אדם זה פרט,

אילו מקצועות נחשבים ערכיים? רפואה, חינוך, וחקלאות? דא עקא לא ניתן לבנות חברה כזאת,

וגם הקב"ה לא סתם בחר בשניים עשר שבטים עם תכונות שונות ועיסוקים שונים, הוא צריך גם את הסוחר (זבולון) וגם את המדען (יששכר), גם את האברך (לוי) וגם את איש הצבא (גד),

לכל אדם יש מכלול תכונות שמתאים לתפקיד מסוים בעולם, יצא לי לראות אנשים שעובדים במקצוע שלא מתאים להם ואפשר לראות בחוש את הבזבוז כי רואים איך הכוחות שלהם מתאימים לסוג אחר של עבודה,

בענף הלוגיסטיקה יש בערך מאתיים סוגי תפקידים, יש מובילים, נטלים, אנשי ביטחון, עמילי מכס, נציגי חברות תעופה, טייסים, מהנדסים, מנהלים, הנהלת חשבונות, אנשי רכש, מחסנאים, מספיק להוציא בורג אחד כדי שלא תוכל לספק תרופות חיוניות לבית חולים ומזון לשווקים,

לא אכחד שכדי להיות עובד סוציאלי שמרוויח כלום צריך מידה של ערכיות לעומת להיות איש עסקים שאפשר גם בלעדיה, אבל צריך לצאת מהתפיסה הזאת, אפשר להיות עובד ה' ב־100% בכל מצב ולאו דווקא בתוך שבלונה של "מורה" "אברך" "חייל קומנדו", זה מסוג הדברים שלא ניתן להסיק מן הכלל אל הפרט

במקרה הזה לא ניתן לעשות דדוקציה מן הכלל (שיש מקצועות שמושכים אנשים ערכיים יותר מסיבות כאלה ואחרות) אל הפרט הוא האדם הפרטי על שלל כוחותיו נטיותיו ואישיותו

אבל מכך שלא ניתן לעשות דדוקציה לאדם הפרטי אין נפק"מ בכך

מלבד הדיון התיאורטי, האם יכולים להיות מקצועים ערכיים יותר במהותם,

לא ניתן להגדיר קנה־מידה הקובע איזה מקצוע תורם יותר או תורם פחות, מהסיבה הפשוטה, שלא ניתן להגדיר באופן ברור "ערך" או "תרומה",

כמובן אין אנחנו מסתפקים בקנה־מידה שטחי המדרג מקצועות לפי ה"יוקרה" שלהם בעיני בני־אדם ובעינינו,

הוכחנו אמנם שיש כל־מיני ערכים שונים שעבודות שונות מקדמות בדרכים כאלה ואחרות, למשל לימוד תורה, יישוב העולם, הצלת נפשות, צדקה, ולדעתי לא ניתן "לסגור" את הרשימה,

עריכת השוואה בין המקצועות מצריכה לא רק למדוד אותם לפי תרומתם לערך מסוים, שאולי אפשר לכמת, אלא גם לדרג את אותם ערכים, כלומר איזה ערך חשוב יותר,

חוץ מזה שזה יומרני, זה פשוט בלתי־אפשרי, ואם זה כן אפשרי, אז אני מאתגר אותך לעשות את זה,

התוכל להגיד מה המקצוע הערכי ביותר, מהם מקצועות פחות חשובים (מלבד מקצועות שמנוגדים לתורה),

ביחס למדרש חז"ל על הבורסקאי והבשם, כמו שאמר @ארץ השוקולד זה דוחק לומר שההשוואה של חז"ל היא השוואה ערכית, אלא בחינת אותם מקצועות במדד של נעימות, או קושי, אם לקרוא לזה כך, ובהתאם לכך הסקת מסקנות,

בהתאם לזה השאלה האם יש מקצועות ערכיים היא כל־כך תיאורטית, וכאמור מנותקת משיקולים לא פחות משמעותיים כמו יכולות, נטיות נפש, שאין לדעתי טעם לעסוק בה יותר מדי,

האם ערכיות צריכה להוות שיקול דעת בבחירת מקצוע? כן, כמו בכל החלטה, אבל השאלה אינה, מה המקצוע הערכי ביותר, אלא ראשית מה מתאים לי לפי סך כוחותיי וכשרונותיי, שנית היכן אוכל, לפי הבנתי, לקדש את השם באופן המשמעותי ביותר, מבלי "לדרג" ערכים שונים, וכמובן, להשתדל לקדם ערכים כלשהם, על־כל־פנים, מלבד את השגת האושר והעושר האישיים.

אדם שעובד לא משנה במה - אם מישהו משלם לו זה אומר שהוא נותן לו. אחרת הבוס/הלקוח לא היה משלם.

אם אדם הוא טוב במה שהוא עושה, אז הוא יהיה טוב לאחרים במה שהוא עושה ויהיה איש מקצוע טוב. זה לא סותר.

זה לא סתם שיש לנו מדד כספי לעבודה. זה לפני השאר זה מדד של ערך, כמה העבודה שלך / התרומה שלך שווה לי המעסיק.

נתתי כדוגמה את נהג התובלה שמביא תרופות לבית החולים, ובכל־זאת אמרו לי שהרופא חשוב יותר, ואז מחליפים נושא למכונות חטיפים שבעצמן לא כל־כך מה שנקרא יישוב העולם.

לרוב העבודות יש ערך גם אם זה ערך שהוא "מאחורי הקלעים", בינתיים גם לא מסכימים איתי, וגם לא עונים ישירות על הטענה הזאת.

יש פה כמה השקפות יסודיות שאני רוצה לתהות על קנקנן,

הראשונה, מה באמת נחשב לערך, ניקח הצלת חיים, נאמר "ניתנה רשות לרופא לרפא", חז"ל לאורך התלמוד והמדרש התייחסו באופן סקפטי למדי לרפואה / ביטחון בה, נניח שהצלנו חיים, מה בדיוק עושים איתם, כלומר מה ה־ערך של החיים, מה מנסים לקדם,

אבל זה דיון אחר,

השאלה השנייה, עד־כמה באמת עבודה היא חשובה, במאתיים השנים האחרונות ובעיקר מאז ששוק העבודה נעשה יותר חופשי, והעבודה לוקחת יותר זמן, בהשפעת כל־מיני השפעות מערביות, העבודה נעשתה לחלק מרכזי ביותר חיים, הסוציולוג מקס וובר מאריך לכתוב על איך ש"פרנסה" העבודה הפכה ל"משימה" (בלשון אשכנז, Beruf), אולם האם באמת כך הוא,

השאלה השלישית, מה הגדר של "קידוש החול", האם באמת צריך לעסוק הרבה ב"מסביב" של החיים כדי להעלות ניצוצות או מסיבה כזאת או אחרת, או שזה טפל ולכן לא משמעותי כל־כך, האמת שיש צדדים לכאן ולכאן,

רש"ר הירש בראשית מ"ט:

יששכר שמח לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיהיה בעבודתו ערך לעם היהודי. בעוד שיהודה הוא שבט המושלים וזבולן – שבט הסוחרים, הרי שיששכר מייצג את הגרעין האמיתי של העם היהודי: האיכר היהודי. הוא אינו עובד כדי לעמול בלי הרף ולצבור עושר. בן העם היהודי אינו משעבד עצמו לעבודתו; הוא עובד כדי להשיג ״מנוחה״. הוא יניח ביד זבולן להרוויח הון רב בסחורתו; אך לעצמו, רוצה הוא יותר להשאר בבית. הוא רואה בפנאי שהשיג בעמלו, את הנכס הגדול והרכוש היקר ביותר שיש לו; שכן הפנאי מאפשר לאדם לזקוף את קומתו ולמצוא את עצמו.
עקב כך, נוטה יששכר את שכמו לסבול משאות, תוך שהוא מניח את שבט המושל בידי יהודה ואת דגל הסוחר בידי זבולן. לבו אינו נמשך לא אחר תפארת הצבא ולא אחר רווחי המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, אשר ניתן לזכות ולהחזיק בהם רק בשעות הפנאי.

כך נעשה שבט יששכר לשומר אוצרות הרוח של האומה.

ידיעת התורה ואופן קיומה המעשי לפי המצבים הקיימים, לא יושגו על ידי מי שמשקיע את עצמו בסחורה, אלא על ידי זה שבשעות הפנאי שלו מפנה לבו מכל דבר אחר; על ידי אותו אחד שעליו ניתן לומר: ״וירא מנוחה כי טוב״, שרואה בפנאי את הרווח האמיתי המושג מעבודה; ולכן ״עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי״ (עיין רמב״ם הל׳ תלמוד תורה ג, ז). הוא רואה בלימוד התורה את המטרה העיקרית, ובעבודה רק את האמצעים המקריים.

יששכר רואה את ״הארץ״ – עבודת האדמה, כדרך הבטוחה ביותר להגיע למטרה זו; ולכן מתמסר בהתלהבות לחובות המכבידות של עבודת האדמה: ״ויהי למס עבד״."

ליקוטי מוהר"ן נד:

[...] אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה אַך שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין, מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך הַהַגְדָּלוֹת הַשֵּׂכֶל בָּזֶה, צָרִיך לִהְיוֹת בְּמִדָּה שֶׁלּא יֵצֵא מִגְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה רַק לְפִי שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי שֶׁלּוֹ כֵּן יַגְדִּיל הַמַּחֲשָׁבָה בָּזֶה וְכֵן לא יִסְתַּכֵּל בָּזֶה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ כִּי 'בַּמֻּפְלָא מִמְּך אַל תִּדְרשׁ' וְזֶה גָּדַלְתָּ מְאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצֶה לִקַּח דָּבָר מִזֶּה הָעוֹלָם שֶׁהוּא בְּחִינַת: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" שֶׁהֵם בְּחִינַת רַגְלִין הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת גָּדַלְתָּ מְאֹד הַיְנוּ שֶׁהַהַגְדָּלַת הַשֵּׂכֶל, יִהְיֶה בְּמִדָּה וּבְצִמְצוּם וְזֶה מְאֹד, שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא שֶׁמִּמֶּנּוּ הַצִּמְצוּם[...] וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין בָּזֶה הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְהָבִין הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל דָּבָר וְאִם כֵּן יִרְצֶה לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲסֹק רַק בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה מֵאַחַר שֶׁהוּא מֵבִין הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז בָּהֶם אַך בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן כִּי צָרִיך הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִסְתַּפְּקוּת לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם, רַק בַּמֶּה שֶּׁצָּרִיך לוֹ בְּהֶכְרֵחִיּוּת מִזֶּה הָעוֹלָם וְזֶה מֵחֲמַת שְׁנֵי טְעָמִים א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הַקְּדֻשָּׁה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּחִינַת רַגְלִין: "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי" שֶׁהַקְּלִיפּוֹת מְסַבְּבִין אוֹתָהּ תָּמִיד, וְרוֹצִין לִינק מֵהֶם עַל כֵּן הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן בְּכֵן צָרִיך לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּהֶכְרֵחִיּוּת וְעוֹד, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזּוֹ, שֶׁהוּא קְדֻשָּׁה גְּבוֹהָה מִמֶּנָּה וְצָרִיך לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּאוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת הַגְּבוֹהוֹת מִזֶּה [הַיְנוּ, שֶׁאֲפִילּוּ הַצַּדִּיק וְהֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ גָּדוֹל עַד שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אֶת הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז לוֹ בְּכָל דָּבָר בְּכָל יוֹם, אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל וְעַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל וְאִם כֵּן יִרְצֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, דְּהַיְנוּ בְּעִסְקֵי חֹל מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וְיָכוֹל לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יָדָם אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן כִּי אָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִילּוּ לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הָרְמָזִים הַנַּ"ל מֵחֲמַת שְׁנֵי הַטְּעָמִים הַנַּ"ל א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הָעֲבוֹדָה בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן מְאֹד וְכוּ' כַּנַּ"ל וְהַב' מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה וַעֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הָרְמָזִים הַנַּ"ל הוּא צָרִיך הִסְתַּפְּקוּת, לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם בְּהֶכְרֵחִיּוּת לְבַד כַּנַּ"ל]

בכלל לא ניסיתי לענות לך.. הגבתי לארץ השוקולד

המעסיק נותן ערך ללקוחות שלו (הצרכנים), וחלק מהערך הזה מיוצר על ידי העובדים. גם אם הבן אדם הוא הכי אגואיסט בעולם, אם הוא מרוויח כסף ביושר (עזוב כרגע תקציבים ממשלתיים או שוד) הוא מועיל לאנשים אחרים.

אם המשרד לא יהיה נקי המעסיק לא יעבוד. בסוף כל עובד בחברה מועיל לכל הלקוחות שלה. וגם הפוך - כל מס שאת מטילה על חברה נופל איכשהו על הלקוחות שלה.

באמת מענייין.
ואם כבר אז גם לוי יותר איש צבא

מעניין, 
בכל אופן, עם קנאות לאומית לבד קשה לנהל מהלכים מתוחכמים
ניראה לי שגם היה שם קטע צבאי

ואגב, גם החשמונאים מבני לוי
וכן, טוב אחלה.
באמת פחות הסתמכתי על מקורות שכתבתי את זה

 

כי באמת זה מה שעולה מהמדרש,

כוונתי הייתה, שבאותה מידה אפשר לומר על שבט יהודה שהם תורניים ושבט לוי שהם תורניים, כנראה הכוונה שמדובר בתכונה מסוימת,

בעוד אצל יהודה מדובר במנהיגות או משפט, אצל לוי זה יותר הוראה, ואצל יששכר זה עיון עמוק שמצריך פניות ויישוב הדעת,

לכן אני מתאר לעצמי שאנשי רוח או מדע לוקחים איפשהו מהתכונה הזאת,

זש"ה ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ר' תנחום אומר רובי חכמות היה יודע. ר' יוסי בן קצרי אומר לעבר שנים. [תנחומא]

לכן הלכתי על הכיוון הזה אבל בגדול אתה יותר צודק מבחינת הפשט / דרש

מנגד כיון שמהמקצוע שלי לא מרויחים מליונים- עדיפות שהיא תהיה אחראית על הכסף

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.