חושבת שהדבר המשמעותי כאן זה איך את מרגישה.
מבחינת התינוק זה נראה לי בסדר.
אבל בעיניי יש כאן עניין שהוא בעצם זוגי.
יש אותך, את אחרי לידה, כאובה, מתאוששת, אולי גם רוצה שקט ורוגע. ואת לגמרי צודקת, לצאת לשבת כזו זה לא תענוג גדול.
מצד שני, יש את בעלך. אם אני מבינה נכון זו לידה ראשונה? זו טלטלה עבורך ועבורו. אתם כבר שלשה שבועות אצל הורים שלך, ממה שאת כותבת, בעבר הוא כבר לא הלך לשבת חתן להמשפחה הקרובה כי לך זה לא התאים. ועכשיו שוב הוא נמצא במצב שהוא כביכול צריך לוותר. יכול להיות שזה קשה לו, הוא רוצה להתאוורר, לראות את המשפחה שלו והוא (שוב) צריך לוותר בשבילך.
עכשיו שלא תביני לא נכון, אני לא חושבת שזה וויתור בשבילך. זה בשבילכם. אבל רק רציתי לשקף איך זה מבחינת כל אחד מכם.
הרבה מהעניין זה לא רק מה ההחלטה, אלא איך מגיעים אליה. את אחרי לידה, אם את לא מסוגלת, זה בסדר גמור להגיד שלא. השאלה איך זה מועבר. אם תצליחו לנהל שיחה פתוחה, ולהבין ממש אחד את השני, אני חושבת שזה יכול לעזור. לנסות למצוא פתרון *ביחד*, לא מתוך מי צודק.
מה שאני מנסה להגיד וקצת הסתבכתי, שבאופן עקרוני אני חושבת שאת צודקת. כי את אחרי לידה.
אבל גם לבן הזוג קשה אחרי לידה, גם הוא צריך להתמודד עם מצב חדש. ולכן אם יש לכם אפשרות להבין אחד את השני ולחשוב על פתרון ביחד, מתוך הצבת סדרי עדיפויות זוגיים (גם לבעלך חשוב שתרגישי טוב, אבל מניחה שגם לך חשוב שבעלך לא יהיה חנוק, אז זו הופכת להיות משימה של שניכם, גם אם זה לא יצליח במלואו).
אם אין אפשרות, מצד הצדק את יכולה גם להגיד שלא מתאים לך ללכת.
ורוצה להוסיף עוד משהו טכני, אם אתם הולכים, צריך לבדוק האם יש שם תנאים שמתאימים ליולדת. זאת אומרת, האם תצטרכי ללכת או לעמוד הרבה? האם אתם מחוייבים ללו"ז? יהיה לך איפה להניק או להכין בקבוק?
