להבדיל

ברכות יצחק לבניו

יעקב שבירך את אפרים ומנשה

את בניו

משה שבירך את עמ"י

מהו הטוב הגדול שנלחמו יעקב ועשיו על ברכת אביו?

[למרות ששם אפשר לדחות צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אבל הוא לא גוזר. הוא מברך]

אי אפשר להיות יהודי מאמין ככ רציונלי. ומי שכן זה בעיה שלו.

מגדולי המחברים:

ראשית - בית המדרש.

שימו לב לתגובתו של @נחשון מהרחברון כאן ושם, שגם למד מכל מלמדיו.

בכל אופן לא העתקתי משם דבר וספק אם קראתי פעם השרשור ההוא

רב שאני מכיר, מוקיר ומעריך מאוד והוא דת"ל אבל מאוד ליטאי כזה, גם חריף כזה וכו'...בקיצור, שמעתי מפיו שכשהיינו בדרום תל אביב ואחת מהשאלות שנשאלו שם הייתה "מאיפה הכסף?" אז האחד שם ענה שזה באמת סייעתא דשמיא עצומה וכאילו כל פעם שהיו צריכים קיבלו איכשהו מהשמיים.

ואותי לפחות זה קצת הפתיע שאותו רב אמר שזו גמרא שבמקום שיש מסירות נפש יש ניסים.

כל אדם יהודי חייב להאמין במציאות של ניסים.

קריעת ים סוף וקריעת הירדן לא היו משל, הן אכן קרו.

נכון, האם להרחיק לכת ולהגיד שיש גם מלאכים ושדים וכו' כמו הרמב"ן או לסבור כמו הרמב"ם שכל המלאכים זה משל...?

שאלה אחרת...(אני אישית הרמב"ן...)

יש כוחות כישוף וכוחות טומאה וקליפה אצל אומות העולם...

ויש על זה פסוקים מפורשים בעשר המכות ש"ויעשו חרטומי מצרים בלטיהם כן"....

בקיצור, לא נראה לי שאפשר לפרוך את זה בלי להאמין במה שאמרנו...

יש הרבה מפרשים שחולקים עליהם...

הוא רק העיר על דבריי וסייג ואמר שמה שאמרתי שכביכול הוכחה לכך שאי אפשר לתפוס תפיסה רציונליסטית עד הסוף, היא אינה ההוכחה.

אגב, משהו מעניין ביותר, שדווקא הרמב"ם שהוא שיא הרציונליזם ביהדות וכו'...סובר שבית המקדש ייבנה מהשמיים, מה שמוכיח שכל הרציונליזם מתישהו נעצר כשהוא מגיע ליהדות ונאלץ להתבטל עם כל השכל הגדול כלפי הקב"ה שהוא אינסופי, אין מה לעשות.

להביא מקור...?

אומר שהמשיח יבנה את בית המקדש

(בנוגע להמשך, אני מכיר כמו נחשון)

שנית, גם מה שנאמר כ'ברכה' נאמר ברמז וכפועל יוצא.

כלומר: כשחז''ל אומרים ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" לא אומר שהוא רצה לקלל שיבוא על עמ''י כך וכך, אלא כעין הברכה - שהיה בליבו לומר חובה על עמ''י בדברים האלו, וממילא שבהם יהיה קטרוג. ויתכן שגם היה מפרש מה הפועל היוצא (שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות למשל, אם כי ברור שזה אנכרוניזם מכוון אם כבר דיברנו על הבחנה בין אגדתא לפשט ואכמ''ל) - אבל הנקודה היא שאין כאן 'קללה' מיסטית אלא תפילה.

העובדות והמציאות נשארות כאשר היו לפני הקטרוג, רק כשאדם שוטח את העובדות לפני הקב"ה, הקב"ה פתאום 'שם לב' שוואוו, האדם הזה באמת רשע וראוי לעונש (לא כל ההסברים התקפים לגבי שאלה דומה על השפעת התפילה, יועילו כאן).

ויש שאפילו יסבירו ויאמרו שקללה וקטרוג הם היינו הך והם שני הצדדים של אותו מטבע, שברגע שאדם מקלל, נפתח (ע"פ כח דיבורו) פנקסו של המקולל, ובד"כ זה לא מצב רצוי לאף אחד ('אל תבוא במשפט וכו'', ועי' בר"ה טז: שלושה דברים מזכירין עוונתיו של אדם, ובתנחומא וישלח פיסקא ח: בשלושה דברים פנקסו של אדם נפתחת וכו', ועי' בנדרים כב. ואחר נדרים לבקר, ועוד). 

בין כך ובין כך אין מנוס מהתובנה המטרידה, למאן דאמר, שאכן יש לכח דיבורו של האדם כח והשפעה על המציאות.

אתה מעלה קושיה נכונה על תפילה (שלילית או חיובית) ותלייה בזכות או חובה, אבל יש הבדל גדול בינה לבין מיסטיקה.

אז קודם כל נבהיר את ההבדל המהותי:

מיסטיקה זה לומר שלעצם האמירה (או החפץ או הישות) יש כוח פועל בעולם, מעין חוק טבוע שדבר X פועל Y. 

תפילה, וכן סינגור בזכות או קטרוג בחובה היא פנייה לרצון ה' - שהוא זה שפועל בעולם, בהתאם לדברים האלו על פי רצונו.

עכשיו לגבי השאלה הנכונה:

אמנם כמו שגם אומר בלעם "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", אבל הוא כן נותן לבני האדם לשנות את ההנהגה. לא שגילו לו דברים שלא ידע, או הראו לו זווית ראייה שלא ראה, אלא שכמו שיש הבדל בהשגחה - אדם אחד יהיה מושגח יותר, או ידקדקו איתו יותר, ואחר פחות - כך גם יש הבדל בהנהגה כלפי אדם או עם, ואחד הדברים שיכולים לשנות אותה הוא תפילה (ובכלל זה קטרוג/ סנגור) של אחר.
[לדוגמה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" היא לא נזיפה של אברהם בקב''ה, אלא זווית אחת בדילמה בעלת שני צדדים שאליה אברהם רוצה להטות. למשל הזווית הנגדית היתה יכולה להיות, לו מישהו היה רוצה לקטרג על סדום לעומת אברה, העלמת עיניים מעוול - שגם על זה היה אפשר לומר בדיוק את אותו משפט "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"].

אם לגבי תפילה ניתן לומר שהקב"ה קבע שהיא תפעל על הנהגתו, מדוע זה כ"כ נמנע הנמנעות עד כדי אינוס הכתובים, לומר שהוא גם קבע "מעין חוק טבוע שדבר X פועל Y" על ידי אותו שינוי הנהגה?

אם יש כאן דבר בעל כוח עצמי.

לגבי תפילה אין 'חוק טבוע' - יש את רצון ה', שתפילה יכולה להשפיע עליו ויכולה שלא - אם ובאיזה אופן זה תלוי ברצון ה'.

לומר שברכה/ קללה היא חוק טבוע זה לומר אחד מהשניים: או שהיא כביכול מאלצת את הקב''ה או שהיא חוץ מהשגחתו ובזה יש מעין עבודה זרה. אותו דבר לגבי כוחות אחרים שלכאורה פועלים בטבע כמו כשפים או כוכבים ומזלות (ע''ע הדיון הידוע לגבי קמיעות).

ואני לא רואה כאן אינוס הכתובים, אני חושב שמה שהסברתי לגבי בלעם (ולמטה לגבי ברכת כהנים) מתיישב היטב ואף עולה מהפסוקים.

על ראשון ראשון.

הגריבטציה היא כח 'עצמי' של כל גוף בעל מסה? יתכן בתור ביטוי מושאל, אבל החוק הזה נקבע על ידי רבש"ע. כך גם לגבי כח דיבורו של האדם. לאדם יש כח בדיבורו כי כך נקבע על ידי הקב"ה.

חוק טבוע - אף אחד לא טען שזה עובד על מאה אחוז, כי עינינו הרואות שזה לא כך, בדיוק כמו לגבי תפילה. ממילא אין כאן 'אילוץ'. בדיוק כמו לגבי תפילה. מה שכן, יש בכח דיבורו של האדם להזיז דברים למעלה ולמטה, ולהכניס עוד שיקול במכלול השיקולים של הבורא. בדיוק כמו לגבי תפילה.

חוקי פיזיקה הם לא 'חוק טבוע' בלתי מוסבר, זה לא 'כי ככה זה'. אין דבר שהוא 'כי ככה זה'. זה בלבול גדול להשוות אותם למטאפיזיקה.

גם חוק הכבידה הוא לא עובד סתם כי ככה (יש תאוריות מסבירות, אמנם לא מספיק אבל בגדול ההנחה כיום היא שישנו גרביטון שטרם נמצא), ולא מאמינים בו 'כי הוא חוק' אלא כי אפשר לראות אותו - כנ''ל לגבי כל חוקי הפיזיקה.

כדי לטעון שדבר פועל צריך להסביר איך הוא פועל, או לכל הפחות להראות שהוא פועל (לצורך העניין נבואה, כמו פסוק חד משמעי, גם היתה מספיקה).

'כח עצמי' או 'חוק טבוע' זה אומר שיש חוקיות שדבר מסוים פועל באופן מסוים - חומר (סוג אבן למשל), מילה (אבדקברה למשל) וכדו'. זה אומר שאין כאן עניין של השגחה אלא כוח פועל לאותו מילה או חומר.

לא חושב שערבבתי, להפך - הבחנתי בין הדברים. וההסבר שלי היה בדיוק זה - שהדוגמה מחוקי הפיזיקה היא דוגמה גרועה, גם כי אין מקום להשוואה וגם כי גם שם אין הנחות יסוד והסברים של 'כי ככה'.

אתה יכול לטעון שכל מי שמצטייד בעיניים פשוטות והבנת הנקרא סבירה יסבור כמוך, על טענה כזו אין לי מה לומר.

על האיחולים של אחי רבקה ואנשי בית לחם יש לי - אלה איחולים וברכות, גם אני מאחל ומברך ככה. אם יש לזה איזשהו כוח מעבר לתפילה שבזה? לא, ואין לזה שום רמז בפסוקים (בניגוד לברכות האבות וברכת כהנים או קללת/ברכת בלעם - עליהם כבר הגבתי).

זה חידוש גדול מאוד לומר שהקב''ה 'נתן כוח למילה'. האם זה אפשרי? כן, לא שללתי. גם לא שללתי אפשרות שהוא נתן כוח לכוכבים או לאבנים שזו תהיה מסוגלת לפריון וזו לפרנסה וכו'. אבל בשביל להאמין בזה אני צריך סיבה, ואין לי כזו.

ואכן אני חושב שצריך לבחון כל אחת מהן לגופה, ואני גם חושב שמהפסוקים עצם עולים ההסברים (כמו שכתבתי כאן על 'ברכת' בלעם שכלל אינה ברכה, או על הפסוק בברכת כהנים שמפרש 'ואני אברכם').

ולא אמרתי שלאיחולים וברכות אין משמעות, יש להם כמו כל תפילה (ולכן 'אל תהיי' וכו'). אמרתי שאין כאן עניין מיסטי ו'מילים' לא פועלות במציאות או מכריחות מציאות, הן פועלות כתפילה.

עכשיו לגבי הנקודה השנייה: זה דבר שחוזר בדיונים איתך שאתה מנסה לנתח את המוטיבציה והפוזיציה הנפשית שלי, או חוסר ההצטיידות בעיניים פשוטות ויכולת הבנת הנקרא וכדו', למה אני לא מקבל את 'הדעה הישרה והפשוטה' כלומר דעתך. אז מה מביא אותך לפנות לכיוון הזה פחות מעניין אותי, אבל זה די מיתר את הדיון פשוט כי אין לי איך או בשביל מה להגיב על זה. כלומר, אני יכול לומר בדיוק את אותו דבר (שאני מבין את הצורך להיתלות באמונה במשהו בלתי מוסבר, או לתת לדברים משמעות עמוקה ומרגשת ולדחות את הגישה האפרפרה משהו, או להיות בקונצנזוס וכו' וכו') אבל אני לא מאמין בזה, וכאמור זה גם חסר טעם.

כתבתי את זה כבר לפני כמה תגובות, ולא פעם אחת.

אני רוצה להבהיר שוב את ההבדל, בע''ה בפעם האחרונה (ואני אתעלם מההגחכה של "מ'דין'") :

למילים אין משמעות כשלעצמם, כמו המחשבה שעצם זה שאומרים שמשהו רע יקרה או מזכירים מוות או שם מחלה 'מזמן' את הדבר הרע. מה כן יש? כשאדם מברך ומכוון שהוא מקווה שכך יהיה, כלומר שה' יגלגל כך (במידה והוא אדם מאמין) אז יש לזה ערך של תפילה. אין כאן 'דין' אלא פשוט תפילה (בכמה כוונה? משתנה מאדם לאדם). עכשיו אתה יכול לשאול בכלל על מה המשמעות של תפילה, אבל זה לא כוח או חוקיות שהיא מעבר להשפעה של תפילה.

התשובה היא מאוד פשוטה: אני סבור שזו המסקנה הסבירה. לדעתך היא נפתל ועיקש, בעיניי היא דרך המלך. מה מיינסטרים פחות רלוונטי בעיניי לשאלה מה האמת, אני חושב שנטל הראיה הוא על טוען הטענה ולא על הנוטה מהמיינסטרים - בפרט שהמיינסטרים נגוע בנטייה מהמיינסטרים שלפניו.

וזה נכון שכל דעה נובעת או לפחות מושפעת מנטיות פסיכולוגיות וקוגניטיביות, אבל לנתח את הנטיות של הצד השני בדיון זה לא רק לא מכבד (כי הרי ברור שאתה טועה, או ליתר דיוק מרמה את עצמך, רק בוא נמצא מה הדפק הפסיכולוגי שגרם לך לזה...) אלא גם לא ענייני ולא מקדם את הדיון.

לענ''ד יש ערך בתפילה (או קטרוג/ סינגור) ואין ערך לדיבור סתם. מזה נגזרות התשובות לשאלות שלך.

אדם שלא מתכוון לתפילה (אין 'דין' תפילה, אתה מנסה לצמצם את השאלה לתבנית פורמלית וזו שגיאה. גם אם הוא מקווה בליבו שיקרה מתוך אמונה שה' מנהל את העולם אז יש בזה כוונה, יש רמות שונות בכוונה בתפילות).

אתה תגיד שזה נפתל אבל אני אגיד אני מבין את הגמרא:

היה כאן מקרה של הונאת דברים שלא בתשומת לב (= לנזוף לאַבל למה הוא מנוול), ובתגובה באה תרעומת (= אם אתה היית אבל כמוני לא היית מתנוול?) - הקפידה הזו השפיעה על ההנגה כלפי האדם שהונה, מידה כנגד מידה. לא שלמילים היה כוח, אלא למשמעות שמאחוריהם להשגחה על האדם.

אתה טוען שאני 'משיא' כל ראיה להסבר אחר ע''מ שיסתדר עם המושכל הראשון, אני טוען שאני בוחן כל מקרה לגופו - אני לא חושב שההסברים האלו הם שקר, אלא האמת שמסבירה את מה שאתה רוצה לטעון שהוא פשוט 'סתם כי ככה' כאילו זה ההסבר לכולם כחדא מחתא.

יש הבדל מהותי בין טענה שלמילים יש כוח, כביכול בגלל ש'אופס' בטעות אמרתי שמישהו ימות אז בגלל זה הוא ימות, לבין לתלות את זה בהשפעה על הנהגת ה' בתפילה וריצוי דברים לזכות או לחובה (אם יתקבל יתקבל ואם לא אז לא) - זה לומר שה' מנהיג את העולם בצורה של כאוס וחוסר צדק וחוסר היגיון. אם במקרה ובלי שום הצדקה אמרתי שיבולע לך רע (אופס, סליחה) זה מצדיק שיקרה לך רע? אז אם אין לי סיבה טובה להאמין בדבר שכזה ההנחה שלי היא שזה לא האמת, ולכן אם יש הסבר מסתבר יותר אני אקבל אותו.

לא כי אתה סבור אחרת, שזה כמובן לגיטימי אבל לא מצדיק אמירות שכאלה, אלא כי אתה לא נותן מקום להבין אחרת ממך בלי שזו תהיה רמייה עצמית או טעות פטאלית ממניע פסיכולוגי.

ברית כרותה לשפתיים, כי יש משמעות לדברים שאדם אומר - אבל בגלל התוכן (וכן, אמירה לאו בדווקא. וגם שפתיים לאו בדווקא. לא המילה היא הגורמת, גם אילם יכול להתפלל).

גם אצל אברהם, זה לא בגלל ש'במקרה' הוא אמר אז במין קארמה זה גם קרה, הרי לפי דעתך אם לא היה אומר כך אז יצחק היה נשחט? אלא שהוא האמין בה', שזה השתקף באמירה הזו (שמשמעה 'אנחנו לא צריכים ליווי כי יהיה בסדר') והסתייע שכך היה [בכלל: אני מאוד מסתייג מלימוד מאגדתות כאלה, כולל 'לימוד' כזה מפסוקים, ובפרט בהבנה שלהן כפשט].

הרבה כעס עליי ופגיעה ממני.

אז קודם כל, אני מתנצל. לא התכוונתי לפגוע. יריתי את ההשערה לחלל האוויר לא כדי לקבע בה מסמרות, אלא להיפך בתור בלון ניסוי לתגובה, כדי באמת לתהות על דעתך מהי, מתוך כבוד וההערכה אליה במקביל לכך שלא הצלחתי להולמה.

שנית, אין שנית, זהו. סליחה.

לא כתבתי מכעס, ואפילו לא מפגיעה (על אף ההתנשאות שבגישה, לא נפגעתי ממנה. ובכל אופן - סלוח).

ניסיתי להסביר לך את השגיאה בהסטת דיון למחוזות התת מודע והפסיכולוגיה התורמת של הצד השני (מסתבר שלא בהצלחה, כי שוב התגובה היא לפנות לניתוח המצב הנפשי שלכאורה גרם לי לכתוב מה שכתבתי).

אז אומר שוב - עדיף לדון לגופו של עניין, ולא לבקש מהצד השני להניח שהוא טועה ולנסות להעביר את הנושא למצב הנפשי שגרם לו לטעות. קודם תוכיח לו שהוא טועה, ואז תעבור לדבר על המצב הנפשי שלו.

לא מיקדתי את הדיון ברגש אלא בטענות גופייהו.

מאז שהעלית את הנקודה, הוכרחתי להתייחס אליה. זה לא על חשבון הטענות הענייניות.

וגם - כתבת הרבה פעמים 'אחרונה' 'אחרון'. בזה די סתמת לי את הפה.

אין לקבל 'חוקים' סתם כי ככה הם - הכל צריך להיות מבוסס על תחזית או היגיון. 

למשל הדוגמה שהבאת שמהירות האור היא קבועה - זו לא הנחת יסוד, זו קביעה שהתחילה מתאוריה ואח''כ אומתה במדידה.

ולגבי ה'הוכחה' מברכת כהנים, אז להפך - לא סתם נאמר שם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

לו היה כתוב במפורש אז הייתי מסכים, ואז השאלה היתה איך להתייחס לזה (כלומר: או שהיה הסבר מניח את הדעת, או שזה היה הופך את התורה ללא רציונלית, או שזה היה בגדר קושי בצ''ע שלא מערער את היסוד).

אבל כמו שכתבתי אני לא חושב שפשט הפסוקים סותר את מה שאמרתי, וגם (כמו שהרמב''ם כותב בכמה מקומות) פשט הפסוקים נתון לפרשנות ולכן כשמפשט הפסוקים עולה דבר משולל היגיון אז ההנחה היא שהבנת הפשט שגויה ולא שהתורה היא משוללת ההיגיון. מפשט הפסוקים הרי גם עולה שלקב''ה יש גוף (וגם כאן אפשר לטעון כמו שטענת - ייתכן שלפי התורה אכן כך).

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!