נתתי כדוגמה את נהג התובלה שמביא תרופות לבית החולים, ובכל־זאת אמרו לי שהרופא חשוב יותר, ואז מחליפים נושא למכונות חטיפים שבעצמן לא כל־כך מה שנקרא יישוב העולם.
לרוב העבודות יש ערך גם אם זה ערך שהוא "מאחורי הקלעים", בינתיים גם לא מסכימים איתי, וגם לא עונים ישירות על הטענה הזאת.
יש פה כמה השקפות יסודיות שאני רוצה לתהות על קנקנן,
הראשונה, מה באמת נחשב לערך, ניקח הצלת חיים, נאמר "ניתנה רשות לרופא לרפא", חז"ל לאורך התלמוד והמדרש התייחסו באופן סקפטי למדי לרפואה / ביטחון בה, נניח שהצלנו חיים, מה בדיוק עושים איתם, כלומר מה ה־ערך של החיים, מה מנסים לקדם,
אבל זה דיון אחר,
השאלה השנייה, עד־כמה באמת עבודה היא חשובה, במאתיים השנים האחרונות ובעיקר מאז ששוק העבודה נעשה יותר חופשי, והעבודה לוקחת יותר זמן, בהשפעת כל־מיני השפעות מערביות, העבודה נעשתה לחלק מרכזי ביותר חיים, הסוציולוג מקס וובר מאריך לכתוב על איך ש"פרנסה" העבודה הפכה ל"משימה" (בלשון אשכנז, Beruf), אולם האם באמת כך הוא,
השאלה השלישית, מה הגדר של "קידוש החול", האם באמת צריך לעסוק הרבה ב"מסביב" של החיים כדי להעלות ניצוצות או מסיבה כזאת או אחרת, או שזה טפל ולכן לא משמעותי כל־כך, האמת שיש צדדים לכאן ולכאן,
רש"ר הירש בראשית מ"ט:
יששכר שמח לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיהיה בעבודתו ערך לעם היהודי. בעוד שיהודה הוא שבט המושלים וזבולן – שבט הסוחרים, הרי שיששכר מייצג את הגרעין האמיתי של העם היהודי: האיכר היהודי. הוא אינו עובד כדי לעמול בלי הרף ולצבור עושר. בן העם היהודי אינו משעבד עצמו לעבודתו; הוא עובד כדי להשיג ״מנוחה״. הוא יניח ביד זבולן להרוויח הון רב בסחורתו; אך לעצמו, רוצה הוא יותר להשאר בבית. הוא רואה בפנאי שהשיג בעמלו, את הנכס הגדול והרכוש היקר ביותר שיש לו; שכן הפנאי מאפשר לאדם לזקוף את קומתו ולמצוא את עצמו.
עקב כך, נוטה יששכר את שכמו לסבול משאות, תוך שהוא מניח את שבט המושל בידי יהודה ואת דגל הסוחר בידי זבולן. לבו אינו נמשך לא אחר תפארת הצבא ולא אחר רווחי המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, אשר ניתן לזכות ולהחזיק בהם רק בשעות הפנאי.
כך נעשה שבט יששכר לשומר אוצרות הרוח של האומה.
ידיעת התורה ואופן קיומה המעשי לפי המצבים הקיימים, לא יושגו על ידי מי שמשקיע את עצמו בסחורה, אלא על ידי זה שבשעות הפנאי שלו מפנה לבו מכל דבר אחר; על ידי אותו אחד שעליו ניתן לומר: ״וירא מנוחה כי טוב״, שרואה בפנאי את הרווח האמיתי המושג מעבודה; ולכן ״עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי״ (עיין רמב״ם הל׳ תלמוד תורה ג, ז). הוא רואה בלימוד התורה את המטרה העיקרית, ובעבודה רק את האמצעים המקריים.
יששכר רואה את ״הארץ״ – עבודת האדמה, כדרך הבטוחה ביותר להגיע למטרה זו; ולכן מתמסר בהתלהבות לחובות המכבידות של עבודת האדמה: ״ויהי למס עבד״."
ליקוטי מוהר"ן נד:
[...] אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה אַך שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין, מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך הַהַגְדָּלוֹת הַשֵּׂכֶל בָּזֶה, צָרִיך לִהְיוֹת בְּמִדָּה שֶׁלּא יֵצֵא מִגְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה רַק לְפִי שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי שֶׁלּוֹ כֵּן יַגְדִּיל הַמַּחֲשָׁבָה בָּזֶה וְכֵן לא יִסְתַּכֵּל בָּזֶה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ כִּי 'בַּמֻּפְלָא מִמְּך אַל תִּדְרשׁ' וְזֶה גָּדַלְתָּ מְאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצֶה לִקַּח דָּבָר מִזֶּה הָעוֹלָם שֶׁהוּא בְּחִינַת: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" שֶׁהֵם בְּחִינַת רַגְלִין הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת גָּדַלְתָּ מְאֹד הַיְנוּ שֶׁהַהַגְדָּלַת הַשֵּׂכֶל, יִהְיֶה בְּמִדָּה וּבְצִמְצוּם וְזֶה מְאֹד, שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא שֶׁמִּמֶּנּוּ הַצִּמְצוּם[...] וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין בָּזֶה הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְהָבִין הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל דָּבָר וְאִם כֵּן יִרְצֶה לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲסֹק רַק בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה מֵאַחַר שֶׁהוּא מֵבִין הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז בָּהֶם אַך בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן כִּי צָרִיך הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִסְתַּפְּקוּת לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם, רַק בַּמֶּה שֶּׁצָּרִיך לוֹ בְּהֶכְרֵחִיּוּת מִזֶּה הָעוֹלָם וְזֶה מֵחֲמַת שְׁנֵי טְעָמִים א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הַקְּדֻשָּׁה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּחִינַת רַגְלִין: "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי" שֶׁהַקְּלִיפּוֹת מְסַבְּבִין אוֹתָהּ תָּמִיד, וְרוֹצִין לִינק מֵהֶם עַל כֵּן הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן בְּכֵן צָרִיך לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּהֶכְרֵחִיּוּת וְעוֹד, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזּוֹ, שֶׁהוּא קְדֻשָּׁה גְּבוֹהָה מִמֶּנָּה וְצָרִיך לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּאוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת הַגְּבוֹהוֹת מִזֶּה [הַיְנוּ, שֶׁאֲפִילּוּ הַצַּדִּיק וְהֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ גָּדוֹל עַד שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אֶת הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז לוֹ בְּכָל דָּבָר בְּכָל יוֹם, אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל וְעַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל וְאִם כֵּן יִרְצֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, דְּהַיְנוּ בְּעִסְקֵי חֹל מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וְיָכוֹל לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יָדָם אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן כִּי אָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִילּוּ לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הָרְמָזִים הַנַּ"ל מֵחֲמַת שְׁנֵי הַטְּעָמִים הַנַּ"ל א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הָעֲבוֹדָה בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן מְאֹד וְכוּ' כַּנַּ"ל וְהַב' מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה וַעֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הָרְמָזִים הַנַּ"ל הוּא צָרִיך הִסְתַּפְּקוּת, לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם בְּהֶכְרֵחִיּוּת לְבַד כַּנַּ"ל]