והנה הוא הגיע,
הדיכאון,
נפל בבום,
וזה הזמן שאני ממש רוצה לדבר,
בוער לי לדבר עם החבר,
שיחת נפש טובה אחת והכל יפוג,
זה יוציא אותי מזה,
מהדיכאון המבאס,
שלאט לאט אוכל אותי,
אוכל מבפנים,
ולא מפסיק,
הוא מתקרב ללב,
ללב הפועם,
הפועם בחוזקה,
אבל אני הודף אותו,
את הדיכאון,
הודף בכל הכח,
שלא יחזור,
לעולם,
אני מפלס את דרכי בין האנשים,
הולך לאט לאט,
והנה,
רואה את החבר,
החבר הטוב,
אבל אני מתעלם,
לא יודע למה,
פשוט מתעלם,
משהו בפנים רוצה לפרוץ,
להגיד לי אל תתעלם,
לך אליו ותדבר איתו,
אל תחלוף על פניו פשוט ככה!
וזה מה שאני עושה,
הולך לעברו ונותן לו חיבוק ענק!
אבל הרבה יותר קל לפגוש אותו במציאות מאשר לדבר איתו כשהוא נמצא מעבר לקו,
בפלאפון,
זה אמור להיות הפוך,
אבל משהו מבולבל,
משהו מוזר,
מעבר לקו כשהוא בצד השניהכל מתערפל,
קשה,
קשה לי לדבר,
הרוק נבלע לאט לאט,
הדיבור נתקע,
והלחץ והבושה מתערבבים,
כמה שניות של שקט,
דממת אלחוט,
כמה שניות של אי נעימות,
כמה שניות של מבוכה,
הדרך נאבדת,
אבוד,
לא יודע מה לעשות,
לא רוצה לברוח,
רוצה לעמוד מול זה ולצרוח!
לצעוק!
ולשפוך הכל,
לשפוך ולא להפסיק,
לא לחשוב פשוט לשפוך,
כי יש מולי חבר שאני סומך עליו,
נהנה איתו,
צוחק,
בוכה,
הכל!
הפחד מוביל לזה שאני לא יכול לאמר לו את מה שאני חושב בפנים,
להגיד לו את האמת,
אני כותב פתק מהלב,
לפני שבת,
חג,
או כל אירוע אחר,
ומביא לו,
בתקווה שהוא יקרא את זה,
וישמור את זה,
סוגר את הפחדים,
בלב,
במוח,
בכל מקום אחר,
סוגר אותם חזק חזק,
לא נותן להם לברוח,
גם המחשבות,
עוצר אותן לכמה רגעים,
מתנתק מהכל ופשוט מתקשר,
מתקשר ולא מתחרט,
אני שמח,
לא לחוץ,
בעננים!
מחכה שיענה,
רוצה שיענה,
אני אשמע את השלום שלו וכבר אהיה שמח,
יוציא כמה מילים ווואו!
איזו הרגשה!
הרגשה אלוהית,
מחכה שיענה,
וברור שדווקא שיש לי אומץ הוא לא יענה,
להגיד לו בוא נהיה חברים,
זה הכל,
מוזר?
לא קשור?
לא יודע,
אבל יהיה קשה מאוד עד שהמילים האלה יצאו לי מהפה,
כי אני פשוט לא מסוגל,
לא מסוגל להוציא אותן,
רוצה אבל לא מסוגל,
פשוט לפלוט את זה,
"מה יקרה?"
אני אומר לעצמי,
להגיד את זה ופשוט לא לחשוב,
מה כל כך קשה?
המספר תפוס הפלאפון כותב לי,
כעבור בערך שעה אני מנסה להתקשר שוב,
והנה הוא עונה,
"מה קורה?"
אני שואל אותו והגרון קצת חנוק,
"אני ב"ה מצוין"
הוא עונה לי,
"רצית לדבר על משהו?"
הוא שואל אותי,
"כן.."
אני מתחיל לגמגם,
"בא לי שנחזק את הקשר שלנו מה אתה אומר?"
אני שואל,
שתי שניות של שקט בצד השני של הפלאפון,
ואני אומר לעצמי,
"עשיתי את הטעות של החיים שלי"
"למה לא?"
הקול שלו נשמע מהצד השני של הפלאפון,
אנחת רווחה יוצאת מפי,
ויחד עם זאת תחושת שמחה,
"אז יאללה נרוץ ביחד?"
אני שואל אותו,
"יאללה בוא נעוף על זה!"
הוא אומר לי.
עפנו על זה בכל המובנים,
חיזקנו את הקשר פלאים,
כל יום דיברנו,
קישקשנו,
פטפטנו,
לא היה לנו משעמם ביחד,
הקשר הזה גם המשיך להמשך החיים,
ישיבה גבוהה,
צבא,
אשה,
ילדים,
עד הסוף.
תקשורפוביה- חלק ד' דף - פרוזה וכתיבה חופשית
סליחה ממש על העיכוב
אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה!
