הסוגיה הזו של פרשת קמצא ובר קמצא דשו בה כל כך הרבה, אבל מה שעומדים לפרש עכשיו, בינתיים לא מצאתי שיסבירו באופן כזה, למרות שזה נותן מענה לכמה וכמה קושיות בסוגיה.
הסוגיה בקצרה:
"אשרי אדם מפחד תמיד": בגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים.
על קמצא ובר קמצא ומה שביניהם | אתר ישיבה
מספרת הגמ' במסכת גיטין נה,ב (בתרגום מארמית):
"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.
הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא.
מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!
השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.
- אתן לך דמי חצי סעודתך.
- לא
- אתן לך דמי כל סעודתך.
- לא
נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.
אמר לו: מנין לי?
אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו.
שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום.
חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח".
חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג".
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
*
עד כאן הסוגיה. נשאלת השאלה איך נכנס כאן קמצא. הוא הרי היה בסדר. הוא לא הלך להלשין. בר קמצא הוא שהלך להלשין. היה צריך להגיד בגלל בר קמצא והבעל הבית שהוציא אותו, ואולי גם בגלל הרבנים שהיו שם, ולא ריסנו את הבעל הבית שלא יגרש את בר קמצא. גם עוד שאלה, כאשר מספרים שהשמות שלהם היו דומים, כנראה שיש משהו בזה. יתירה מזה: "בר קמצא" בתרגום לעברית שהוא הבן של קמצא. למה ובמה הוא היה הבן שלו?
קמצא היה רצוי מאוד לסעודה, כנראה היה עשיר ומתחכך בשלטון הרומאי. לא היה בוגד חס וחלילה כמו בר קמצא שהיה מוכן שהרומאים יחריבו את ירושלים, אבל כנראה שהיה חנפן של שלטון הרשע כאשר זה השתלם לו. הבן שלו, ממשיך דרכו, כבר היה שונה באופן בולט ממנו. אם משהו לא התנהג כפי רוחו, לא הייתה לו בעייה לרוץ להלשין לשלטונות הרשע הרומאים. אבל התלמוד מדגיש שהשם שלו הוא "בר קמצא", להגיד ש"הטפוח לא נפל רחוק מהעץ". זה הגיע מהרוח הכללית של קמצא.
לכן התלמוד אומר "בגלל קמצא ובר קמצא" חרבה ירושלים. בהתחלה מתחככים לקמצא, שאינו שונא ציון קיצוני, מזמינים אותו למסיבות, וחולקים לו כבוד, למרות שאינו טורח מספיק להרחיק את עצמו מבר קמצא. זה גרם שבטעות הכניסו גם את בר קמצא למסיבה, וההמשך היה כבר יותר מורכב.
החלק האקטואלי שבזה: כמו שצריך להיזהר משונאי ציון הקיצוניים, ככה צריך להיזהר משונאי ציון המתונים והחנפנים שלהם. אין לחלק בין קמצא ובר קמצא. בגלל שניהם חרבה ירושלים.
וזוהי גם הכותרת "אשרי אדם מפחד תמיד". עד כה הכירו רק את הסוג של קמצא, מתחכך ברומאים אבל אינו מלשין, חייבים משנה זהירות, כי מהקמצא הזה כבר נולד בר קמצא, ואם פוגעים בכבודו הוא עלול להלשין. ואם כבר הלשין, יכול לצאת מזה חורבן הבית.
הסוגיה בקצרה:
"אשרי אדם מפחד תמיד": בגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים.
על קמצא ובר קמצא ומה שביניהם | אתר ישיבה
מספרת הגמ' במסכת גיטין נה,ב (בתרגום מארמית):
"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.
הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא.
מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!
השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.
- אתן לך דמי חצי סעודתך.
- לא
- אתן לך דמי כל סעודתך.
- לא
נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.
אמר לו: מנין לי?
אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו.
שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום.
חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח".
חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג".
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
*
עד כאן הסוגיה. נשאלת השאלה איך נכנס כאן קמצא. הוא הרי היה בסדר. הוא לא הלך להלשין. בר קמצא הוא שהלך להלשין. היה צריך להגיד בגלל בר קמצא והבעל הבית שהוציא אותו, ואולי גם בגלל הרבנים שהיו שם, ולא ריסנו את הבעל הבית שלא יגרש את בר קמצא. גם עוד שאלה, כאשר מספרים שהשמות שלהם היו דומים, כנראה שיש משהו בזה. יתירה מזה: "בר קמצא" בתרגום לעברית שהוא הבן של קמצא. למה ובמה הוא היה הבן שלו?
קמצא היה רצוי מאוד לסעודה, כנראה היה עשיר ומתחכך בשלטון הרומאי. לא היה בוגד חס וחלילה כמו בר קמצא שהיה מוכן שהרומאים יחריבו את ירושלים, אבל כנראה שהיה חנפן של שלטון הרשע כאשר זה השתלם לו. הבן שלו, ממשיך דרכו, כבר היה שונה באופן בולט ממנו. אם משהו לא התנהג כפי רוחו, לא הייתה לו בעייה לרוץ להלשין לשלטונות הרשע הרומאים. אבל התלמוד מדגיש שהשם שלו הוא "בר קמצא", להגיד ש"הטפוח לא נפל רחוק מהעץ". זה הגיע מהרוח הכללית של קמצא.
לכן התלמוד אומר "בגלל קמצא ובר קמצא" חרבה ירושלים. בהתחלה מתחככים לקמצא, שאינו שונא ציון קיצוני, מזמינים אותו למסיבות, וחולקים לו כבוד, למרות שאינו טורח מספיק להרחיק את עצמו מבר קמצא. זה גרם שבטעות הכניסו גם את בר קמצא למסיבה, וההמשך היה כבר יותר מורכב.
החלק האקטואלי שבזה: כמו שצריך להיזהר משונאי ציון הקיצוניים, ככה צריך להיזהר משונאי ציון המתונים והחנפנים שלהם. אין לחלק בין קמצא ובר קמצא. בגלל שניהם חרבה ירושלים.
וזוהי גם הכותרת "אשרי אדם מפחד תמיד". עד כה הכירו רק את הסוג של קמצא, מתחכך ברומאים אבל אינו מלשין, חייבים משנה זהירות, כי מהקמצא הזה כבר נולד בר קמצא, ואם פוגעים בכבודו הוא עלול להלשין. ואם כבר הלשין, יכול לצאת מזה חורבן הבית.
