הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם לחילול השם הנורא שמתחולל כאן. מלבד החגיגות בעיתונות, יש כאן בבחינת מה שעשה עמלק לישראל במדבר, שהמשילוהו חז"ל לאמבטי מלאה רותחין, במדרש הידוע. היום, האשמה של רב במעשים מגונים כבר נעשית דבר שאינו יקר המציאות. הייתכן כדבר הזה?! זו תורה ואלו עמליה?!
אני מכיר בערכה הגדול של התורה, אבל יש נזק גדול, וכאב גדול מאד לשכינה הקדושה, במציאות העקומה הזו. אני חושב שהדבר צריך לגרום לנו לבכות לא פחות ממה שבכינו על חורבן גוש קטיף, יובב"א.
כזה חילול השם עצום!! לא יאומן!.
חוץ מזה שזה עלול להרחיק יהודים מהתורה, רק מהפן הזה שהתורה מושלכת ברפש, בראש כל חוצות!


וכאן מגיע השלב של חשבון הנפש הקולקטיבי...
אנו מקובלים מרבותינו, הבעש"ט הקדוש וחברותו, שכל מה שקורה לנו במציאות, זה דבר ה' אלנו. לא לחנם גלגל ה' בדיוק כך את המציאות, ולא אחרת. עיקר הפגם שנתגלה פה הוא הניתוק בין הלב למעשים. מעשיהם ודיבורם של אותם אנשים, כך מסתבר, הם מן השפה ולחוץ, אך ליבם בל עמם. זוהי בהכרח תוצאה של היתפסות לעבודה חיצונית, בלי עבודת הלב.
כאן חשבתי, שאולי, וזה דבר שאני ער אליו כבר זמן רב, במוסדותנו לא עוסקים מספיק בעבודה פנימית של תיקון המידות ובעבודה שבלב.
אנסה להמחיש זאת בשתי דוגמאות.
אני זוכר איך, בישיבה התיכונית בה למדתי (ישיבה נחשבת מאד), הורו לנו הר"מים לעמוד במשך כל חזרת הש"ץ. לא הבננו למה, וכששאלנו התשובה היתה: "כשאתה נוסע באוטובוס - אתה יודע לעמוד, נכון?". ואני שאלתי (את עצמי): הזו תשובה?! איפה העבודה שבמעשה החסידות הזה? איפה הנימוק שאמור לנגוע בלב?. איני יודע כמה נשארו נאמנים לנוהג הזה, אבל מה שבטוח שאצלי זה יצר משקע לא טוב.
כשהתחלתי לצאת, אני זוכר ששמעתי מהרבה בנות, מאולפנות שונות, על הקשר החם שהיה להם עם הצוות. קשר שלפעמים נשמר גם אחר-כך. על השיעורים בעבודת המידות, ועל משמעותה של התפילה. גם בדברים שלא נוגעים לבגרות. שיעורים כאלו לא שמעתי בישיבה התיכונית. שם למדנו רק לבגרות. אז שאלתי את עצמי: האם רק בנות צריכות חינוך לעבודת המידות, לעבודת התפילה ולעבודת ה' בכלל?.