הבה נתחיל מכך, שהשורש נעוץ בהבנה שיש בכלל דבר כזה רוע.
כלומר, שב דקה עם עצמך, ושאל את עצמך: האם ישנה סיטואציה כלשהיא, שבה תסכים שמדובר ברוע? או שיש לך אחד מעיקרי הדת הקובע שלעולם לא ייתכן שיש רוע?
נמשיך בתרשים זרימה:
אם מסקנתך היא שאכן יש מקרים של רוע, ואינך קובע שלעולם לא ניתן לומר על דבר שהוא רוע, אז הדיון שלנו הוא נקודתי, האם כאן (או במקרה אחר שנחלוק עליו, לא משנה) מדובר ברוע או לא. וכדי שמחלוקת בינינו תהיה אפקטיבית - נצטרך פשוט לרדת לשורש, ולראות מהם הקריטריונים שלך, מתי ניתן לומר כך ומתי לא. יתכן שהקריטריונים שלנו שונים, ואדרבה, נדון על השורש.
לאידך, והיה ומסקנתך היא שאכן איך שלא יהיה אינך מוכן לשמוע ייחוס רוע לאי מי ויהי מה, אז הדר דינא, צריך לדון על עצם כך, וכאן אני טוען שיש בעיה כשעוצמים עיניים, מתיימרים לתאר עולם שונה מהעולם שברא הבורא, ומתכחשים למציאות שלתוכה הוא הטיל אותנו ועימה ובכפוף לה הוא רוצה שנתקן.
לומר "עדיף עין טובה" זה נכון, אבל בהתאם לאמור - צריך לדעת היכן היא שייכת. עין טובה - כן, נאיביות - לא. היכן עובר הגבול בין נאיביות לעין טובה? שוב אנחנו חוזרים לתרשים דלעיל.
לא אאריך כאן באיך שאני מנתח את הנושא ומדוע ראיית העולם שלי היא מסויימת, אבל דבר אחד כן אגיד, וזה יענה גם על הדוגמה מהקיבוצים: טעויות יש הרבה, להיות צבוע אי אפשר בטעות. כלומר: נניח ואראה אדם שמשתולל כשהוא שומע שאב אוסר דברים על בנו לעשות מעשים לא ערכיים וכדו, הוא טוען שזה לא לגיטימי, שזה פגיעה בילד, וצריך לתת לילד לקבוע את חייו. אני כמובן אומר שהוא עושה דבר נוראי, אך אכן איני יכול לגזור שהוא רשע יותר מאשר שהוא טועה.
איפה זה ישתנה? אם אחר כך אראה שכשילדים עושים משהו שמפריע לו אישית, הוא נתקף חמת זעם ומכה אותם נמרצות. כאן, הוא הוכיח צביעות, הוא הוכיח שאין לו באמת יחס "מוסרי" כלפי ילדים רק שהוא טועה בו. אלא שיש לו פשוט חוסר אכפתיות לערכים, ובשם איצטלת נועם הוא עוטף את הקרירות הזו, בעוד שלנוכח מה שבאמת מפריע לו, אישית, הוא מתנהג כחיה רעה.
הנושא לפנינו (יחס לאבות גרושים) הוא דוגמה מעולה לכך, כי מדובר בסמל להתנהלות כזו: של אנשים המדברים גבוהה גבוהה על ערכי צדק ויושר ומוסר, אך מאבדים צלם אנוש ביחס למי שלא בא להם בטוב. הצביעות הזו, המוסר הכפול והאכיפה הבררנית, מוכיחים כאלף עדים שלא טעות יש כאן כי אם רוע מכוון.
למעשה, לא לחינם באמת כתבתי בתגובה לחצילוש ש"מכאן ראיה" וכו'. אלא זו עצמה הסיבה לכך, על פי האמור. אני יודע שבד"כ לא מבינים את מחשבתי והיא נשמעת נרגנת, ובאמת ובתמים סברתי שהרי לי הזדמנות נאותה להסביר את עצמי, הייתי משוכנע שלנוכח הצבעה על צביעות תבינו מה אני רוצה ומדוע אלו מסקנותיי. הייתי בשוק לראות שאפילו זה לא מספיק, וגם לנוכח כך אתם מתעקשים לדבוק ב"עין טובה" נאיבית ולהתעלם מהמציאות. למען האמת, זה פשוט שלב שהתייאשתי מהעוילם...
(אני לא אכתוב כעת ש"למרות שאמרתי שלא אאריך כן הארכתי בסוף", כי באמת ביחס למה שיש לומר כן, באמת קיצרתי מאוד. לדוגמה - לא נגעתי בכלל בנושא של אדם שאכן משוכנע שהוא עושה טוב, אבל זה בגלל שאיבד את צלמו והרע בעיניו טוב. הרי אין ספק שהיטלר היה משוכנע שלטהר את העולם זו פעולה מבורכת. כמדומני שיש התייחסות בשמונה פרקים לפלונטר הזה, ואולי גם איפושהוא במשך חכמה, אבל לא מונח לפניי כעת. (להירגע אנשים, זו לא השוואה להיטלר, זה חידוד מהי נקודה שלא התייחסתי אליה כלל))
@מישהו איתי, @והוא ישמיענו, @חצילוש, הייתי חפץ שתקראו גם אתם את התגובה הזו.
ולסיום, @ארץ השוקולד, ביחס אליך ספציפית: ראשית אזכיר שלא רק אמרת שזה מקשה דיון אלא כן האשמת אותי בהאשמות חמורות על חיפוש רוע בכח. בשונה ממה שאתה טוען כעת. ושנית, לגבי מה שאתה טוען כעת, זה נשגב מבינתי: כמובן שאני חפץ שאנשים ירצו וישמחו לנהל איתי דיונים, אך האם לשם כך אני אמור למכור את ערכיי? לסטות מן האמת כפי שהיא בעיניי? הרי נניח ואני טועה בצורת הסתכלותי, מכל מקום כל עוד אני בטעותי - אני משוכנע בה. אם מישהו ינסה להסביר לי את טעותי ולשכנע אותי - ניחא, אבל לעדכן אותי ש"יש מחיר"? כאילו, מה, בגלל זה אני אמור להתעלם מהאמת? להתחיל לדבר רק מה שנעים? מה בכלל עלה בדעתך?
). או מי ששאל את עצמו למה כתבתי את המילים "בהקשר הזה"
