כמה מילים בעקבות פטירתו של הרב דרוקמן:
את ההודעה על פטירתו של הרב דרוקמן קיבלתי בזמן חופשה משפחתית בנאות הכיכר,
לא רחוק מסדום, מקום שמחזיק היסטוריה קשה ומורכבת.
הידיעה על מות הרב, סגרה סופית את הגולל על התקווה הנאיבית לתיקון כלשהו בעמדתו כלפי פוגעים.
הרב דרוקמן שידך בין הוריה של אשתי, והיה מגיע בעבר במשך שנים, כמעט כל שנה לנופש בביתם בקיבוץ,
הוא יקר ואהוב למשפחתה ולרבים אחרים שקרובים אלי.
מה שהוסיף מורכבות נוספת בכתיבת הפוסט הזה, עבורי.
לי אישית לא היה קשר עם הרב, המפגש המרכזי שלי עם השפעתו היא דרך פעילותי בעשור האחרון, בתחום הסיוע והטיפול בנפגעי תקיפה מינית.
זהו הרקע לדברים שאכתוב, זוהי נקודת המבט אותה אני מחזיק.
מתוך המקום הזה, יש כמה דברים שחשוב לומר אחרי פטירתו,
במיוחד לאור העבודה המכעיסה, הפוגענית והמכאיבה שהרב מוטי אלון, היה אחד מנושאי מיטתו בלוויה שנערכה אתמול.
מתוך ההספדים הרבים ומתוך הטקסטים הרבים שפורסמו על ידי אישי ציבור מאז פטירתו, מעטים מאוד התייחסו ולו ברמז לחלק הקשה וההרסני בפעילות הרב, והוא תמיכתו המתמשכת והעקבית בפוגעים, תוך אמונה בלתי מסויגת בטוהרם ובחזרתם בתשובה, גם כאשר פגעו פעם אחר פעם.
כמה דברים שחשוב לומר דווקא עכשיו:
א. דיבור בגנות הנפטר – רבים טענו שלא זו השעה לעסוק בצדדים אלו, "אחרי מות – קדושים אמור".
זוהי טענה שאנו שומעים פעמים רבות אחרי שאנשי ציבור נפטרים.
"אין לכם כבוד לאף אחד?" שמענו את זה על שמעון פרס, רחבעם זאבי, קובי ברייאנט או הרב שלמה קרליבך –
ללא הבדל דת גזע או השתייכות פוליטית. פוגעים ותומכיהם זוכים למטריית הגנה בחייהם ובמותם.
כשהם חיים מדברים על פרטיותם ועל החזרה בתשובה שאנו הורסים להם, ובמותם על הרס הזיכרון והטוב שהם עשו.
טענות אלו ממשיכות את הדינמיקה המרכזית שמאפשרת אלימות מינית והיא הפיצול, הטענה שאם האדם טוב אז לא יכול להיות שעשה רע ואם הוא רע לא יכול להיות שעשה טוב.
האמת היא תמיד מורכבת יותר, כך גם אנשים – לכל אדם חלקים טובים ורעים.
האחריות שלנו היא תמיד – להחזיק את כל החלקים, ולא לתת יד לנטייה האנושית למחוק את החלקים שלא מסתדרים לנרטיב שלנו.
ב. העיתוי – "אבל למה עכשיו?" "אי אפשר לחכות?" – כתבתי על זה פעם בפירוט, ואכתוב בקצרה.
כן, דווקא עכשיו, חשוב לכתוב את הדברים במקביל לכל ההספדים החשובים והראויים על מעשיו הטובים של האדם.
הסיבה היא, שיחד עם כל הדברים הטובים שקרו, ישנם נפגעים רבים מאוד שהאדם שנפטר הזיק להם והחריב את חייהם – אין דרך אחרת לומר זאת. ישנם אנשים רבים שמסתובבים בינינו (וחלקם לצערנו כבר לא) שהתמיכה המתמשכת בפוגעים, היא זו שגרמה לחלקם לשתוק ולשמור את צער הפגיעה בסוד גם במחיר של אובדן וסבל פיזי ונפשי מתמשך עד כדי אובדן השפיות והחיים.
העובדה שהרב קופולוביץ והרב אלון (ועוד אחרים) זכו לגיבוי ותמיכה גם לאחר שהסיפורים יצאו לאור,
הבהירה לנפגעים רבים שאסור להם בשום פנים ואופן לדבר על זה, כי לא יאמינו להם ויאשימו אותם.
החיבוק הפיזי והסמלי שהפוגעים זכו לו מהרב, היווה חגורת חנק עבור עולמם הפנימי הפגוע והמוסתר של הנפגעים (וגם של הפוגעים עצמם).
וזה בלי לדבר על כל הנפגעים הנוספים שנפגעו על ידי אלו שזכו למטריית ההגנה.
עבור רבים אלו, החיבוק הציבורי הנרחב והכמעט מוחלט לו זוכה הרב כרגע, מהווה תזכורת נוספת לחוסר האונים ומחיקת הפגיעה שלהם.
לכן דווקא ביום זה, איזכור האירועים כהוויתם, הוא פתח לתקווה וחמצן לנשימה, לאפשרות שיש מי שזוכר את כאבם ושומע את סבלם,
שהם לא משוגעים ולא לבד.
ג. "אבל מה עם המשפחה שלו?" – אכן, זה כואב מאוד לקרוא על אדם יקר ואהוב לנו, שהוא כשל והזיק, אף אחד מאיתנו לא רוצה לשמוע או לדעת משהו כזה ובמיוחד לא ברגעים אלו.
אך כאשר עומד לעינינו טובתם של כל אלו שניזקו, אל מול כאב המשפחה, צריך להיות ברור לנו מי קודם למי.
מה גם שאת המשפחה עוטפים כרגע רבים ורבות ונפגעים רבים נמצאים כעת לבד,
ללא התמיכה הציבורית, הקהילתית והמשפחתית לה זוכים קרובי הרב.
ד. "הוא חזר בו, ואפילו כתב מכתב בנושא" , "אתם לא מאמינים בחזרה בתשובה" - בוודאי שאנו מאמינים בחזרה בתשובה, ופה גם נעוצה שורש המחלוקת בנושא.
היכולת לחזור בתשובה היא פלא אמיתי, כיצד אפשר לתקן דברים חמורים שקרו במציאות.
חזרה בתשובה ולקיחת אחריות חשובים קודם כל עבור הנפגעים, שמגיע להם הכרה, צדק וריפוי לכאבם.
ואכן, כמי שמלווה שנים נפגעים, יצא לי לראות גם תהליכים יוצאי דופן כאלו, בהם הפוגע לקחת אחריות אמיתית.
אך חזרה בתשובה אינה אוטומטית ואינה פשוטה, כפי שהפגיעה מתרחשת לאורך שנים וגובה מחירים ארוכי טווח, כך גם תהליכי התשובה ארוכים ודורשים השקעה ומאמץ רב.
הם לעולם לא יתחילו במכתבים, הצהרות, התנצלויות וגילויי דעת. לעיתים הם יסתיימו בצעדים כאלו, אך הם חייבים להתחיל בתהליך פרטני מול הנפגע/ת עצמה, בהכרה ישירה מול מי שחווה או חוותה את הסבל.
כמובן שבמקרים בהם הפגיעה התפרסמה בציבור וכאשר האנשים הם אנשי ציבור, יש חשיבות גם לחלק הציבורי בתהליך וגם לו יש עקרונות ודרכים לעשותו.
למשל ניסוחים המטילים את האחריות על הפגיעה על "תחושתם של הנפגעים" אינם מהווים לקיחת אחריות
"הדרכים שנקטתי לא הבנו כראוי, במיוחד אם יש כאלו שאולי נפגעו מכך" (ציטוט מהמכתב אותו פרסם הרב דרוקמן)
המכתב ממשיך את הטלת האחריות על הפגיעה על הנפגעים שלא הבינו את הרב.
למעשה הטענה הזו שהוא בוודאי חזר בתשובה, היא אותו טענה עצמה שהנחתה את הרב דרוקמן בתמיכתו המתמשכת בפוגעים.
ה. וזהו המסר המרכזי שאותו ראוי לאמץ כתיקון לעיוות החברתי שאנו רואים פה.
הרב דרוקמן היה איש חסד ויעידו על כך עשרות סיפורים שמתארים את רוחב ליבו כלפי אנשים שכלל לא הכיר,
כך גם בעשייתו פורצת הדרך במקומות רבים כמו בתחום הגיור. אני מכיר באופן אישי סיפורים רבים כאלה.
אך גם חסד שמגיע בלי ביקורת או גבול, הופך הרסני ומזיק הרבה יותר.
התורה בעצמה מכנה את חציית הגבולות המיניים – חסד – "חסד הוא"
הנטייה להסתנוור מאורה הבהיר של האידיאולוגיה וגדלות הנפש, אינה נחלתם של רבנים בלבד, היא משותפת לכלל החברה.
הקושי לראות את אנשי שלומינו, אנשי הציבור, מנהיגים וגם סתם אנשים טובים שקרובים אלינו, בצורה מורכבת, הוא אוניברסלי.
אם יש מסר שראוי שנקח מהסיפור הזה הרי הוא – שאנשים הם מורכבים – שגם אנשים טובים וקרובים, עתירי זכויות בתחום אחד או במרחבים מסוימים, עשויים להכאיב, להזיק ולפגוע באנשים אחרים ובאזורים אחרים, ולעיתים באותו מקום ובאותם אנשים להם הם עוזרים,
ואפילו כשיש להם באמת כוונה טובה ורצון להיטיב.
ו. במובן זה, הכח הכי חזק של התיקון עבור הקהילה עצמה, מגיע מבפנים, כאשר דווקא אנשים קרובים ואוהבים הם אלה שמצביעים על הפגיעה והכשל.
יותר מאשר ביקורת המגיעה מבחוץ, מתוך מי שמתנגד לאורח חייו ותפיסת עולמו הכוללת של הרב דרוקמן.
לכן הנטייה האוטומטית היא לשייך את הביקורת לקולות האלה שבאים מבחוץ, כחלק מהתנגדות כוללת לדרך.
ופה האחריות היא דווקא של כל מי שמרגיש שייך לקהילה הדתית-לאומית,
להלחם על התיקון ביחס לאלימות מינית, אצלנו. ולהימנע מהפיצול האוטומטי שכולנו נוטים לעשות.
ז. אני כותב את הדברים האלה לא רחוק מסדום המקראית, סדום שיש שאומרים שחטאה היה יותר מדי דין, שאף אחד לא התעניין במה שאינו קשור לד' אמותיו.
שהקפידו על שורת הדין, אבל התעלמו מכל מה שלא נכנס אליה.
זה כל כך דומה לניסיון המתמיד לצמצם את השיח על אלימות מינית לשורות החוק.
הצמדות קיצונית לשיח משפטי מאפשרת פגיעות, וכך גם היצמדות קיצונית לעין טובה ורצון "לא לשפוט".
יש לנו עבודה רצינית לעשות מול שתי ההטיות האלה, יש לנו אחריות להקשיב למציאות המורכבת והקשה שנמצאת ממש כאן מסביבנו.
לדרוש הכרה, צדק וריפוי לנפגעות, והאמת שדווקא זה מתיישר עם הצורך האמיתי של הפוגעים, שיכירו בפוגענות שלהם, שיראו אותם כפי שהם באמת, לא דרך מסכות ומיסוכים של רצון טוב מדי. שיאמינו שהם יכולים להיות טובים יותר ולקחת אחריות על הפוגענות שלהם.
