרשות הנ"ל אמת לאמיתה.

למילים בתנך יש משמעות והיא עולה יפה במחקר עם קונקורדנציה. וגם בהקבלה לשפות האחיות האזוריות של אותה התקופה.
 

"לגור" בתנך זה תמיד במשמעות של ארעיות. האם יעקב התכוון לומר ללבן את מה שהוא ידע לבד? שיעקב לא נשאר שם לנצח? האם הוא בא לגלות לעשיו איפה הוא התחבא כל הזמן הזה? ברור שלא, הרי כמה פרקים קודם נאמר במפורש שעשיו ידע לאן יעקב הלך (ולכן לקח את מחלת בת ישמעאל לאישה). ולפי הכעס של עשיו בדרכו אל יעקב ברור גם שהוא לא שכח את גניבת הברכה מיצחק. ממילא יש מוטיבציה והיגיון לקרוא את הפסוק בצורה שמכבדת את האינטלקט *שלנו* לכל הפחות.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.