אני לא חוזר לזמן קיץ בישיבה!
זה כואב? - אני לא חושב.
למרות כל היתרונות בישיבה, שאין בשום מקום אחר (!!), אני לא יכול לסבול את ההיבט החברתי...
על אף שהשתפרתי, עדיין איני מסוגל.
גדול עליי. התייאשתי. נשברתי.
אז אצלי, פה נפלתי. אז מה?
סבל כזה, אני לא יכול להמשיך לגרום לעצמי, לא עוד!
אני לא מתבייש להודות שהישיבה היא סיוט מתגשם בשבילי.
"אני יכול ללמוד לבד במקומות אחרים!"
אני משכנע את עצמי.
ובלב יודע,
- הלימוד לא יתקרב לזה בישיבה.
זה מחיר שאני מוכן לשלם?
הצער, הגעגוע, לעומת פנטזיה של נפש לומדת שמחה וחופשיה.
מה זה משנה, בכל מקרה נפשי תיקרע לגזרים.
בכל אופן ליבי יהיה רחוק מלהיות שלם.
##
הסיבה היחידה שאני לא מאמין למילה שלי,
על אף יכולתי המפוקפקת לשכנע את עצמי ברבדים רבדים של שקרים יפים,
היא ההחלטה שלי להפחית כל קשר עם הישיבה.
עם כל המטענים שהצטברו לאורך השנים, - היא הייתה חיי, ממש, מקור החיים.
והנה, אני שוב בורח ממנה.
הפעם, נשבע לעצמי שזו לא חרדה חברתית.
"לא, מה פתאום?"
אלו פערים מהותיים שנוצרו בתהליך חיפוש עצמי.
שיניתי סדר עדיפויות, נחשפתי לציפיות אחרות.
ועכשיו? המסלול שלי בהכרח לוקח אותי הלאה.
הלאה הלאה, החוצה ממנה,
לגיטימי סך הכל.
אבל למה בתוך תוכי אני יודע, שזה -
הלאה, החוצה,
והרחק הרחק. ממנה.
ובלי ח"ו,
להביט לאחור...
להפך, נדמה שטוב יותר לקטע הזה להישאר פתוח.