כתוב: "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". לא זוכר איזה פרשן זה בדיוק, אבל הפרשנים מתקשים, הרי בעלי חיים שהם בלי דעה, וודאי שיש מצווה לרחם עליהם, "צער בעלי חיים", "ורחמיו על כל מעשיו". ועונים שהכוונה היא למי שעושה דבר מרושע לשם רשעות. (לא זוכר איך זה נכנס במילים של הגמרא, אבל זה ההסבר....).
אני מסכים שרוב המקרים של אנשים כאלו לא מדובר על אנשים שעושים את זה לשם רשעות, לשם פירוק המשפחה, לשם הפגיעה וניצול הסיטואציה בשביל לפגוע כמה שיותר, אלא עושים את זה "להנאת עצמם", בגלל חוסר עמידה ורפיסות מול יצה"ר. המצב הזה של אדם שהגיע לשפל המדרגה הזה ונאף, זה מצב שפל ובזוי, והרגש כלפי אותו אדם צריך להיות בעיקר רחמים ולא כעס, כיוון שלא עשה את זה בשביל לפגוע, אלא הגיע לזה בגלל כניעה ליצרו, ולכן צריך לרחם על אותו בן אדם שנמצא באותו מקום בזוי ומאוס, מתועב ומשוקץ. אך האדם עצמו מסכן.
כמובן, הדבר נעשה בגלל חוסר תכנון ונקיטת אמצעי זהירות מתאימים לפי איך שהאדם מכיר את עצמו וכו'...חוסר התגברות, חוסר אכפתיות וחוסר פחד מספיק מאותו דבר, בסופו של דבר האחריות של המעשה עליו, שהרי יכל להתגבר, ולכן הרגש כלפי אותו אדם אינו צריך להיות רק אהבה, אכפתיות, חיבוק וכו'...אם האדם רק יחבק את אותו בן אדם, הוא בלי לשים לב "יחבק גם את הפגמים שלו", ובעצם גם יושפע מאותו רע של אותו אדם. אדם שהגיע לאותו מצב זה לא רק בגלל סיטואציה חיצונית אליו, יש פה גם משהו שמעיד על האדם עצמו, ואם האדם עצמו היה נקי לגמרי מכל מום הוא לא היה מגיע לאותו מקום, ולכן אותו חטא מעיד על חטא ופגם (כנראה מוסרי...) באותו אדם, ולכן הרגש כלפיו צריך להיות מצד אחד אהבה של הטוב שבו, ורחמים שאותו הטוב התלכלך ונמצא במצב כה נמאס ומשוקץ, אך מצד שני שנאה של הרע שבו, שזה החלק שבו שאכן היה מזוהה ומרוצה מאותה סיטואציה, וברור שיש חלק כזה שנמצא בו, ואי אפשר להגיד שהוא היה חיצוני לגמרי לסיטואציה.
מבחינה ציבורית וודאי שצריך לגנות את זה ולא לתת לזה מקום בכלל, מבחינה ציבורית אין מקום לחילוקים כאלו, והצדקה כזו בבמה ציבורית, א', עלולה לגרום ללגיטימציה לאותו דבר ולחוסר הרתעה, למצב שאנשים שקרובים לאותו מקום לא יחטפו כאפה ויגיעו בפועל גם לאותם מקומות כיוון שקיבלו ליטוף ציבורי, ודווקא זה יכול לעודד אותם ח"ו לבצע את אותם מעשים מגונים ונבזים, וב', וודאי שמעשה כזה הוא לא מעשה פרטי, אלא מעשה כללי ששייך ונוגע לכלל האומה, וכמו מעשה פילגש בגבעה שהעיד על כל גבעת בנימין ולכן עם ישראל עלה על מלחמה לבנימין שחיבקו את הפוגעים ולא מחו בהם והסגירו אותם (וזה היה מגובה באורים ותומים, רק מזכיר....ה' העיד שעם ישראל ינצח את בנימין...נכון שבהתחלה עם ישראל לא השכיל לשאול את השאלה הנכונה, אך אחרי ששאל במדוייק קיבל את הגיבוי הא-לוקי....צ"ע מדוע היה צריך לדייק, אבל אכמ"ל....). נבלה שנעשית זה נוגע לכל ישראל, "כי יקח איש אשה...ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים...והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך" (דברים כ"ב). יש פה פגם שמעיד על הכלל. לכן, מצד הציבור, היה פה רע, ואותו צריך להוקיע, גם אם מבחינה פרטית יש באדם הזה טוב, מבחינה ציבורית הייתה פה הופעה של קלקול ופסולת שהופיעו באיש הזה הפרטי, אז גם עקרונית יש לגנות ציבורית את המעשה מבלי ללטף אותו בכלל.
כתוב: " ואם בשדה ימצא האיש את הנער המארשה...ומת האיש...לבדו : ולַנַעֲרָ לא תעשה דבר אין לַנַעֲרָ חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". אונס הושווה לרצח, וזה כמו לרצוח בן אדם אחר. ומצינו שאפילו ברוצחים, יש פסוק: "והצילו העדה את הרוצח", והשופטים כמה שיותר מליצים זכות בעד הרוצח לפטור אותו מעונש מוות, עד שיש מחלוקת במשנה במסכת מכות לגבי בית דין חובלנית, האם בית דין שהרגה פעם בשבעים שנה נקראת חובלנית, או פעם בשבע שנים, ויש גם עוד דעה שאומרת שלא יהרגו בכלל רוצחים, ורבי אליעזר כמדומני היה בודק בעוקצי תאנים, היה שואל את העדים לאיזה כיוון פנה העץ תאנה שהיה ליד זירת האירוע ואם לא היו מתואמים, או שלא היו יודעים, לא היה מקבל את העדות, עד כדי כך. המהר"ל מסביר שיש פה שני צדדים שאנחנו משחקים עליהם, מצד אחד צריך לייצר הרתעה, ולכן גם בפועל הורגים בפעמים נדירות, וזה מונע ריבוי שופכי דמים בישראל, ומציל אנשים שימותו כיוון שיש הרתעה נגד רוצחים, ומצד שני, אין לנו עניין להרוג בן-אדם, הבן אדם עשה משהו, זהו, אין אפשרות להחזיר את זה, זה לא להציל נרדף מיד רודף, שכשאין ברירה ואי אפשר לנטרל אותו ע"י פגיעה באחד מאיבריו מותר להרוג רודף, פה ההרוג כבר נהרג וזה סתם נקמה לא מועילה. נעתיק לשונו: " נקראת חבלנית. פי' כאשר ישראל צדיקים אין לחוש להרבה שופכי דם, שאם יש לחוש כבר אמרו (סנהדרין מ"ו א') ב"ד מכין ועונשין אף שלא מן הדין לעשות סייג לתורה. (אבל) אלא איירי כאשר ישראל צדיקים ואין צריכין לעשות סייג אם הורגת אחת לשבעה שנים ע״י שלא חיו מלמדין בזכות הנדון נקראת חבלנית. כי הב"ד צריכין שיהיה עיקר שלהם טוב וכאשר עיקר שלהם טוב מבקשים ומחפשים הטוב, וכאשר אין עושים כך נקראים חבלנית. ורשב"ג אמר אף הם מרבים [שופכי] דמים מפני כי יסמכו על זה (=הרוצחים) וישפכו דם. ומה שאמר שיהיו מרבים שופכי דם ולא שאר חטאים, מפני כי כבר אמרנו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כאשר יראה הדור פרוץ בעבירה ולא יהיו מרבים. אבל גבי שפיכות דמים אם היה אחד לכד נהרג קודם שהיו עושין גדר, מי יחזיר נשמתו של זה דשקול נשמתו של אדם כמו כל העולם. ולכך על שפיכות דם יש להקפיד שלא יהיו מרבים".
אומר המאירי: "רשב"ג אומר אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל כלומר שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המחוייב ולבער הרע וכן הלכה...".
מצד אחד באמת יש צד לא להרוג את הרוצח, כי אם אני מסתכל רק מצד הרוצח, יש פה בן אדם, שחבל להרוג אותו וסתם לנקום בו, ועדיף שיחיה, ויש צד זכות בוודאי, וכמו שהארכתי שכנראה לא מדובר ברשעות לשם רשעות שלא מגיע שיהיה לו צד זכות כלל. אך מצד שני, דווקא בגלל ערך החיים אני לא יכול להעדיף בן אדם כזה על בן אדם אחר, ואי אפשר להתעלם מזה, שזה יגרום לעוד פגיעות שהם כמו רצח, כמו שאמרנו.
ואי אפשר לשכוח שכמו שהוא אמר, לפעמים החיפוש אחר אותה זכות של רוצח ונואף עלולה להביא לאהבת אותו אדם לגמרי, מבלי לשנוא את הרע שבו, וזה יכול לגרום לאהבת הרע ולריבוי הרע. ולכן "ובערת הרע מקרבך", אמנם יש טוב באותו אדם, אך כיוון שזה עלול לגרום לטשטוש הטוב ולנטייה אחר הרע ולקיחת הרע שיש באותו אדם, זה מסוכן ולא טוב, ולכן "ובערת הרע מקרבך", ואסור להרבות שופכי דמים בישראל.
🤣
במיטבה