קתץ ארוך, אבל אשמח לעצות/תובנות
לפני שבועיים ילדתי בן, כשבבית פעוטה בת 1.8.
הלידה עצמה התפתחה במהירות בלילה, והגברת התעוררה מהצעקות שלי מהצירים, אבל נרדמה שוב. נאמר לי שבהמשך הלילה היא התעוררה ונבהלה מאוד שאני לא שם. כך הבנתי מאחותי שהייתה איתה. אחותי והילדה מחוברות מאוד, והיא לא בגדר אדם זר. סתם הלחיץ אותה שאני ובעלי לא נוכחים. בסוף היא נרגעה ובהמשך היא נרדמה, אבל רק כשבעלי חזר הביתה לפנות בוקר (ב"ה הלידה הייתה מהירה, כך שבפועל היא לא הייתה הרבה זמן בלעדיו)
כשהייתי בבית החולים היא הייתה אצל ההורים שלי. היא רגילה להיות שם, ולכאורה זו לא סיטואציה זרה, אבל מעולם היא לא הייתה זמן כל כך ממושך בלעדיי. אמא שלי אמרה שהיא עברה את זה יחסית בטוב, התגעגעה, אבל בסך הכל גם נהנתה מלהיות אצל סבא וסבתא.
כשחזרתי מבית החולים לבית של ההורים שלי להתאוששות, היא הייתה קצת קרה אליי, אבל זה נשבר יחסית מהר. עם זאת, במהירות היא פיתחה חום. מתוך חשש לתינוק ולי, אמא שלי טיפלה בה בעיקר כשהיא הייתה חולה. ככה היינו אצל ההורים שלי שבוע, עד שהילדה הבריאה ואני קצת התאוששתי. בהמשך אני בעצמי התחלתי מחלה (שנמשכת עד עכשיו ולא מוכנה לעזוב, שזה גם סיוט), אבל הבנו שצריך לחזור לשגרה אז חזרנו הביתה.
מאז ההתנהלות בבית קשה מאוד מאוד. אני לא מדברת על קושי טכני (שקיים כמובן), ולא בהכרח על המורכבות הרגשית שנוצרה כשנוסף תינוק קטן בבית, אלא על קושי רגשי שמתעורר מולה בעיקר בעיקר בלילות (כשבערב עצמו אני לבד עם שניהם ובעלי בעבודה)
לפני הלידה סדר היום היה מאוד ברור, והיא מעצמה ידעה מתי הולכים לישון, והייתה נרדמת לבד במיטה. פתאום לא מסכימה ללכת לישון, וכל הסיטואציה מלווה בצרחות. מסכימה לישון רק אם אני איתה בחדר עד שהיא נרדמת. זה כשהיא בודקת כל דקה שאני נוכחת לידה, וההרדמות הופכות להיות בנות שעתיים פלוס. אם במקרה אני חושבת שהיא כבר נרדמה ויוצאת מהחדר-צרחות וצרחות וצרחות.
בהתחלה עוד ניסיתי להתעלם מהצרחות וחשבתי שהיא תוותר אחרי כמה דקות ותירדם-אבל היא המשיכה לצרוח במשך שעה בלי הפסקה (אמא! אמא! אמא!). גם אם אני מכינה אותה מראש לזה שאני הולכת מהחדר (אפילו לדקה, כשאני מדברת איתה תוך כדי) היא צורחת. לא חשוב כמה אני מנסה להפוך את ההרדמה לנעימה (סיפור לפני השינה, נשיקות, חיבוקים, שירים), כלום כלום כלום לא עוזר. ולא עוזר כשאבא שלה לידה, רק אמא.
ואם היא מתעוררת במהלך הלילה-זה בכלל נורא. הלילה בכתה במשך שעתיים. כשהתייאשתי והבאתי אותה למיטה שלי לישון איתי (שלפחות נספיק לישון קצת), היא ראתה את התינוק בעריסה, קינאה שהוא ישן איתנו וניסתה להעיר אותו. בסוף נרדמנו שתינו על הספה, כשהיא מחובקת איתי ולופתת אותי חזק חזק וממלמלת 'אמא' ו'אמא'.
אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות. ברור לי שהיא עוברת שינוי גדול שמלווה במשבר, אבל אני לא יודעת איך נכון להתנהל מולה. להתעקש על סדר יום כמו פעם, למרות שהוא מלווה בצרחות, עד שהיא תתרגל? מרגיש לי לא נכון, שהיא זקוקה לי באמת, שמבחינתה הנוכחות שלי התערערה והיא צריכה את הביטחון שאני שם ונוכחת, אבל אני חוששת שזה יגרום לכך שעד גיל 10 היא תתרגל לנוכחות שלי ולישון רק איתי-וזה גם לא בריא... מעבר לזה, יש כאן עוד תינוק, וקשה להתנהל עם שניהם ככה בלילה במקביל...
חשוב לי לציין שמעבר לזה, השגרה רגילה יחסית. במעון לא רואים שינוי בהתנהגות, וכשלא הולכים לישון לא כזה מזיז לה אם אני נוכחת או לא.. זה רק סביב השינה, אבל זה קשההההה מאודדד (במיוחד שיש תינוק ברקע)
עצות למישהי?
לפני שבועיים ילדתי בן, כשבבית פעוטה בת 1.8.
הלידה עצמה התפתחה במהירות בלילה, והגברת התעוררה מהצעקות שלי מהצירים, אבל נרדמה שוב. נאמר לי שבהמשך הלילה היא התעוררה ונבהלה מאוד שאני לא שם. כך הבנתי מאחותי שהייתה איתה. אחותי והילדה מחוברות מאוד, והיא לא בגדר אדם זר. סתם הלחיץ אותה שאני ובעלי לא נוכחים. בסוף היא נרגעה ובהמשך היא נרדמה, אבל רק כשבעלי חזר הביתה לפנות בוקר (ב"ה הלידה הייתה מהירה, כך שבפועל היא לא הייתה הרבה זמן בלעדיו)
כשהייתי בבית החולים היא הייתה אצל ההורים שלי. היא רגילה להיות שם, ולכאורה זו לא סיטואציה זרה, אבל מעולם היא לא הייתה זמן כל כך ממושך בלעדיי. אמא שלי אמרה שהיא עברה את זה יחסית בטוב, התגעגעה, אבל בסך הכל גם נהנתה מלהיות אצל סבא וסבתא.
כשחזרתי מבית החולים לבית של ההורים שלי להתאוששות, היא הייתה קצת קרה אליי, אבל זה נשבר יחסית מהר. עם זאת, במהירות היא פיתחה חום. מתוך חשש לתינוק ולי, אמא שלי טיפלה בה בעיקר כשהיא הייתה חולה. ככה היינו אצל ההורים שלי שבוע, עד שהילדה הבריאה ואני קצת התאוששתי. בהמשך אני בעצמי התחלתי מחלה (שנמשכת עד עכשיו ולא מוכנה לעזוב, שזה גם סיוט), אבל הבנו שצריך לחזור לשגרה אז חזרנו הביתה.
מאז ההתנהלות בבית קשה מאוד מאוד. אני לא מדברת על קושי טכני (שקיים כמובן), ולא בהכרח על המורכבות הרגשית שנוצרה כשנוסף תינוק קטן בבית, אלא על קושי רגשי שמתעורר מולה בעיקר בעיקר בלילות (כשבערב עצמו אני לבד עם שניהם ובעלי בעבודה)
לפני הלידה סדר היום היה מאוד ברור, והיא מעצמה ידעה מתי הולכים לישון, והייתה נרדמת לבד במיטה. פתאום לא מסכימה ללכת לישון, וכל הסיטואציה מלווה בצרחות. מסכימה לישון רק אם אני איתה בחדר עד שהיא נרדמת. זה כשהיא בודקת כל דקה שאני נוכחת לידה, וההרדמות הופכות להיות בנות שעתיים פלוס. אם במקרה אני חושבת שהיא כבר נרדמה ויוצאת מהחדר-צרחות וצרחות וצרחות.
בהתחלה עוד ניסיתי להתעלם מהצרחות וחשבתי שהיא תוותר אחרי כמה דקות ותירדם-אבל היא המשיכה לצרוח במשך שעה בלי הפסקה (אמא! אמא! אמא!). גם אם אני מכינה אותה מראש לזה שאני הולכת מהחדר (אפילו לדקה, כשאני מדברת איתה תוך כדי) היא צורחת. לא חשוב כמה אני מנסה להפוך את ההרדמה לנעימה (סיפור לפני השינה, נשיקות, חיבוקים, שירים), כלום כלום כלום לא עוזר. ולא עוזר כשאבא שלה לידה, רק אמא.
ואם היא מתעוררת במהלך הלילה-זה בכלל נורא. הלילה בכתה במשך שעתיים. כשהתייאשתי והבאתי אותה למיטה שלי לישון איתי (שלפחות נספיק לישון קצת), היא ראתה את התינוק בעריסה, קינאה שהוא ישן איתנו וניסתה להעיר אותו. בסוף נרדמנו שתינו על הספה, כשהיא מחובקת איתי ולופתת אותי חזק חזק וממלמלת 'אמא' ו'אמא'.
אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות. ברור לי שהיא עוברת שינוי גדול שמלווה במשבר, אבל אני לא יודעת איך נכון להתנהל מולה. להתעקש על סדר יום כמו פעם, למרות שהוא מלווה בצרחות, עד שהיא תתרגל? מרגיש לי לא נכון, שהיא זקוקה לי באמת, שמבחינתה הנוכחות שלי התערערה והיא צריכה את הביטחון שאני שם ונוכחת, אבל אני חוששת שזה יגרום לכך שעד גיל 10 היא תתרגל לנוכחות שלי ולישון רק איתי-וזה גם לא בריא... מעבר לזה, יש כאן עוד תינוק, וקשה להתנהל עם שניהם ככה בלילה במקביל...
חשוב לי לציין שמעבר לזה, השגרה רגילה יחסית. במעון לא רואים שינוי בהתנהגות, וכשלא הולכים לישון לא כזה מזיז לה אם אני נוכחת או לא.. זה רק סביב השינה, אבל זה קשההההה מאודדד (במיוחד שיש תינוק ברקע)
עצות למישהי?
