אז אני כבר מעריכה את מי שיסיים לקרוא את מה שאני הולכת לשתף כאן.
הסיפור הוא מאוד ספציפי, לכן אני מפחדת שמי שיקרא יזהה אותי, וגם בגלל זה אני מרגישה כלכך אבודה. אני מבקשת ממי שהתחיל לקרוא להישאר, כי אני אובדת עצות.
לפני שנתיים אני ובן זוגי עמדנו להתחתן. כחודשיים לפני תאריך החתונה הוא יצא למילואים יחד עם חבר. דיברנו בבוקר, צחקנו שלושתנו, הוא, החבר שלו ואני.
בצהריים, אחרי שלא ענה לי לטלפון, הגיעו חיילים לבשר לי את הנורא מכל.
הארוס שלי וחבר שלו דקה לפני ההגעה לבסיס היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית. החבר שלו נהרג, והארוס שלי, שאיתו יצאתי ארבע שנים מונשם ומורדם בטיפול נמרץ במהלך ניתוחים מצילי חיים. לוקחים אותי מיד לבית החולים בתקווה שהוא ישרוד עד שאגיע.
אני מחדדת, עוד חודשיים אנחנו אמורים להתחתן. את האוטו קנינו לחתונה, ועכשיו זה...
רגע לפני דיברתי איתם והכל היה בסדר ורגע אחרי, ההוא מת, וזה..... מונשם ומורדם. כל העולם שלי קרס. הגעתי, הייתי שם, בכיתי, זו היתה התקופה הרעה ביותר בחיי, שבועיים בהם האדם שאני אוהבת מכל במצב כזה, הרגתי שאני לא יכולה לחיות יותר, שזה כואב מדי.
גם אם הוא יקום מהתרדמת לא ברור מה יהיה מצבו, הוא נפגע באיברים פנימיים, בעמוד שידרה, בראש.
הבטחתי לעצמי שאיתו אני נשארת גם אם הוא יהיה בכיסא גלגלים, כל עוד הוא בסדר מבחינה מנטלית.
בכל הזמן הזה אמא שלו הסתירה ממני מידע. בגלל שאני הייתי רק ארוסה לא הגיע לי לדעת מה קורה איתו. ההורים שלו קיבלו דירה להתגורר בה בזמן הזה - זה היה בצד השני של הארץ כשאני במרכז, בלי רישיון. הגעתי כל פעם בדרך לא דרך, כשההורים שלו לא מציעים לי אפילו לישון איתם. כל יום גיליתי על עוד פציעה שיש לו ולא ידעתי עליה כי אמא שלו הסתירה. כשנכנסתי אליו בדרך כלשהי לא בשעות המותרות ישר אמא שלו היתה שולחת את אחותו לכתוב לי לצאת כי אם אפשר להיכנס היא רוצה להיכנס.
שוב, תבינו, הייתי על הקרשים, הייתי סמרטוט של בן אדם, והרגשתי שהיא רק מתעללת בי יותר.
בכל הזמן הזה בו הוא מונשם ומורדם היא עקצה אותי בלי הפסקה, אמרה לי להתעסק בעניינים שלי ולא להתערב יותר מדי. הגעתי למצב בו אני מקבלת חומרי הרגעה לוריד כי לא הצלחתי לצאת מהבור השחור שנפלתי אליו.
מה גם שלאורך כל הזמן שהוא ונשם ומורדם היא רק ניסתה לדבר איתי והיתה עסוקה בלבדוק למה הבת שלה הגדולה לא מדברת איתה ומה אני יודעת על הקשר שלהן. הייתה עסוקה רק בזה, רק בלבדר עליה בזמן שהבן שלה מונשם ומורדם.
אחרי שבועיים הוא התעורר, אלוהים שמע את תפילותיי. הוא בסדר מנטלית, הוא הולך ועובד, עם נכויות האמנם, דחינו את החתונה והתחתנו לאחר חצי שנה מהתאונה.
לצערי הרב, החליטו שהוא אשם בתאונה, הוא עצמו לא זוכר בכלל את התאונה מהמכה החזקה שקיבל בראש, ו.. מאשימים אותו בהריגת חברו.
א כרגע אנחנו מתמודדים עם היסורי מצפון שלו מהתאונה, עם זה שכנראה הוא יכנס לכלא, ואם יהיו לו עבודות שירות אז זה אומר שנה בלי הכנסה של המשכורת שלו. ולבנוסף כל זה..... יש את אמא שלו. אמא שלו שחולה במחלה הארורה, ומחפשת לעקוץ אותי בכל אפשרות. והוא? הוא לא יודע להגיד לה פשוט לסתום את הפה.
היא עוקצת אותי בלי הפסקה, אני לא באה לשם בשבתות, רוב השבתות הן אצל המשפחה שלי. אנחנו גם גרים אצל ההורים שלי ביחידת דיור. אני מבינה, אני מבינה שזה קשה שזה שבתות אצלי, אני מבינה שזה קשה שאנחנו יותר אצל המשפחה שלי, אני מבינה שהוא עובר דברים קשים. אבל מה איתי? אני מרגישה כאילו כל מה שדמיינתי הלך לפח, שאנחנו שנה נשואים אבל גם שנה אנחנו נלחמים בכל העולם שבא נגדנו.
קשה לי, אני לא יכולה להכיל גם אותה וגם את העקיצות שלה.
ניסיתי לבוא לשבת ל-2 שבתות (הם לא משפחה דתית גם, מתאמצים בשבילנו שנרגיש כאילו זו שבת רגילה) ואמא שלו תאום עם עקיצות כמו "אבל לא היית בכלל בבית חולים כשהוא היה בטיפול נמרץ, אמרת שאת צריכה לעבוד. לא?" לא!!!!!!!!!!!! הייתי שם כל הזמן! מה את לעזאזל מנסה לעשות?
היא לא מפסיקה עם זה וזה הורג אותי, והוא? הוא לא עונה לה, אני לא יכולה לשאת את הכל יחד. הוא אומר שהוא פשוט לא שם לב שזה משהו מעליב. הוא לא שם לב שהיא אומרת משהו שהוא מעליב, מבקש ממני לגעת לו בברך כדי שידע שנפגעתי. זה הזוי, הזוי. אנחנו שנה שלימה רבים רק על השטויות האלה, אני מרגישה שזה גדול עלי ואני באמת לא יודעת מה לעשות. מה הייתם עושים במקומי?
מרגישה שכל אמא אחרת הייתה מנשקת לי את הרגליים על שלושה חודשים בהם הגעתי בכל יום לבית חולים להביא לו אוכל, להיות איתו ולתמוך בו בצורה עיוורת.
מרגישה חסרת הערכה, ושאני מוצפת. נמאס לי כבר לריב על זה, נמאס לי שהוא לא מבין.
אני סובלת את כל מה שהוא מביא איתו, מביאה שזה שלנו עכשיו. יסורי מצפון, הכתם, זה שכולם יודעים, זה שאוליא היה לבד כשהוא יהיה בכלא או אכניס משכורת לבד שתכלכל אותנו כשהוא לא יוכל להכניס במידה ויהיה בעבודות שירות. גם אותה - זה גדול עלי.
כל מילה
- נשואים טריים