כשילד מתחיל ללמוד ללכת אתה לא נותן לו קביים בשביל שיהיה לו יותר קל, גם לא באופן זמני, זה אחרי זה יפגע בו.

שבסופו של דבר אתה לא יודע ללמוד גמרא לבד, זה כול העניין.
אולי במסכתות הראשונות שתלמד אתה תחשוב שהביאור עוזר לך אבל שתרצה באמת להתקדם אתה תראה שאתה לא יכול בלי הביאור.

מה לגבי ירושלמי, מישהו יכול להבין ירושלמי בלי קרבן העדה?

אין מה לעשות, יש אנשים שמאוד קשה להם ללמוד בלי ביאור - לפחות בהתחלה, ולא לכולם יש זמן ללמוד איך ללמוד, לדעתי להגיד שאסור ללמוד ככה (והיו רבנים כאלה) זה לא תחסום שור בדישו

עכשיו לשאלה המקורית,

הטענות העיקריות שנתקלתי בהן להלן:

שוטנשטיין זה שמתחילת הסוגייה הוא מקבע לדרך הבנה מסוימת, אבל הדרך הנכונה יותר היא ללמוד קודם את הגמרא לבד בלי פרשנים, ולהבין את מה שמבינים, ואז ללמוד רש"י תוס' כו', ויכול להיות שההבנה הפשוטה שלנו זה בכלל לא ההבנה של רש"י אלא של תוס'

למשל בסוגיה של סדר פרשיות תפילין במנחות, כשלמדתי את הגמרא הבנתי אוטומטית כמו רבנו תם והיה לי מאוד קשה להבין את השיטה של רש"י, וזה יופי מיוחד שיש בלימוד תורה - שכל אחד אמור למצוא את החלק שלו לפי שורש נשמתו

גם מצד עמל תורה יש מי שאומר ששוטנשטיין מוציא את הצורך לעמול כדי להבין את הסוגיה, במקום לסכם ולצייר תרשימים ולרשום הערות ולפתוח ראשונים, להגיד "רגע, לא הבנתי" או לשאול למה זה ככה ולא הפוך, זה כמו לקרוא ספר קריאה או עיתון, כשרק "קוראים" את הגמרא, זה לא נכנס לשכל וללב כמו כשלומדים ממש

יש שמסתייגים מצד "חדש אסור מן התורה" כי לא למדו ככה תורה בעבר וזה לא נכון לשנות ממסורת לימוד התורה, שיש בזה משהו, כי כשאני לומד תורה ומתפלל אני רוצה להתחבר למסורת של אבותיי ואבות אבותיי מאות שנים אחורה

מאידך, רש"י למד גמרא בלי רש"י...

דעתי האישית - הכי טוב זה ללמוד לאט־לאט בלי שוטנשטיין, אפשר להתחיל ממסכתות פשוטות יחסית כמו ברכות או תענית ולאט־לאט להתקדם למסכתות יותר קשות, ברוב המקרים לא בשמיים היא, ואפשר להיעזר גם בראשונים שמבארים את הגמרא כמו המאירי שלרוב מסביר את הסוגייה ואת המסקנות שלה ומאוד עוזר להבין

אם אני עושה הליכה קצרה או טיול ארוך בשביל ההנאה אני אלך ברגל, אבל בשביל להגיע ממקום למקום רחוק אני אשתמש במכונית. כנ"ל כאן, ראוי להתרגל ללמוד גמרא לבד, אבל במידת הצורך כמו ששואלים רב להסבר כך אפשר להיעזר בשוטנשטיין ודומיהם, עדיף שיהיה לימוד מסוים קבוע בלי כדי להתרגל לגמרא, אבל באופן כללי עדיף ללכת לשוטנשטיין לשתי דקות מאשר להיתקע חצי סדר על קושיה.

רש"י מביא לך דברים שלא ידעת וחידושים שלא ידעת או שהוא מרחיב טיפה בנושאים המוזכרים בגמרא, לעומת זאת הביאורים של ימינו מפרשים לך מה שכתוב לך על דף הגמרא, לא יותר מזה.
אם אתה תנסה ללמוד גמרא בלי רשי יהיה לך חיסרון משמעותי לעומת זאת אם תלמד בלי הפירושים והבנת את מה שהגמרא אומרת ומה שרשי אומר לא הפסדת כלום והלימוד שלך באותה רמה של לימוד עם ביאור ואפילו ברמה יותר גבוהה.

עד שנבין איך קוראים דף גנרא - מתי תירוץ, מתי שאלה, מתי עברו לנושא אחר וכו'.

אני חושב שזה טוב בעיקר לבקיאות, עיון תלמד עם מישהו בלי שוטנשטיין

אני אישית למדתי המון מסכתות עם שוטנשטיין, ואח"כ כשלמדתי עיון בלי שוטנשטיין

ראיתי איך המוח שלי נזכר בגמרות האחרות ומשלים את מה שלא מובן 

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.