הנה התוכניות שלי להמשך - (בעצבים, "מוציא את הזבל החוצה").
את הזמן הזה (קיץ) והבא (אלול) משקיעים בלימוד למבחני רבנות של תפילה וברכות ומסכת שבת, כהכנה ללימוד הלכות שבת בזמן קיץ הבא, עם הכולל, ולא בזמן חורף הקרוב, לבד (צעד מאוד טפשי, כי אז אין מסגרת והכוונה ברורה, וזה מבחן גדול, משלושת העיקריים). בזמן חורף הקרוב אני אלמד כתובות בעיון, לא בהכרח מתחייב לבקיאות של כתובות כי אני רוצה גם לקנות את מסכת שבת יותר טוב. אם יהיו לי סדרי ערב - מה טוב. אם לא - אשקיע את הצהרים.
בזמן חורף הקרוב יש יתכנות סבירה שאני אתחיל ללמוד הוראה - וכן, יתכן שאני לא אלמד הוראת מתמטיקה, כי למרות שאני ממש סבבה עם המקצוע הזה - אני לא יודע כמה הוא מעניין אותי ויגרום לי להשפיע. אני מעדיף ללמוד הוראת לשון, כי זה מסקרן אותי, זה נשמע לי מעניין, ואולי אני טועה, אבל למה אני צריך להחליט עכשיו? לא אכפת לי כמה אני ארוויח, אני צריך לעשות את ההשתדלות, לעסוק בדבר שאני טוב בו כדי להביא כסף הביתה (לבית שעדיין אין לי) - מה זה משנה איזה מקצוע? גם אם יש מגמה כללית שכזו שעל מתמטיקה משלמים יותר - זה נכון מתחת לגלגל הירח, אבל אני בוטח בה', אז למה לעזאזל זה אכפת לי? כל מי שמשדל אותי למשהו אחר - הבעיות הן אצלו ולא אצלי, והן בעיות חמורות יותר, קיומיות, כי יש לו בעיה רצינית באמונה ובטחון. ויתכן שבכלל אני אתחיל להיות מדריך בישיבה, שזה אחלה כסף, ואני יכול לעשות את זה בעיקר כרווק, וזה יתן לי דברים שכמדומני לפי האופי שלי והייעוד שלי יכולים יותר לעזור לי בהמשך - עבודה לעומק עם נוער.
האם הוראה זה מספיק? אם אני ממש את היכולות שה' נתן לי ואני כשרוני בהם, ויש לי אמונה בה' - אז כן. באמת, קצת אמונה, מה כבר בקשתי? (אדם פוחד שלא יהיה לו כסף בבנק, אין לו בטחון בה' וכל זה מתבטא בכיפה בגודל חצי שקל שיש לו על הראש - משהו פה קצת התהפך לא? מה שאתה פוחד שישאר לך בבנק - אתה שם על הראש? אז אתה בעצם מצרף ומזהה את הכיפה עם כל הבעיות שלך? הדבר שצריך להזכיר לך להיות ולחיות ביראת שמים הוא בגודל של הפחד הנמוך שלך?)
וגם אם אני לא אלמד השנה, וגם לא בעוד שנתיים - אם אתחיל בעוד שלוש שנים, לא יהיה לי איך לחיות ולהסתדר? הנה, חבר קרוב מהעיר שלי לא לומד הוראה או כל מקצוע אחר, רק עושה עבודה מהצד והם מסתדרים יפה! ולא חסרים כאלה בישיבה. ואז הטענה, שיש כאלה שהם כבר אחרי צבא וכבר מחזיקים תעודה - והתשובה, הם לא התחילו בישיבה, הם הגיעו מישיבות הסדר. אצלנו זה לא קורה. אנשים כאלה שגדלו אצלנו בישיבה הם בודדים. אפשר לספור על יד אחת או שתיים, וב"ה יש דורות מפוארים לישיבה.
אז הם רוצים את טובתי, אבל בוחרים את טובתם - לא שואלים אותי מה הצד שלי, מה התכנון, רק קובעים לי שהגיע הזמן לבחור, שהם רוצים לשמוע שנרשמתי. פעם אחת לא עבד לכם, אתם רוצים לאמלל אותי בכח? להוליך אותי בדרך שאני לא רוצה ולא בחרתי? אם אני אעשה את זה שלא מבחירה שלי - זה יעשה בלא חשק, בלא אידאל שיחיה את זה, בחפיפניקיות, ואז מה הועלנו?
לסיכום - הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. אז תעזבו אותי עם המזרוחניקיות הרדודה שלכם ותנו לי להיות עובד ה' באמת.
אה, ושכחתי להוסיף, שאתם לא מודעים לעוד חמש-שש צרות שיש לי וכנראה שאני לא משתף אתכם בהם. כי אתם חושבים שאין לי צרות ובעיות, אולי כי אני לא מספיק אדם בעיניכם, אולי יותר מכונה להגשמת חלומות, ועל הכל - "שהזבל לא יצא החוצה", 'רק שהרצפה לא תהיה מלוכלכת', ותראו אילו בעיות חינוכיות צומחות אצלכם בבית (נקברות באישיות של שאר הילדים). זה כמו אדם שאוכל דג ואומר שהוא "אוהב דגים" - ד' מיתות בית דין העבירו את הדג הזה כדי שתאכל אותו, ואתה אומר שאתה אוהב אותו? אלא שאתה באמת אוהב רק את עצמך, וביעקב נאמר "באהבתו אותה", זה משהו אחר. תחשבו על זה פעמיים. ועוד פעם.
