בת שנתיים וקצת. היא פשוט שונה...
היא בטיפול כמובן, אבל היא לא מדברת המון עדיין, אז אני לא יודעת אם בסופו של דבר כשתגדל תהיה שונה בקטע טוב או שונה בקטע רע. היא מאוד חכמה, את זה כולם יודעים להגיד.
אבל מאוד קשה להתנהל איתה, היא כל הזמן רק רוצה לרוץ ולעשות מה שבא לה.
מילא אנחנו, אבל גם בגן קשה להם איתה. למשל יש להם ״שיעור ספורט״ וכולם משתתפים בו חוץ מהבת שלי. היא רק רוצה להתרוצץ, להסתכל על הפרחים ולעשות מה שבא לה. לא מתאים לה לעמוד בתור ולקפוץ לתוך ומחוץ לחישוק. אז במקום להיות בשיעור ספורט עם שאר הילדים היא מטיילת ומתרוצצת ליד עם הסייעת.
ויש עוד תחומים בגן שבהם היא מתנהגת שונה משאר הילדים, ובצורה שמקשה עליהם בגן ולא להיפך. וכמובן שהילדים האחרים רואים אותה עושה איקס, אז גם הם רוצים.
ואני מרגישה שקשה להם בגן איתה. ושלא אוהבים אותה שם בגלל שהיא ״הרבה עבודה״.
רמזו לנו כמה פעמים לבדוק אוטיזם (אנשי המקצוע שמטפלים בילדה שוללים אוטיזם, אבל אני מרגישה שכאילו לא מאמינים לנו בגן ומסתכלים עלינו כעל הורים בהכחשה שלא מוכנים לקבל את זה שהילדה אוטיסטית (כשהיא לא).
כמעט בכל פעם שאנחנו אוספים אותה אנחנו שומעים דברים רעים עליה.
וזה שובר לי את הלב לדעת שהיא בכל יום הולכת כל כך בשמחה לגן ומי יודע איך מתייחסים אליה שם (ברור לי שלא מתעללים, אבל גם ״סתם״ לא לאהוב ילד זה רע וילדים מרגישים את זה).
ועצוב לי שהם בכלל לא מכירים אותה כי זה גן חדש וקשה לה מאוד עם שינויים, וככה מתייגים אותה מההתחלה כילדה הבעייתית (במקרה הטוב).
גם ככה קשה לי בעצמי עם כל המצב שלה וכל אי הודאות סביבו וסביב ההתקדמות שלה (והיא התקדמה המון!), ועכשיו אני גם צריכה להתבאס על הגן ולדאוג אם אוהבים אותה שם או לא.
עצוב לי נורא. זהו.
היא בטיפול כמובן, אבל היא לא מדברת המון עדיין, אז אני לא יודעת אם בסופו של דבר כשתגדל תהיה שונה בקטע טוב או שונה בקטע רע. היא מאוד חכמה, את זה כולם יודעים להגיד.
אבל מאוד קשה להתנהל איתה, היא כל הזמן רק רוצה לרוץ ולעשות מה שבא לה.
מילא אנחנו, אבל גם בגן קשה להם איתה. למשל יש להם ״שיעור ספורט״ וכולם משתתפים בו חוץ מהבת שלי. היא רק רוצה להתרוצץ, להסתכל על הפרחים ולעשות מה שבא לה. לא מתאים לה לעמוד בתור ולקפוץ לתוך ומחוץ לחישוק. אז במקום להיות בשיעור ספורט עם שאר הילדים היא מטיילת ומתרוצצת ליד עם הסייעת.
ויש עוד תחומים בגן שבהם היא מתנהגת שונה משאר הילדים, ובצורה שמקשה עליהם בגן ולא להיפך. וכמובן שהילדים האחרים רואים אותה עושה איקס, אז גם הם רוצים.
ואני מרגישה שקשה להם בגן איתה. ושלא אוהבים אותה שם בגלל שהיא ״הרבה עבודה״.
רמזו לנו כמה פעמים לבדוק אוטיזם (אנשי המקצוע שמטפלים בילדה שוללים אוטיזם, אבל אני מרגישה שכאילו לא מאמינים לנו בגן ומסתכלים עלינו כעל הורים בהכחשה שלא מוכנים לקבל את זה שהילדה אוטיסטית (כשהיא לא).
כמעט בכל פעם שאנחנו אוספים אותה אנחנו שומעים דברים רעים עליה.
וזה שובר לי את הלב לדעת שהיא בכל יום הולכת כל כך בשמחה לגן ומי יודע איך מתייחסים אליה שם (ברור לי שלא מתעללים, אבל גם ״סתם״ לא לאהוב ילד זה רע וילדים מרגישים את זה).
ועצוב לי שהם בכלל לא מכירים אותה כי זה גן חדש וקשה לה מאוד עם שינויים, וככה מתייגים אותה מההתחלה כילדה הבעייתית (במקרה הטוב).
גם ככה קשה לי בעצמי עם כל המצב שלה וכל אי הודאות סביבו וסביב ההתקדמות שלה (והיא התקדמה המון!), ועכשיו אני גם צריכה להתבאס על הגן ולדאוג אם אוהבים אותה שם או לא.
עצוב לי נורא. זהו.
