כתוב: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו". המדרש (ב"ר א', ד') מביא שיש כל מיני ראשיות, עם ישראל (משה שכנגד כל עם ישראל, רש"י כבר מביא (שבמקור זה מהגמרא) שישראל נקראו ראשית. כך המהר"ל בנצח ישראל פרק ג' מביא שמשה הכוונה לישראל, עיי"ש), התורה, ביכורים, כפי שכתוב פה, מעשרות, שכתוב: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" וחלה. רציתי להעמיק בעניין הראשיות, בדגש על הבנת הביכורים מדוע נקראו ראשית.
לפני שנבאר את הדברים, ניתן לראות שהנושא של הפרק שחורז את כל הפרק הוא הראשית. נאמר בתחילת הפרק (שמות ל"ד): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר". שמעתי את זה מהרב אוריאל עיטם, שאמנם יש את המשמעות הפשוטה, אך יש מנגינה לתורה, ופה הניגון שמתנגן בכל הפרק זה הראשית. (שיעור נפלא לגבי "גוי ששבת חייב מיתה" ששמעתי....). משה עולה לראש ההר, בראשית היום, כדי להביא דבר חדש שיש לו קשר ללוחות הראשונים.
בפסוק ט"ו כתוב: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ". זה וודאי מתקשר עם פסוק י': "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית...", הברית צריכה להיות ברית שקשורה לברית הראשונית, לעומת זאת הברית עם יושבי הארץ היא ברית חדשה שאינה מקושרת עם הראשית.
גם ההמשך (פסוק י"ח): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". ניסן זה החודש הראשון לפי התורה, "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", וגם פה התורה מדגישה לשמור את חודש האביב, שבעניין החודשים הוא הראשון, למרות שלא ברור מה הקשר לזה שזה קרה בחודש, רק התאריך של יציאת מצרים הוא קדוש, אך מדוע כל החודש קשור? אלא כמו שאמרנו, זה בא להראות שהעניין פה הוא הראשית, ויציאת מצרים גם היא מבטאת ראשית, משום שעם ישראל נולד בה. הראשית של הראשית של עם ישראל. וכל השנים וגם הגאולות שהיו לאחר מכן צריכות להיות מחוברות לעבר, לראשית, ולא להיות חדשות לגמרי. וגם יציאת מצרים עצמה צריכה להיות מחוברת לראשית שהיא התורה, דהיינו, עם ישראל יצא בשביל לקבל תורה, "תעבדון את הא-לוקים על ההר הזה".
פסוק לאחר מכן (י"ט): "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי, וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". צריך את הראשית של הבטן להקדיש לה'. ההקשר של הפסוק מורה על השייכות של הבכור שיעבוד בבית המקדש, שהרי "ולא יראו פני ריקם" נאמר לגבי העלייה למקדש. לכן, הראשית שהוא הבכור שייך לה', כמו שכתוב לגבי כל הראשיות, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", "....וראשית גז צאנך תתן לי" וכו'....דווקא את הראשית, את הגדולה, שיש מחשבה שהיא מתחילה מאיתנו, דווקא אותה אנו מראים שהכל מאיתו יתברך, כל הולדה שותף בה הקב"ה, וכך אפילו אם אנחנו ממשיכים וממלאים את תפקידנו, הכל בא מכוחו, כיוון שראשית כל דבר שלו.
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ניסן זה תחילת הקציר, בעוד תשרי זה האסיף. האסיף הוא גם התחלה, ההתחלה של אסיפת התבואה. פה יש התחלה של קצירת התבואה ואז התבואה תהיה שייכת לאדם וישתמש בה לצורכו. וגם החרישה עצמה, אמנם אחרי החרישה התבואה עדיין לא לשימוש האדם, אבל זו העבודה הראשונית של עבודות השדה בשביל התבואה. בראשיות האלו יש עניין לשבות, ששבת זה עניינה, להבין שכל מעשי האדם שהיו בששת ימי המעשה, שייכים לה'.
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וְחַג הָאָסִיף, תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". עוד פעם העניין של הביכורים, של הראשית.
"כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". יש פה תיאור של הרחבה, של תוספת. יש משמעות למקום של האדם, לממונו ולמעשיו, שבמשמעות פה זה האפשרות שלנו להיות בא"י, רק כשאשר יש קשר לראשית, למקור, שזה מתבטא בחג השבועות, חג הביכורים, חג פסח שהוא בניסן שזו תחילת השנה ולידת עם ישראל, וגם חג סוכות שהוא תחילת השנה, "תקופת השנה", מתחילים לאסוף את התבואה. המספר שלוש רומז לשותפות הקב"ה בכל לידה, שהוא הראשית שלה, ומכוחה יש אפשרות גם ללידה של דבר חדש. כשהגויים חומדים את ארצינו זה כשהתוספת חושבת שהיא העיקר, מידה כנגד מידה (שהרי ישראל הם הראשית. המהר"ל בנצח מרחיב מעט בזה שהגויים הם תוספת וישראל הם הראשית....), כמו שישראל לא מחוברים לראשית, וחושבים שהם מעצמם, כך גם התוספת שמתייחסת אליהם חושבת שהיא הראשית ואינה מכירה בעובדה שישראל הם הראשית שלה.
"לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" חמץ מבטא את התוספת, לעומת המצה שהיא הראשית. כששוחטים את הפסח מתחברים לראשית, להבנה שהכל מאת האדון ה', ולכן לא שייך לערב שם את התוספת, את המקום של האדם, "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח", הפסח משום מה לא נשחט כמו כל הקרבנות בבוקר וגם לא בערב (בין הערביים), אלא בחצות. אבל הוא מתמשך, והתורה אומרת, לא יגיע לבוקר. לכאורה כבר ראינו שהבוקר הוא הראשית, "והיה נכון לבוקר...". אלא רק משה עלה, שהרי היה כתוב: "ואיש לא יעלה עמך....". צריך שתהיה את הראשית, את משה רבינו שהוא מתמצת את הראשית של האומה, ורק מתוך כך יש את ההתפרטות של כל נשמות ישראל. והיכולת להביא את הלוחות השניים, המקום של עם ישראל בעולם, התוספת, היא רק ע"י ההבנה העמוקה שיש ראשית שמכוחה הכל, ולכן גם אצל משה, היה קודם כל את הלילה שעלה, ומשה חיכה לבוקר, ורק בבוקר הייתה אפשרות להביא את הלוחות השניים, אבל עד אז היה רק את משה רבינו (שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה), רק את הראשית. גם קרבן פסח מבטא את העניין הזה, של ההבנה שרק ה' יכול לגאול אותנו, "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים....". הפתח, הראשית, שייך לה', ועל פי רצונו החיים והמוות. ורק אחרי הפסח אז אפשר להגיע למצות, הראשית של עם ישראל, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ...וגם הראשית שלנו צריכה להיות מחוברת לראשית הקדומה יותר.
כך מובן הפסוק הבא: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פה ברור שיש ראשית, וצריך לחבר אותה קודם כל לראשית הקדומה יותר, אך המשך הפסוק של "לא תבשל גדי בחלב אמו", לא ברור מה הקשרו לכאורה. אלא לפי מה שאמרנו מובן, גדי הוא נולד, לידה של משהו חדש, הוא ראשית במובן מסויים. אך לא לערבב את זה עם חלב אמו, האמא היא המקור והראשית היותר קדומה שהיא המקור לדבר החדש, וביחס לגדי, האמא היא הראשית. לכן, אסור לערבב ביניהם, וצריך לעשות הפרדה, זו הראשית וזו התוספת. מדוע אם כן דווקא "חלב אמו"? נראה לי שזה בא להורות שכמובן בית המקדש לא מגלה את עצמות ה', אלא גם בית המקדש הוא התגלות של ה', שפע וחסד של ה' יתברך. החיבור של הביכורים עם בית ה', הוא הבנה שהשפע והחסד של ה' הם אלו שהביאו לנו את האפשרות של החיים, התורה שהיא מקור העולמות, אך וודאי שלא מדובר על העצמות, ולכן לא מתואר שה' הוא הראשית, כיוון שכל הראשיות פה יש ביניהן קשר ישיר, הראשית הזו מולידה ראשית אחרת, אך ה' יתברך גבוה מעל כל זה, ואין יחס בינו לבין נבראיו. וזה מבטא עוד יותר את ההבנה של גדולת ה' ושהתוספת מקבלת משמעות רק עם החיבור לה' יתברך.
בעקרון האיסור המפורש בפסוק הוא איסור בישול, אבל נראה מהקשר הפרשה שמדובר גם באיסור אכילה. הפסוק אמר קודם: "פן תכרות ברית ליושב הארץ....ואכלת מזבחו". וכן בהמשך הפרק: "...לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה....". לפני שהאדם אוכל את פריו, שזה מבטא שיוך של הדבר אל האדם, גם באופן הרעיוני, וגם בפועל, האוכל הופך לחלק מהאדם, צריך האדם להראות שהדבר שייך לה' ולתת אותו לבית ה'. ולכן גם משה רבינו לפני שקיבל את הלוחות השניים, שזה מבטא את המקום של האדם, קודם כל לא אכל, ובכך ביטא את השייכות של האדם אל ה' יתברך. וכן בבשר וחלב, קודם כל צריך לעשות הפרדה, ואם התערב מקומו של האדם, צריך לא לאכול אותו, ואם האדם יאכל, זה יבטא גאווה וחוסר התבטלות לרעיון שהכל מאת ה'. בכך מוסברת ההלכה שאם אדם אכל לפני תפילת שחרית הוא גאוותן, "ואותי השלכת אחרי גווך", "אל תקרי גווך אלא גאך". כשאדם אוכל לפני שמתפלל לה', כמו שמשה רבינו מתפלל בהר, הוא מבטא שקודם כל הוא וגופו וחייו שייכים לה' יתברך, ורק מתוך כך יש מקום לאדם, לתוספת, לחמץ, לבשר. ולכן גם מובן מדוע אם אדם אכל בשר צריך לשמור הרבה זמן, בעוד אם אכל קודם חלב לא צריך לשמור הרבה זמן, משום שהחלב מבטא את החסד העליון, את התורה, את הראשית שמושפעת מאת ה', ואם קודם כל אכל חלב, לא הקדים את הראשית שמבטאת את מקום האדם, אך אם אכל קודם כל בשר, הבשר הוא המקום האנושי, כפי שהעצמות הן לבנות (לבן מבטא חסד, אינסוף, ולכן גם חלב הוא לבן), והבשר על גביהן, זהו המקום הנוסף. לכן גם במעמד הר סיני פרחה נשמתן, הנשמה שהיא אינסופית, לא יכלה להיות "מעורבת" עם הגוף, עם הבשר. הייתה צריכה להיות הפרדה. ורק אחרי דבר ה', מתוך כך אפשר לשוב אל הגוף ואל המקום של העולם הזה. ובכלל התורה רצתה שהאדם יבין את זה שכפלה את הפסוק הזה שלוש פעמים, ובכך גם אסור שהאדם ייהנה מאותו ערבוב, ויתרחק ממנו לגמרי. (הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" מאריך לבאר מדוע הגאווה היא דבר נורא ולכן ההרחקה ממנה צריכה להיות מרובה, ועוד, שגם האדם בקלות עלול לחטוא בה, ולכן גם פה יש הקפדה מאוד גדולה על העניין הזה..).
אשמח לשמוע מי קרא את הכל, ואשמח להערות/הארות וכו'....
