צריך להשמיד את המין הגברי (מעל גיל 3) ולהתחיל מההתחלה, בעזרת תינוקות בנים שיחונכו על ידי נשים בלבד.

זה הסיכוי היחיד לאפס את המערכת.

אני כן חושב שכדאי לדווח ואף לעשות שיימינג, את לא יודעת מי תהיה האשה הבאה שהם ידברו איתה ולאן זה יגיע.

(אגב, למה הכוונה "שחררו אותי מהתראות"?)

(מלבד העניין עם השמדת הגברים, זה אלים מדי... אולי אפשר להסתפק בסירוס?)

ומצטרפת למקהלה ההרמוניה של מאמינות לך

יעזור.

הרי ברור שזה רק יקפיץ  יותר את כל המשועממים.

וסליחה אבל זה נשמע כל כך רע,

כאילו אין לך שקט ומנוחה כל היום כי רק מחזרים אחרייך..

אבל דעי שאם תכתבי עכשיו שאותם גברים הם בעצם צאצאים של מנגלה ומטרתם להרוס את עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל - האמון שלי ייפגע.

כשכתבתי שאני לא מרחמת על כל הנשים שנפגעו מרבנים, כלומר, מרחמת, אבל לא כל כך, כי הן הביאו את זה על עצמן כשידעו שהוא עובר על ההלכה (ייחוד וכו') ולמרות זאת התפתו.. אז קחי אחריות כאישה בוגרת ותגידי שגם את רצית. זה לא מוריד מחומרת המעשה, זו לא הנקודה, אבל כן, אישה היא בהחלט לא ילד קטן ואל תשחקו אותה סתומות..

לא ביום אחד הוא מבקש ממנה להיות איתו

זה קורה לאט לאט, היא לרוב לא שמה לב בכלל שזה קורה

ולפעמים כשהיא שמה לב זה כבר מאוחר מידי

תעריכי את זה שאין לך מושג מה זה ניצול מנטלי

שאין לך מושג מה זה חוסר יכולת לצעוק:לא!!!!!!!!!!!!!! אפילו שאת רוצה להרעיד את העולם

שאין לך מושג מה זה לעשות דברים בניגוד לרצונך, ולהרגיש כמו שה מובל לשחיטה

ברור לי שאין לך מושג

כי אם רק היה לך קמצוץ של מושג מה זה, לא היית מעלה על דעתך לרשום מה שרשמת

נ.ב. ב"ה לא עברתי ניצול, אבל אני מלווה מישהי כזו די מקרוב

עצוב ממש

קשה לי לומר שאני מרחמת עליהם, אבל שיקחו אחריות. הם בחרו להיות שם אף אחד לא איים עליהם באקדח. רק על הנשים האלה אני אומרת, אתן יכולות ומגיע לכן להתלונן אבל אל תסירו מעצמיכן כל אחריות 

"כי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה וכו'....".

אז כבר עניתי על זה.

כת או לא כת, זה לא מעניין כרגע. כל עוד האנשים בכת הזו טוב להם עם הדרך הזו, אז סבבה.. זה כמו בן אדם חילוני שטוב לו ככה למרות שבעיניים דתיות זה "ה' ישמור".

אבל אחרי ש"נפקחו" להם העיניים ואז לבוא ולבכות "אנסו אותי, הייתי מסכנה" זו התמסכנות טפשית בעיניי ואסביר. מקווה שבפעם האחרונה כי כבר נמאס לי קצת לחזור על עצמי.

קודם כל נפריד בגילאים ובמקרים כי ממש לא דיברתי באופן גורף למי שלא שם לב - לא דיברתי על ילדות, לא על נשים עם פיגור שכלי, לא על נשים חולות נפש ולא על אף אחת שיש לה בעיה פיזית, קוגנטיבית לומר "לא" או לקום ולברוח.

על מה כן דיברתי?

על נשים נורמטיביות לחלוטין, בעלות השכלה, נשואות (ויודעות מה זה גבר, מה זה סקס, מה זה מיניות ומה זה פלירטוטים וכל המשתמע), אמהות לילדים, נמצאות בקהילה גדולה מוכרת וידועה (ולא באיזה מקום נידח באפריקה שאף אחד לא שמע על קיומו או איזה אירגון סודי שנתגלה להפתעת כולם כמו שחושבים כשאומרים את המילה "כת"), מכירות את החוק, ובקיצור מבינות עניין.

ואז מה קרה? הרב אמר מה שאמר, היא האמינה, ונתנה לו לעשות כרצונו מתוך אמונה שזה מה שנכון. מכאן שזה נעשה בהסכמה מלאה. זה לא היה חד פעמי. הוא לא אנס אותה. הוא שידל אותה והיא הסכימה. תקראו לזה מניפולציה או איך שבא לכם, בסופו של דבר המעשה היה בהסכמה.

אז אונס זה לא. ולהשוות את זה לאונס של אישה/ילדה שלא רצתה ואמרה לא ובכוח עשו לה את זה, לא משתווה בכהוא זה למעשה שנעשה בהסכמה, גם אם אחר כך התברר לה שניצלו אותה. 

נכון, הן נפגעו בכך שניצלו אותן, שעבדו עליהן. שיבכו על זה. שיתלוננו. אבל לבוא ולומר נאנסתי? נשמה על מי את עובדת? מבחינתי זו תגובה נלוזה לעובדה שהיא נתפסה במעשה בגידה. זה לא היה חד פעמי והוא לא כפה את עצמו עליהן. הן חזרו אליו שוב ושוב למרות שהיו יכולות שלא אם אחרי הפעם הראשונה כל כך הגעיל אותן. 

עצם זה שאתם מתייחסים לנשים האלה כאל נשים חסרות יכולת בחירה ורצון רק מראה כמה אתם מזלזלים באינטלינציה הנשית. כי אולי קל להן להתפתות אבל הן לא מטומטמות, וכל מי שטוען שהן היו חסרות שליטה עצמית פשוט מודה שהן כן מטומטמות חסרות שכל עם מוח שלא התפתח אחרי גיל 8. 

המילה "כת" שאתם ממשיכים להגיד שוב ושוב לא משנה את העובדה שזה נעשה בהסכמה. שתזנה עם הרב הזה מצידי, זו בחירה שלה ואם טוב להם שיבושם להם, אבל בשום פנים ואופן שלא תהיה לה החוצפה לבכות כאילו אנסו אותה ובטח ובטח שלא תצפה שאני ארחם עליה. מקווה שגם הבעלים לא ריחמו והעיפו אותן לכל הרוחות.

למשל לא להזהיר מנהל בנק מכך ששודד נמצא בהמשך הרחוב, כי העולם לא סטרילי וזה ילמד אותם להתחשל.

או לא להזהיר את המשטרה כאשר שכן זועק לעזרה כי מישהו דוקר אותו, שהרי העולם לא סטרילי וזה יחשל אותו מאוד.

(למרות שלא יכולתי לדעת זאת מראש...)

לפרסם את השני? זה השרשור שלך אחרי הכל...

במילים אחרות,

אולי יש איפה שהוא בעולם אשה שמאוד מאוד רוצה שנהג האוטובוס שלה או רופא הנשים שלה יחמיא לה על הגוף שלה.

אתה יודע מה?

אני בטוח שיש נשים כאלה. שרוצות ואוהבות לקבל מחמאות כאלה.

שהידיעה שרופא שרואה אלפי נשים מחמיא דווקא להן, דווקא בפניהן הוא לא יכול לעמוד, מחמיאה להן.

אבל הרופא או הנהג לא יודעים מי הן אותן נשים, אז עכשיו הם יתחילו לנסות על כל הנשים?

ברור שזה אסור, פוגע ומסוכן.

זאת להבדיל ממקומות בילוי למיניהם שם זה לגיטימי לנסות תמיד ובכל מצב, כל עוד האשה לא אומרת או מביעה במפורש שהיא לא רוצה.

תקשיב, אחי, אני מבין שיש לך דעות חילוניות, אבל אנחנו פה בפורום דתי, וזה פוגע בערכים של הפורום כשאתה כותב את הדברים האלו. צריכים להיות פה גבולות, ולכתוב דברים כאלו פה זה לא לגיטימי באף צורה.

לגוף העניין, אדם שמתחתן עם מישהי הוא מתחייב לה שהוא יקדיש את עצמו לה וההיפך, יש פה כריתת ברית הדדית בין שני בני הזוג שיהיה נאמנים זה לזה, וזה הבסיס לבניית הבית. בלי זה, אי אפשר לבסס מערכת יחסים. האמון זה אחד הדברים הכי בסיסיים, וכל דבר כזה מעיד על חוסר אמון ברמה הכי בסיסית, שהיא פשוט בוגדת במערכת יחסים שלה עם בעלה רק כי יש לה יצרים ותאוות והיא נמשכת לעוד גברים.

גם באשה עצמה זו פגיעה. האשה נמצאת כרגע במצב חלש, והיא אחרי זה תתחרט ותמאס במה שהיא עשתה ותרצה להחזיר את הגלגל לאחור. ובכללי, לגרום למישהי לבגוד בבעלה בצורה הכי נוראית ובזוייה שיש, זה פשוט לשתף פעולה עם דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי, בלתי ראוי. גם אם היא תעשה את זה בכל אופן, אסור לאדם להיות חלק מהדבר הנורא הזה, ואם כן, הוא ייתן את הדין על כך.

מה זה "בחירה בוגרת"? אתה מניח שאשה מבוגרת בלי יצרים ואין לה "רוח שטות" שנכנסת בה? אין אף בגרות בלנאוף, ואם היא הייתה בוגרת, היא הייתה מתגרשת (וגם אז זה נורא, אבל נו, שוין, זה כבר אי אפשר למנוע....). אין פה אף דבר לגיטימי באף צורה.

ולמה מבחינתך מותר לפגוע בצדדים השניים? בגלל היצרים הכל הותר?

זה אומר שגם אתה מתבייש בדברים שכתבת.

כמה מתבייש?

מילא אם לא היית מוכן שיקשרו את דבריך לאדם שאתה, אבל אתה כ"כ מתבייש שאתה אפילו לא רוצה שיקשרו אותם לניק אינטרנטי ואנונימי שלך.

זה מה שכתוב - נשואים טריים

יש לזה דרך תשובה?

כתוב: "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". לא זוכר איזה פרשן זה בדיוק, אבל הפרשנים מתקשים, הרי בעלי חיים שהם בלי דעה, וודאי שיש מצווה לרחם עליהם, "צער בעלי חיים", "ורחמיו על כל מעשיו". ועונים שהכוונה היא למי שעושה דבר מרושע לשם רשעות. (לא זוכר איך זה נכנס במילים של הגמרא, אבל זה ההסבר....).

אני מסכים שרוב המקרים של אנשים כאלו לא מדובר על אנשים שעושים את זה לשם רשעות, לשם פירוק המשפחה, לשם הפגיעה וניצול הסיטואציה בשביל לפגוע כמה שיותר, אלא עושים את זה "להנאת עצמם", בגלל חוסר עמידה ורפיסות מול יצה"ר. המצב הזה של אדם שהגיע לשפל המדרגה הזה ונאף, זה מצב שפל ובזוי, והרגש כלפי אותו אדם צריך להיות בעיקר רחמים ולא כעס, כיוון שלא עשה את זה בשביל לפגוע, אלא הגיע לזה בגלל כניעה ליצרו, ולכן צריך לרחם על אותו בן אדם שנמצא באותו מקום בזוי ומאוס, מתועב ומשוקץ. אך האדם עצמו מסכן.

כמובן, הדבר נעשה בגלל חוסר תכנון ונקיטת אמצעי זהירות מתאימים לפי איך שהאדם מכיר את עצמו וכו'...חוסר התגברות, חוסר אכפתיות וחוסר פחד מספיק מאותו דבר, בסופו של דבר האחריות של המעשה עליו, שהרי יכל להתגבר, ולכן הרגש כלפי אותו אדם אינו צריך להיות רק אהבה, אכפתיות, חיבוק וכו'...אם האדם רק יחבק את אותו בן אדם, הוא בלי לשים לב "יחבק גם את הפגמים שלו", ובעצם גם יושפע מאותו רע של אותו אדם. אדם שהגיע לאותו מצב זה לא רק בגלל סיטואציה חיצונית אליו, יש פה גם משהו שמעיד על האדם עצמו, ואם האדם עצמו היה נקי לגמרי מכל מום הוא לא היה מגיע לאותו מקום, ולכן אותו חטא מעיד על חטא ופגם (כנראה מוסרי...) באותו אדם, ולכן הרגש כלפיו צריך להיות מצד אחד אהבה של הטוב שבו, ורחמים שאותו הטוב התלכלך ונמצא במצב כה נמאס ומשוקץ, אך מצד שני שנאה של הרע שבו, שזה החלק שבו שאכן היה מזוהה ומרוצה מאותה סיטואציה, וברור שיש חלק כזה שנמצא בו, ואי אפשר להגיד שהוא היה חיצוני לגמרי לסיטואציה.

מבחינה ציבורית וודאי שצריך לגנות את זה ולא לתת לזה מקום בכלל, מבחינה ציבורית אין מקום לחילוקים כאלו, והצדקה כזו בבמה ציבורית, א', עלולה לגרום ללגיטימציה לאותו דבר ולחוסר הרתעה, למצב שאנשים שקרובים לאותו מקום לא יחטפו כאפה ויגיעו בפועל גם לאותם מקומות כיוון שקיבלו ליטוף ציבורי, ודווקא זה יכול לעודד אותם ח"ו לבצע את אותם מעשים מגונים ונבזים, וב', וודאי שמעשה כזה הוא לא מעשה פרטי, אלא מעשה כללי ששייך ונוגע לכלל האומה, וכמו מעשה פילגש בגבעה שהעיד על כל גבעת בנימין ולכן עם ישראל עלה על מלחמה לבנימין שחיבקו את הפוגעים ולא מחו בהם והסגירו אותם (וזה היה מגובה באורים ותומים, רק מזכיר....ה' העיד שעם ישראל ינצח את בנימין...נכון שבהתחלה עם ישראל לא השכיל לשאול את השאלה הנכונה, אך אחרי ששאל במדוייק קיבל את הגיבוי הא-לוקי....צ"ע מדוע היה צריך לדייק, אבל אכמ"ל....). נבלה שנעשית זה נוגע לכל ישראל, "כי יקח איש אשה...ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים...והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך" (דברים כ"ב). יש פה פגם שמעיד על הכלל. לכן, מצד הציבור, היה פה רע, ואותו צריך להוקיע, גם אם מבחינה פרטית יש באדם הזה טוב, מבחינה ציבורית הייתה פה הופעה של קלקול ופסולת שהופיעו באיש הזה הפרטי, אז גם עקרונית יש לגנות ציבורית את המעשה מבלי ללטף אותו בכלל.

כתוב: " ואם בשדה ימצא האיש את הנער המארשה...ומת האיש...לבדו : ולַנַעֲרָ לא תעשה דבר אין לַנַעֲרָ חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". אונס הושווה לרצח, וזה כמו לרצוח בן אדם אחר. ומצינו שאפילו ברוצחים, יש פסוק: "והצילו העדה את הרוצח", והשופטים כמה שיותר מליצים זכות בעד הרוצח לפטור אותו מעונש מוות, עד שיש מחלוקת במשנה במסכת מכות לגבי בית דין חובלנית, האם בית דין שהרגה פעם בשבעים שנה נקראת חובלנית, או פעם בשבע שנים, ויש גם עוד דעה שאומרת שלא יהרגו בכלל רוצחים, ורבי אליעזר כמדומני היה בודק בעוקצי תאנים, היה שואל את העדים לאיזה כיוון פנה העץ תאנה שהיה ליד זירת האירוע ואם לא היו מתואמים, או שלא היו יודעים, לא היה מקבל את העדות, עד כדי כך. המהר"ל מסביר שיש פה שני צדדים שאנחנו משחקים עליהם, מצד אחד צריך לייצר הרתעה, ולכן גם בפועל הורגים בפעמים נדירות, וזה מונע ריבוי שופכי דמים בישראל, ומציל אנשים שימותו כיוון שיש הרתעה נגד רוצחים, ומצד שני, אין לנו עניין להרוג בן-אדם, הבן אדם עשה משהו, זהו, אין אפשרות להחזיר את זה, זה לא להציל נרדף מיד רודף, שכשאין ברירה ואי אפשר לנטרל אותו ע"י פגיעה באחד מאיבריו מותר להרוג רודף, פה ההרוג כבר נהרג וזה סתם נקמה לא מועילה. נעתיק לשונו: " נקראת חבלנית. פי' כאשר ישראל צדיקים אין לחוש להרבה שופכי דם, שאם יש לחוש כבר אמרו (סנהדרין מ"ו א') ב"ד מכין ועונשין אף שלא מן הדין לעשות סייג לתורה. (אבל) אלא איירי כאשר ישראל צדיקים ואין צריכין לעשות סייג אם הורגת אחת לשבעה שנים ע״י שלא חיו מלמדין בזכות הנדון נקראת חבלנית. כי הב"ד צריכין שיהיה עיקר שלהם טוב וכאשר עיקר שלהם טוב מבקשים ומחפשים הטוב, וכאשר אין עושים כך נקראים חבלנית. ורשב"ג אמר אף הם מרבים [שופכי] דמים מפני כי יסמכו על זה (=הרוצחים) וישפכו דם. ומה שאמר שיהיו מרבים שופכי דם ולא שאר חטאים, מפני כי כבר אמרנו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כאשר יראה הדור פרוץ בעבירה ולא יהיו מרבים. אבל גבי שפיכות דמים אם היה אחד לכד נהרג קודם שהיו עושין גדר, מי יחזיר נשמתו של זה דשקול נשמתו של אדם כמו כל העולם. ולכך על שפיכות דם יש להקפיד שלא יהיו מרבים".

אומר המאירי: "רשב"ג אומר אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל כלומר שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המחוייב ולבער הרע וכן הלכה...".

מצד אחד באמת יש צד לא להרוג את הרוצח, כי אם אני מסתכל רק מצד הרוצח, יש פה בן אדם, שחבל להרוג אותו וסתם לנקום בו, ועדיף שיחיה, ויש צד זכות בוודאי, וכמו שהארכתי שכנראה לא מדובר ברשעות לשם רשעות שלא מגיע שיהיה לו צד זכות כלל. אך מצד שני, דווקא בגלל ערך החיים אני לא יכול להעדיף בן אדם כזה על בן אדם אחר, ואי אפשר להתעלם מזה, שזה יגרום לעוד פגיעות שהם כמו רצח, כמו שאמרנו.

ואי אפשר לשכוח שכמו שהוא אמר, לפעמים החיפוש אחר אותה זכות של רוצח ונואף עלולה להביא לאהבת אותו אדם לגמרי, מבלי לשנוא את הרע שבו, וזה יכול לגרום לאהבת הרע ולריבוי הרע. ולכן "ובערת הרע מקרבך", אמנם יש טוב באותו אדם, אך כיוון שזה עלול לגרום לטשטוש הטוב ולנטייה אחר הרע ולקיחת הרע שיש באותו אדם, זה מסוכן ולא טוב, ולכן "ובערת הרע מקרבך", ואסור להרבות שופכי דמים בישראל.

תודה

אז אני חושב שאם אדם לא נמצא במצב שהוא יכול לשלב את שניהם, וודאי שצריך לבחור בחלק של ההוקעה ושנאת הרע, מאשר אהבת הטוב שבו ואז סופו להתאכזר לרחמנים.

ואני כן חושב שזה ריאלי, וכך הרב זצ"ל כתב שצריך לעשות, גם אם לא מתאים לחלק מהאנשים.\

העקרון של בי"ד שייך גם אל האדם הפרטי, ואותו עקרון שצריך לבער את הרע, גם אם לא נעשה בפועל ע"י הריגת העבריין, צריכה להיעשות בלב ובמילים. לא טענתי לרגע שבמצב היום צריך להרוג פושעים בבי"ד, וגם להלכה (בשו"ע....) אני לא בטוח שנפסק כרשב"ג ולא כדעות האחרות. אבל העקרון שאמרתי נכון לגבי היחס לרע מבחינה ציבורית. וב"ה שיש לנו תורת אמת שמנחה אותנו מה היחס לדברים אלו.

לפעמים, ולפעמים לא. אל לנו לשנות את האמת בגלל כאלו שמעוותים אותה. יש כאלו שמוכיחים כי הם בעצמם חוטאים בזה, ולכן מאשימים אחרים, "כל הפוסל במומו פוסל". אבל אם האדם לא צועק ומתלהם כנגד אדם כזה, אלא אוהב את הטוב שבו ושונא את הרע שבו, זה מראה על איזון ועל משהו אמיתי ולא על משהו חסר פרופורציות. ואפילו אם האדם בפנים אוהב, באופן ציבורי הוא מוכיח ומבקר, כי זה מה שצריך לעשות.

בשמחה, תודה לך על הקריאה.

נ.ב. תשובה קדמה לעולם לא אומרת שאין קלקולים ורע בעולם. זה אומר שיש טוב גנוז ופנימי, אך בוודאי שמצד הרבדים היותר חיצוניים יש רע ואסור להתכחש לרע הזה. והחכמה היא לא רק להשאיר את הטוב הפנימי אלא להופיע אותו במציאות. נכון שגם אי אפשר להתעלם מאותו הטוב, אך גם אסור להקצין לצד השני, ולהיות במן עולם ורוד כזה שהכל טוב.

אביא פסקה של הרב זצ"ל בעין אי"ה:

"שנח. ואר"א הלוי, הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך כשלום, אלא לך לשלום כו'. ואר"א הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך כשלום כו'. החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום. לא כן היא תעודת מנוחת הנפשות, מי שהשלום חוקו בחייו כבר לוחמים אין לו, מפריעים מנוחתו אפסו, ותכלית המעלה היא שהמלחמות הגופניות של הנטיות החומריות לא יהיו תופסות מקום כלל בעלותו אל הר ד' להתענג באור פני מלך חיים. ע"כ הברכה היא לבא אל מנוחת עולמים, לך בשלום, כלומר גם הדרך תהיה לפניך מושלמת לבד מחוז החפץ, שיש אפשרות ג"כ למעלה ע"ג מעלה. אבל דבר מפריע ומונע לא ימצא, דבר המשבית את השלום ומצריך התגברות ביחוד מצוייר בזה שני קוטבי המוסר, ציור החיים בעמל וציור המות במנוחה. ציור החיים בעמל וחיוב התחזקות תוסיף כח לעבודה ולחריצות. ציור המות במנוחה, תמעט את פחד המות ותרגיע את הרוח ותעודד ג"כ לעבוד ולפעול במשך זמן הפעולות ימי החיים, מתנת אלהים לעבוד להרבות הטוב והשלום".

ולא לשכוח שלפעמים התשובה יכולה להיות רק במיתה, שרשעים כאלו רק המיתה מכפרת.

אם התכוונת לעין אי"ה שהבאתי בסוף, זה מופיע בעין אי"ה ברכות ב', פסקה שנ"ח. לגבי המקורות בהתחלה, בלנ"ד בהמשך אביא....

זה בדיוק העניין, שאנחנו נאבד יותר נפשות אם נקבל אותם, כיוון שהרבה אנשים יקחו את הרע ויטו לזה...וה' לא בא בטרוניה עם בריותיו, וודאי שיש גבול שבו כבר אי אפשר לקחת אחריות על האנשים האלו. בסופו של דבר האדם אחראי למעשיו, ויש גבול עד כמה החברה צריכה לסבול ולהתאמץ כדי לשמור עליו. יש את הגבול שבו אנחנו אומרים, "אדוני, חבל לנו מאוד עליך, אבל זה כבר בלתי נסבל". ובמשל, כמו ילד שייכנס לבית שלך, תארחו אותו, הוא יטנף את הפה, יעשה מעשים מגעילים, לא ישים על שום דבר, ואתם תמשיכו לחבק אותו. בשלב מסויים תגידו, טוב, אתה יותר מדי פוגע בנו ודורך עלינו, עד כמה שאנחנו דואגים לך, אתה בעצמך גרמת שלא תהיה לנו ברירה אלא לסלק אותך. אם לא יהיה לנו את הגבול הזה שבו האדם הפרטי יותר מדי יגיע לפגיעה בכלל, האדם הפרטי יפגע בכולם ואז כולם ייענשו בחטאיו, במקום שפשוט יאלצו לעזוב אותו, ואז יוכלו להתקדם אל הטוב, ואם האדם הזה רוצה הוא מוזמן לעשות תשובה, להשתנות, ואז נקבל אותו.

שומע את דעתך, בהחלט כל הכבוד שאת נמצאת במקום כזה שאכפת לך מכל אדם, זה בהחלט לא מובן, ומאוד מעריך.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה