למה?
כי אני מרגיש את החוסר הזה. כולם מרגישים אני יודע.
אבל כל מי שחווה קשר ארוך שהתפוצץ בסוף, וטעם קצת את הטעם הזה. איך זה לדאוג לה ולהקשיב לה, ולקבל ממנה חיוך מאושר שעושה אותך מאושר. איך זה שהיא מקשיבה ופה בשבילך. שהיא דואגת לך. ומתאמצת בשבילך. כל המחשבות על העתיד. על קשר טהור ואמיתי שלא מומש בסוף מכל מיני סיבות שהקב"ה גילגל...
אתה מרגיש את החוסר. ועבר זמן, והתגברת. ובכית. הרבה. ונזכרת בה המון. וגם אחרי כמה קשרים.. עדיין יש מחשבות ודמעות. לאו דווקא אליה, אלא לקשר. לדאגה. לחיבה. לחיוך הנהדר הזה שהיה על הפנים שלה. זה ככ ממלא. וחסר. מאוד חסר.
כל אדם עובר משברים. אני יודע. גם אני. וברור שקשר שכזה יכול לעזור לך לצמוח מתוך משבר. להיפתח ולשתף רק יעזור לי לצמוח. אני עכשיו במשבר. לא משבר בגלל הפרידה ההיא. פשוט משבר. ו.. ברגעים כאלה.. אני צריך מישהי שתהיה שם לצידי. שתתמוך ותהיה שם עם החיוך הזה...
והנה, עכשיו ניגשים לקשרים חדשים. ב"ה.
אבל איך..?
מצד אחד, אתה צריך את זה. אתה רוצה את זה. אתה שם.
מנגד, אתה ככ שבור כרגע, ואתה מפחד לפגוע בה. כלומר, זה לא מכובד להיפגש עם בחורה כשאתה עצוב. כשאתה לא אתה.. ואם היא תתרשם ממני לא נכון? היא תחשוב שאיך שאני עכשיו זה איך שאני תמיד? אולי אני מפסיד את השידוך שלי, רק בגלל שאני עצוב כרגע?
אז יש לי בעיה, שקשר אמיתי ועמוק יכול לעזור לי לפתור אותה. אבל המצפון צועק - אסור לך להתחיל להיפגש עם בחורה כרגע. תכבד אותה ואל תתחיל עכשיו. ואז אני תוהה לעצמי עד כמה זה לא מכבד בכלל שאתה מגיע במצב רוח רע? אולי זה סביר..? מה.. במשברים לא נפגשים?
מה עושים אם יש בעיה שקצת מונעת ממך להיפגש, אבל להיפגש אולי יפתור את הבעיה?
אתם נפגשים כשאתם בתקופות מבאסות?
נפגשתם עם מישהו/י ששיתף אתכם שקשה לו?
הלפ.



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
