יש הבדל במחיר? צלמת עולה יותר?
אם לא מפריע, למה לא?

לגבי השאלה ההלכתית, לא יודע מה ההלכה הפסוקה בעניין.....

בכל מקרה, מזל טוב!

שאם יש היתר הלכתי (שבדוגמא הזאת יש בזה מחלוקת, כפי שהביאו פה בשרשור, האם מותר או אסור....), אז המנהג יכול להתקיים. רק אמרתי שזו לא הסיבה היחידה.

א. לגבי התוס' זו אינה ראיה, כיוון שאמר שהטעם שגזרו לא שייך, כיוון שאיננו בקיאים בתיקון כלי נגינה, ולכן יש סברה הלכתית להתיר. (רק מדגיש שהמנהג לא עומד בפני עצמו כנגד ההלכה....).

ב. יכול להיות שבאמת הרמ"א לא רק מתבסס על מנהג אלא על מקורות, או שלשו"ע עצמו אין מקורות ואוסר מסברתו. (או שעצם זה שזה מנהג ישראל זה כבר מבטל את דרכי האמורי, כי דרכי האמורי אלו מנהגי גויים, ועצם זה שזה מנהג ישראל אומר בהגדרה שלא מדובר בדרכי האמורי. וודאי שמנהגי ישראל אפשר לנהוג בהם גם אם הגויים נוהגים בדיוק כפי מנהג ישראל, וזה לא הופך את זה למנהג האמורי....בכל אופן, וודאי שמנהג לא יהיה לגמרי נגד ההלכה, ואם יהיה נגד ההלכה, זהו מנהג טעות).

והירושלמי אומר שהמנהג של ריקודים הוא מנהג טעות הוא לשיטתי, שיש מנהגי טעות. (אני יכול להביא לך מקורות לכך, שמעתי שיעור כללי עם קצת מקורות על זה, אבל פשוט במקורות שזה כך....).

והרבה פעמים אחרי שמעיינים רואים איך זה כן מסתדר עם התורה ולא סותר אותה.

אך אם התברר שזה מנהג טעות וזה לא מסתדר עם התורה, וודאי שיש לבטל את המנהג ולא להעדיף מנהג על פני הגמרא (שיש לה לפי הרמב"ם סמכות הלכתית של סנהדרין, וכך גם לפי שאר הראשונים שאני מכיר...).

ב. לא הבנתי מה הפשט מקור העניין. השו"ע ראה שגם הגויים עושים את זה, הרמ"א אמר לו, היהודים עשו את זה לפני וזה לאו דווקא הועתק מהגויים. (או שהייתה מחלוקת מה הייתה ההיסתוריה בזמן האמורי או משהו כזה....). ואולי המחלוקת היא האם זה נעלם מן העולם וכבר אין בזה משום דרכי האמורי או לא. או שהכוונה שזה מועיל, וכמו קמיע של מומחה שמותר. (ולפי הרמב"ם זו השפעה פסיכולוגית, ורק אם זה מומחה זה באמת מועיל רפואית-פסיכולוגית, וכך גם אחרי שזה השתרש בקרב ישראל זה גם באמת עוזר לעם ישראל להתעורר לתשובה ולכפר עליהם או משהו כזה....).

בקיצור, וודאי שיש סברות הלכתיות ולא שהמנהג עצמו עומד כנגד האיסור.

לגבי מה שכתבת בהתחלה, יש יראי ה' שלדעתי עוברים על איסורים, זה לא קשור, גם יראי ה' יכולים להתבלבל ומכוח האנרציה וההשפעה החברתית עשו דבר ולא חשבו עליו עד הסוף וביררו את הדברים. האם כל ירא ה' מברר את כל הדברים שעושה? לא יודע, הדברים שאתה אומר לגבי זה נשמעים לי לפחות תלושים מהמציאות, יש הרבה יראי ה' לא כאלו, לצערי.

השאלה היא מה קורה כשלא מוצאים מקור למנהג...זה גם אני לא יודע מה קורה במצב כזה. ובוודאי שאם רואים שזה מנהג טעות, ע"פ רוב מבטלים אותו, כמו מנהגים שנלקחו מהגויים וכו'....נראה לי שאנחנו מסכימים...

עדיין הוא צריך לעמוד ולצלם, אז מה אם המצלמה פחות כבדה?

אם אתה מכיר פוסקים בציבור שלנו שאוסרים אשמח לראות

עדיין הוא עסוק כל הזמן בצילום.

אני לא פוסק הלכה.. אבל חובת ההוכחה על מי שרוצה לומר שהרבנים שינו את דעתם. לא להניח שכנראה הם ישנו את דעתם אם ישמעו מה המצב היום.

מי מתנדב לשלוח שאלה לאתר ישיבה?

סבבה.

כן.... (עדיין למעשה....)

שלא רוקדות כשיש צלם

ובהחלט יכולה להבין אותם

צלם בחתונה | שאל את הרב - כיפה

https://www.yeshiva.org.il/ask/929

ולגבי הסרט חתונה שכולם רואים- מניסיון, אפשר לעשות דיסק נפרד שרק שם יש ריקודי נשים, גם אם מדובר בצלם אחד.

צלמת לצילום ריקודי בנות בחתונה | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

יישר כוח על הרצון הטוב, וכל הכבוד על החשיבות שהצניעות נמצאת בסולם הערכים שלך במקום גבוה ואכפת לך מזה מאוד.

מסכים לגבי העניין שלא משום שאחרים עשו זה אומר שמותר לעשות.

אבל לגבי ההלכה, לכתוב שאסור וזו התאבדות רוחנית וכו'....לא נראה לי נכון.

נכון שיש פוסקים שאוסרים, אך יש פוסקים שפסקו שמותר, כפי שהביאו פה. בכללי, המציאות מורכבת ויש צדדים לכאן ולכאן, ולהגיד שצריך ללכת עם האמת עד הסוף בכל הדברים זה לא נכון. זאת אומרת, אם יש אפשרות ללכת עם האמת, מצויין, אבל כשיש ערכים אחרים שמתנגשים, יכול להיות שהם יגברו, וזה תלוי במציאות ובנתונים. כבר חז"ל אמרו לנו שמשנים מפני השלום, האמת נדחית מפני השלום, ויש עוד דברים וערכים אחרים שלפעמים דוחים את האמת. בעניין פה, אם זוג יוציאו המון כסף זה יכול לפגוע בשמחה שלהם בעבודת ה', ולהטיל עליהם עול פרנסה כבד שהם לא יכולים לשאת אותו. אם יש להם הרבה כסף והם משקיעים במלא שטויות אחרות, ברור לי שצריך להשקיע גם בזה, אבל אם הם משתדלים לחסוך מאוד בהוצאות החתונה, ולא מפזרים המון כסף על דברים אחרים שלא נצרכים, אז יש מקום להגיד שלא יוציאו על צלמת. הרבה פעמים גם מדובר על חילוני שזה בכלל לא יגרום לו הרהורים, או מנגד אדם דוס שיקפיד אכן לא להסתכל על הרוקדות. אני יכול להגיד על עצמי שפעם אחת עברתי ליד רוקדות בטעות, והמבט שהסתכלתי מהצד לשנייה לא גרם שום דבר, כי לא התמקדתי ח"ו ברוקדות, אלא זה היה מבט כללי, ומיד אח"כ המשכתי ללכת ולא הסתכלתי. אז זה לא בשמים שזה לא יגרום לחטא. והכלל ההלכתי הוא שפסקינן לקולא בכל ההלכות של "לפני עיוור", אם לא וודאי שיעבור איסור.

זה היתר, ומי שמחמיר תבוא עליו הברכה, כמובן, אבל להציג שפשוט שרק כך בלי להבין את הצד השני, זה לא נכון. לא גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, דיברה תורה כנגד יצה"ר, יש פעמים שמתחשבים בשיקולים המעשיים ולא הולכים רק עם האמת. הגדלות של התורה שהיא גם מדריכה בני-אדם, ולא רק נשארת בגבהי מרומים. וצריך להבין שיש כמה צדדים.

נ.ב. אני אישית כנראה לא יסמוך על זה, אבל מכיוון שיש היתר יש היתר, וכפי שצריך להתכופף לתורה, גם פה צריך להבין את הנחיית ההלכה ולא ללכת רק ע"פ אמות המידה שיש לנו מהרגש הדתי שלנו, שהוא חשוב ועליון, כמובן.

מה זאת אומרת, "מה קורה אם נקשיב לה"? אם נקשיב לה נרוויח. אם את לא תסתדרי עם החומרה ולך זה יהיה קשה, בסדר, ההלכה מתירה במצב כזה ולא דורשת החמרה, אך להגיד שמי שיקפיד על זה הוא יהיה הזוי ולא נורמלי וכו'....מה פתאום? אני מבין שלא כולם נמצאים במקום הזה של להדר ולהקפיד, אבל בגלל זה להפוך את זה לאידיאל וכל מי שמהדר להגיד שהוא הזוי, נראה לי זו הגזמה. לא בטוח שאסכים לזה ש"זה יקבע את כל העתיד שלך", כי לא משנה מה האדם יכול לשנות את העתיד שלו אם חוזר בתשובה, וזה לא איזה משהו הרה גורל שאם לא תעשה אותו אכלת אותה, אך מצד שני להגזים לצד השני ולהגיד שאין בזה עניין, חז"ל כבר אמרו לנו כך: "(שבת כא:): "אמרוה רבנן קמיה דאביי כו' ולא קבלה כו', משמי' דריו" ח וקבלה, אמר אי זכאי גמירתא לשמעתא מעיקרא, והא גמרה, נ"מ לגירסא דינקותא", אכן יש חשיבות גדולה להתחלה של חיי האדם, והערכים שהוא מכניס בתחילת חייו זה מה שייתן לו הרבה יותר מסירות נפש על זה למשך כל החיים. לכן, מי שמהדר בעניין הזה, תבוא עליו הברכה, ומי שלא, לא. ובמיוחד שיש פוסקים שאמרו שאסור, שאז וודאי שלא לקרוא למי שמהדר בזה "חסיד שוטה" ח"ו.

אז סתם לא הבנתי אותך, מחילה.

רק מעיר (מחילה על החריפות, אני מקווה שאת מבינה שזה לא אישי אלא כי זה מבטא את המסר שאני רוצה להעביר יותר טוב....), את לא צריכה לאהוב את הסגנון של "הוא נכשל והיא מכשילה", כיוון שיש איסור של "לפני עיוור", ומכיוון ש"כל ישראל ערבים זה לזה", יש לנו אחריות גם על זולתינו. כמובן, האחריות היא לא על הכל, כיוון שהאחריות המלאה מוטלת על האדם עצמו, ופחות על האנשים שיותר רחוקים ממנו ובמעגלים יותר רחבים, אבל צריך לזכור שיש את הצד הזה שהאדם לא יכול לעשות מה שטוב לו ולא להתחשב באחרים ובסביבה, האדם צריך להבין שעבודת ה' היא כללית וכל עם ישראל ביחד הוא עם ה', ויש פה עבודה כללית, והמינימום שהאדם נוטל בה זה לא לפגוע באחר בצורה כזו או אחרת ולגרום לו להיכשל באיסורים, וזה גם בתחום אחריותו. שוב, כמו שאמרתי, וודאי שהבחירה החופשית בסוף אצלו והוא אחראי על מעשיו, ולכן אני לא צריך להשתגע בשביל אותו בן-אדם, אבל אחריות בסיסית יש לי. (וצריך לזכור שגם אצל חילונים אנחנו משתדלים שכמה שפחות יעברו עבירות ולא הופכים אותם ל"גויים של שבת" ח"ו, וגם פה, אותו צלם לא בהכרח היה עובר עבירות באותו ערב, ועצם זה שאני אגרום לו לעבור עוד איסור זה באחריותי ועליי...אלא אם כן נגיד את הגדר הזה, אבל עצם המינוח נכון, גם אם בפועל הפסיקה לא כך....הוא עובר עבירה שכנראה לא היה עובר אותה. שוב, לא הסרתי את האחריות ממנו, וזה חלק ממה שכתבתי שההיתר הוא משום שבסוף הוא זה שעובר את העבירה והאחריות שלי עליו לא מקסימלית, אבל בכללי היה חשוב לי להדגיש את הדברים שיהיו ברורים....).

ורק אעיר שאצל גדולי הדור האחריות הזאת אכן התרחבה לכל האנשים ממש, והם ממש דאגו לכל אחד בכל העניינים, שמעתי סיפור על רב שלמה זלמן אני חושב, שאיזה אברך ראה את הרב לוקח דואר, אז אמר לרב שהוא גם הולך ושהרב יביא לו את שלו, וחבל שיבטל תורה, אז הרב אמר לו בחזרה, תביא לי אתה את הדואר, לי זה בכלל לא ביטול תורה, כי אני לומד בזמן הזה, אבל לך זה יהיה ביטול תורה. וכן שמעתי על איזה רב שמישהי שאלה אותו לגבי ליל הסדר/שבת (לא זוכר בדיוק את הסיפור....) ואז הוא אמר לה שלא יוצאים בזה, ושלח לה חלות ובשר. שאלו אותו, למה אתה שולח בשר? אז הוא אמר, אם היא שאלה על חלב, כנראה אין לה גם בשר. ברור שזה לא מה שמצופה מאיתנו לדאוג לכל אחד כ"כ, אבל בוודאי שהמצב האידיאלי הוא לדאוג גם לאחרים, כל אחד כפי יכולתו וכוחו.

לגבי הנענשים, בהחלט מפריעה לי גם הגישה הזאת של "יראה תתאה", מוסר והפחדה, "שיטת המקל והגזר" וכו'....אבל מבין את המקום של זה, צריך לזכור שבסוף כך מנוסח הזוהר וזו הגישה ברובד הכי נמוך, אך ההבנה העמוקה נמצאת מעבר לזה, אבל בהחלט זה רובד מסויים שניתן להישאר בזה....רק חבל לי שאנשים נשארים שם, כי היום בהחלט אפשר להתרומם, הדור מוכשר לעבודת ה' מאהבה, כפי שאמר כבר הרב זצ"ל....

לא בהכרח הדברים היו קשורים כנגד דברייך, יכול להיות גם שאת מסכימה עם הכל, פשוט היה חשוב לי להוסיף את הדברים וזה היה ההקשר הכי מתאים....מחילה על הנצלו"ש.

נחתום בבדיחה ששמעתי, אם צלם גבר נכנס לעזרת נשים, יגידו: "צלם בהיכל"!

למה אם לא בטוח שהוא יעבור עבירה, גם אם הוא נכשל, העבירה לא עליך ואתה לא נענש עליה...

וודאי....

בשמחה, יישר כוח

הקדמה לנק' הראשונה- זה מהרהורי ליבי ולא פסק הלכתי, לא עיינתי במקורות לגבי העניין הזה, אבל כך נראה לי מסברה. 1. לגבי האיסור/היתר. מה הסיבה בכלל שאסור להכשיל מישהו? ישנו הפסוק: "ולפני עיור לא תתן מכשול". אך מדוע זה אסור? התורה אומרת בפסוק אחר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". זאת אומרת, החובה להוכיח היא משום שאם האדם לא יוכיח, העבירה במידה מסויימת תהיה עליו. למה? כי: "כל ישראל ערבים זה לזה", ויש לנו אחריות אחד כלפי השני, ולכן כשאני יכלתי למנוע מישהו מלעבור עבירה ולא מנעתי, כאילו אני עשיתי.

כך גם נראה לי ב"לפני עיוור". מכיוון שאתה מביא למישהו סיטואציה שהוא בטוח יעבור עבירה, זה כאילו אתה עשית את העבירה, והעבירה מיוחסת אליך, כי גרמת לעבירה לקרות באופן וודאי.

לכן, הכלל ההלכתי בלפני עיוור שפסקינן לקולא. מדוע? משום שרק אם האדם עשה בוודאי את העבירה, אז ניתן לייחס אותה אליי, אבל אם לא יעשה וודאי את העבירה, אז הוא עבר עליה בבחירתו, ולא היה נמנע שלא יעבור, וגם אם עבר בסוף, האחריות היא עליו ולא עליי. האדם בסופו של דבר אחראי על עצמו בעיקר, ולכן לא מוטל עליו לדאוג שכולם לא יעברו על איסורים, אלא אם כן מדובר במשהו וודאי וביכולת האדם, אבל אם מדובר על משהו שהאדם הוא בסופו של דבר בחר בזה, ולא הוא, העבירה לא מיוחסת אליו וזו לא אחריותו, יש הרבה פעמים שישנם איסורים שהאדם לא יוכל למנוע אותם, ואין מה לעשות.

אמנם, לגבי חילונים, אנשים הרבה פעמים מתייחסים אליהם ח"ו כגויים, ש"בכל מקרה עוברים על איסורים". חילוני לא יכול להיות "גוי של שבת", אמנם הוא יעבור על איסורים מסויימים, אבל עדיף כמה שיותר לצמצם בהם, וחטא אחד יכול להטות את כף המזניים של האדם עצמו האם יהיה צדיק או רשע, וככל שיעשה פחות עבירות הרהורי תשובה יוכלו לעלות יותר בקלות אל ליבו, וכן לגבי כל העולם, כך חז"ל לימדו אותנו, שצריך האדם לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכל מצווה או עבירה מכרעת. ולכן, אם חילוני יעבור פחות עבירה אחת, מה טוב. לכן, לגבי חילונים, לא אומרים לאדם להכשיל אותם באיסור, אך באמת אם האדם לא גורם להם לעשות איסור ממש, אלא נותן להם סיטואציה שיכול להיות שיחטאו בה, בסופו של דבר האדם לא אחראי למעשיהם, ולא יכול למנוע אותם מהכל, ובמצב הזה לא אמרו לאדם לפני עיוור, וגם יש בזה משום: "שבקת חיי לכל בריה", אי אפשר להתנהל בצורה כזאת.

לכן גם פה, אם אין וודאות שהצלם יחטא, לא מוטל על החתן והכלה לדאוג שלא יחטא ולחשוש לו שאולי יחטא. השאלה פה עד כמה המצב וודאי שיחטא או לא, אבל מכיוון שיש פה סברה שהצלם לא יחטא כיוון שעסוק בעבודתו ולא יתמקד ברוקדות, אף אם יש סיכוי רב שיחטא, מ"מ לא אחריות החתן והכלה לדאוג לו שלא יחטא, וזה כבר לא מיוחס אליהם.

הכל פה מצד הסברה ההלכתית של מה אסור ומה מותר, כמובן, משום שזו סיטואציה קצת מורכבת, יש מקום גדול להחמיר בה, אם כי תלוי מאוד באנשים, ויש אנשים שטוב שיסתפקו בהלכה גרידא ולא יחמירו וכך יהיה: "תפסת מועט תפסת". (וכן לא באתי להגיד אם השתנתה המציאות או לא, רק הסברתי את הסברה של הפסק שהביאו פה שמותר, וממילא גם יהיה אפשר להבין מדוע יהיה מותר כיום אפילו....).

@נשמה כללית, תגיד לי אם אני צודק בכל הדברים האלו....(ועוד חבר'ה שמבינים....)

ב. עוד נק' שלא התייחסו אליה פה היא במקרה שההורים משתתפים בהוצאות החתונה. במצב כזה, נראה לענ"ד שלא שייך להחמיר, אלא אם כן להורים לא כ"כ אכפת, ושמחים לעשות מה שהילדים שלהם רוצים, וגם אז, אם לא מציעים בעצמם לפנות בעדינות ולבדוק שזה בסדר מבחינתם. מכיוון שזו החמרה, לא שייך שההחמרה תהיה על חשבון האחר, במיוחד ההורים שדאגו לך כל החיים.

ג. לגבי דברי @חושבת בקופסא בסוף השרשור. א', רציתי להעיר ששאפו, את מביאה הרבה דברים מחכימים, יישר כוח על חיפוש וחתירה לאמת. אבל לפי דעתי יש גם ערך סגולי, ודברים שהאדם עושה יכולים להשפיע באופן סגולי על העתיד, גם אם לא מחליטים את זה לגמרי וקובעים את זה במסמרות וכו'...אבל בהחלט יכולה להיות השפעה כזאת, וכשהאדם עושה יותר רצון ה', הוא מקבל יותר שפע מלמעלה, ודעת להחליט החלטות נכונות וכו'....

אכן, מסכים...

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.