מרגישה כמו ילדה שהחלום שלה התנפץ.
בעלי באמת בן אדם מיוחד יש לו רצון גדול להצליח, כשרון במה שהוא עושה ושאיפות גדולות. הוא עובד כעצמאי בתחום מסוים.
תחום שדורש ממנו הרבה, הוא נעדר רוב הערבים מהבית.
בתקופה האחרונה אין לו בכלל הכנסה.הוא עובד קשה, קשה מאוד, אבל כל פעם הדברים לא מסתדרים....פרוייקטים שהיו אמורים לצאת ולהביא רווח קפאו... וכלום.
ואני כנראה אצתרך לחזור לעבוד כדי להכניס משהו( נשארתי עם ילד בבית גם מרצון לגדל אותו ולהיות איתו וגם מחשבון כל עוד הוא במעון זה לא כלכלי לנו) והילד יפול על חמותי.
מה גם שבינתיים בעיר שלי לא מצאתי במקצוע שלי ויכול להיות שאצתרך לנסוע לעיר אחרת עם כל האתגרים שכרוכים בזה.
מרגישה חוסר וודאות ואכזבה.
כי שנינו השקענו כל כך.
השקענו כסף בכל מיני קורסים להתפתחות שלו.
אני לקחתי כמעט את כל הנטל של טיפול בבית וילדים (3 ילדים קטנים, המקלחות, ההרדמות, לא שילמנו על קייטנות.) הצתמצמנו, כי באמת האמנתי בדרך שלנו, שהכל עניין של סדר עדיפויות, שהוא יהיה בחוץ ואני פנימה אטפל בבית ואדחוף אותו להצליח. ואם הוא עובד כל כך קשה, עם עוד קצת סבלנות זה ישתלם.
לא יודעת אפילו למה אני כותבת לכן, אולי סתם לפרוק.
גם משפחה של בעלי אף פעם לא היו מרוצים שאני לא עובד ותמיד רמזו שאצא לעבוד כמו שעבדתי פעם.
לא הבינו את הפואנטה למה אני כל כך מתעקשת להשאר בבית.
בעלי מצידו תמיד אמר לי שהיה רוצה שאהיה עם ילדים ואחכה לו בבית, שגם אגשים את החלום שלי (אתפתח כעצמאית מה שדורש גם השקעה כספית), אבל כרגע אין בררה ואני חייבת לצאת.
זהו. פרקתי.
סליחה שיצא מבולגן, פשוט יש לי סלט בראש, החוסר וודאות מטמטמת אותי. ומרגישה ילדותית על החוסר הרצון שלי לצאת לעבוד, המון נשים עובדות עם ילדים קטנים ואני בעצמי עבדתי ואני צריכה להעריך את הזמן שכן יצא לי להיות בבית.
האמת, באמת מעריכה. פתאום נהנית מכל רגע עם הקטן שלי, מסניפה אותו כל היום, מחבקת את הילדים, פחות צועקת. פתאום כל כך כיף לי איתם בלי הגבלת זמן.
בעלי באמת בן אדם מיוחד יש לו רצון גדול להצליח, כשרון במה שהוא עושה ושאיפות גדולות. הוא עובד כעצמאי בתחום מסוים.
תחום שדורש ממנו הרבה, הוא נעדר רוב הערבים מהבית.
בתקופה האחרונה אין לו בכלל הכנסה.הוא עובד קשה, קשה מאוד, אבל כל פעם הדברים לא מסתדרים....פרוייקטים שהיו אמורים לצאת ולהביא רווח קפאו... וכלום.
ואני כנראה אצתרך לחזור לעבוד כדי להכניס משהו( נשארתי עם ילד בבית גם מרצון לגדל אותו ולהיות איתו וגם מחשבון כל עוד הוא במעון זה לא כלכלי לנו) והילד יפול על חמותי.
מה גם שבינתיים בעיר שלי לא מצאתי במקצוע שלי ויכול להיות שאצתרך לנסוע לעיר אחרת עם כל האתגרים שכרוכים בזה.
מרגישה חוסר וודאות ואכזבה.
כי שנינו השקענו כל כך.
השקענו כסף בכל מיני קורסים להתפתחות שלו.
אני לקחתי כמעט את כל הנטל של טיפול בבית וילדים (3 ילדים קטנים, המקלחות, ההרדמות, לא שילמנו על קייטנות.) הצתמצמנו, כי באמת האמנתי בדרך שלנו, שהכל עניין של סדר עדיפויות, שהוא יהיה בחוץ ואני פנימה אטפל בבית ואדחוף אותו להצליח. ואם הוא עובד כל כך קשה, עם עוד קצת סבלנות זה ישתלם.
לא יודעת אפילו למה אני כותבת לכן, אולי סתם לפרוק.
גם משפחה של בעלי אף פעם לא היו מרוצים שאני לא עובד ותמיד רמזו שאצא לעבוד כמו שעבדתי פעם.
לא הבינו את הפואנטה למה אני כל כך מתעקשת להשאר בבית.
בעלי מצידו תמיד אמר לי שהיה רוצה שאהיה עם ילדים ואחכה לו בבית, שגם אגשים את החלום שלי (אתפתח כעצמאית מה שדורש גם השקעה כספית), אבל כרגע אין בררה ואני חייבת לצאת.
זהו. פרקתי.
סליחה שיצא מבולגן, פשוט יש לי סלט בראש, החוסר וודאות מטמטמת אותי. ומרגישה ילדותית על החוסר הרצון שלי לצאת לעבוד, המון נשים עובדות עם ילדים קטנים ואני בעצמי עבדתי ואני צריכה להעריך את הזמן שכן יצא לי להיות בבית.
האמת, באמת מעריכה. פתאום נהנית מכל רגע עם הקטן שלי, מסניפה אותו כל היום, מחבקת את הילדים, פחות צועקת. פתאום כל כך כיף לי איתם בלי הגבלת זמן.
