נתחיל מזה שבערך חודשיים עיתונאים התחילו לשאול שאלות על אוקראינה, גם אותי.
התשובה הראשונה הייתה "איפה הייתם? המלחמה נמשכת כבר שמונה שנים. עכשיו התעוררתם?"
אז כן, עד הפלישה האחרונה בסוף פברואר , הייתה מלחמה שמונה שנים עם מיליון פליטים ושלושים אלף הרוגים.
יש שתי סיבות למלחמה , סיבה גדולה וסיבה קטנה.
הסיבה הגדולה היא הדונבאס.
הדונבאס הוא חבל ארץ במזרח אוקראינה שהוא עשיר מאוד מאוד מאוד במחצבים.
העושר שלו ,מעל הדימיון. אלפי מליארדים של דולארים. בלי להגזים.
אין מקום יותר עשיר בעולם.
בתקופת ברית המועצות , כל המשאבים שימשו את התעשיה הסובייטית בכל רחבי ברית המועצות.
ברית המועצות בנתה את האזור הזה , בנתה מכרות , מסילות רכבת , מפעלים. היא שלחה לשם גם מאות אלפי עובדים ומומחים.
בשנת 1991, התפרקה ברית המועצות ובמקומה קמו מדינות חדשות , לצורך העניין הפדרציה הרוסית, שכולם קוראים לה "רוסיה" ועוד מדינה , אוקראינה העצמאית.
הדונבאס עם כל המשאבים שלו , הפך להיות הקצה המזרחי של אוקראינה.
במשך שלושים שנה , כלום לא קרה. הכל נשאר כמו שהיה. המפעלים עבדו , גם המכרות , אבל במקום לשלוח הכל לתעשיה הסובייטית , הם שלחו לתעשיה הרוסית. הכל היה בסדר.
בערך ככה לפני עשר שנים , התחילו האוקראינים לחשוב שהעסק לא כדאי להם. במקום לשלוח לרוסיה ולקבל רובלים , עדיף להם לשלוח לאמריקה , לסין , לגרמנים , ליפאנים וכן הלאה ולקבל הרבה הרבה יותר.
קשה להם, הם היו רגילים למצב שהיה כבר מאה שנה , אבל הרווחים הצפויים היו כל כך גדולים , היו יכולים להפוך את אוקראינה לעשירה כמו סעודיה , אז התחילו לנסות לעניין משקיעים מהמערב.
הנשיא של אוקראינה היה פרו רוסי ולא נתן להם , אז הם העיפו אותו.
אחרי שהעיפו אותו , רוסיה הבינה שהיא בצרות צרורות. כל המשק שלה , התעשיה הצבאית , הצבא , בנוי על הדונבאס.
אז היא כבשה את האזור של המכרות. כך התחילה המלחמה. זה היה בתחילת 2014.
מאז הרוסים מחזיקים באזור והאוקראינים יורים עליהם, כלומר , האוקראינים יורים על אוקראינה , כלומר על השטח הכבוש על ידי הרוסים שבתקשורת קוראים לו "הבדלנים".
זה הדבר הגדול.
הדבר הקטן זה חצי האי קרים.
חצי האי קרים שולט על כל הים השחור. החשיבות שלו בעיקר צבאית.
מי גר שם? עד לפני שבעים שנה , גרו שם טטרים.
אחרי המלחמה , סטלין גירש את הטטרים לאזרביג'אן , ובמקומם יישב באיזור רוסים. הייתה תוכנית בשנות העשרים ליישב שם את היהודים , אבל זה לא קרה וחבל. מאוד מקסים שם.
מאז קרים הפך להיות איזור הנופש והבילוי הכי הכי מבוקש ברוסיה , מלונות , חופים מופלאים , מסעדות , ספינות מפרשים , כל הדברים שנוער הגבעות לא מכירים לצערם.
עשר שנים חלפו , סטאלין נפטר והמחליף של סטאלין, חרושצ'וב , העביר את חצי האי קרים לרפובליקה הסובייטית של אוקראינה , שהייתה אז חלק מברית המועצות. אחרי פירוק ברית המועצות חצי האי קרים הפך לחלק מאוקראינה העצמאית.
רוב מי שגר שם היו רוסים.
באותה הזדמנות חגיגית לפני שמונה שנים , כשהרוסים כבשו את המכרות בדונבאס , הם החליטו לכבוש גם את קרים בגלל סיבות צבאיות.
מי ששולט על קרים , שולט על הים השחור ואם רוסיה לא שולטת עליו , זה מאיים גם עליה.
האוקראינים לא יורים על קרים. הם עשו דבר אחר , ניתקו או ממים וחשמל. הכל הוא היה מקבל מאוקראינה. עוד יותר מזה, התושבים בקרים חיו שלושים שנה בעיקר מתיירות אוקראינית. עכשיו אין תיירים. אוקראינה אסרה על תושביה להגיע לקרים , אלא אם כן יש להם אישור מיוחד. קרובי משפחה מדרגה ראשונה וכן הלאה.
כל זה גרם לשואה אקולוגית. מי התהום נמלחו , היערות יבשו, השדות הפכו למדבר ובתי המלון ריקים.
בעיה גדולה לרוסיה , כאב ראש אמיתי כי התושבים בקרים כבר אומרים "אנחנו רוסים ואנחנו מעדיפים שלטון אוקראיני."
משתי סיבות אלו יצאה רוסיה למלחמה גדולה.
לא יעזור לה לכבוש את הדונבאס , היא כבר כבשה אותו ב2014.
היא צריכה להכריח את אוקראינה להסכים לזה שהדונבאס יישאר בשליטתה , או במילים דיפלומטיות מכובסות "להבטיח אוטונומיה למחוזות הבדלניים" , בקיצור להפסיק לירות עליהם.
לגבי קרים , רוסיה כבר כבשה את כל דרום מזרח אוקראינה ופתחה את כל התעלות , עכשיו המים והחשמל מאוקראינה חזרו להגיע לקרים ורוסיה דורשת מאוקראינה להכיר בשלטון /שלה על קרים , מה שאמור בסופו של דבר להחזיר את התיירים.
לכן רוסיה מחזיקה את אוקראינה בגרון. מלחמה בקצה המזרחי כבר נמשכת שמונה שנים ולאף אחד לא אכפת.
לכן רוסיה הטילה מצור על שתי הכי גדולות באוקראינה , קייב וחרקוב. הם לא רוצים לכבוש שם שום דבר , רק לענות את האוקראינים עד שיכנעו ויסכימו לדרישות של רוסיה.
בגלל שהם לא יכולים להגיד את הסיבות האמיתיות , כלומר , לשדוד את אוקראינה , הם המציאו תירוץ שנקרא "הצטרפות לנאט"ו"
זה תירוץ עלוב.
בכל ימי קיומה , נאט"ו ניצחה במלחמה אחת , בקוסובו.
נאט"ו מפחידה את רוסיה כמו שרעשן מפחיד את המן הרשע.
זה הכל.
