מה הכוונה בצורה טבעית ?

ללכת ברחוב לשאול מישהי ״היי, רוצה לקפוץ לבית הכנסת הקרוב, תראי איך אני מתפלל ומשם נתקדם ?״

של שגרירים בלב. אולי רלוונטי

זה מה שעולה לי, אולי לא יתאים לך

ותברח(:

חח

באמת יש לי חלום שבעלי לעתיד יקנה לי גור

אני רק מציינת שהוא לא נמצא בטופ 5

בדיוק נתקלתי בפרסום

מי שבגלאים ובסגנון הרלוונטי זה יכול להיות נחמד ממש

‏‪‪

ובתרגום: קורא האיגרת יהיה השליח.

ובעברית בת ימינו, המנדב ינודב

נכון, זו אכן בחירה אידיאולוגית. או יותר נכון, הליכה לפי ההלכה שהיא רצון ה'. ובלי קשר, וודאי שישנם חסרונות מסויימים בחברה נפרדת, אבל החסרונות של החברה המעורבת רבים ועולים בהרבה על החסרונות בחברה הנפרדת. פוק חזי מאי איכא בציבור הכללי. צריך לחנך לאהבת הטבעיות והחיים. אחיות ומפגש בין משפחות וכדו'...הם דברים שיכולים לעזור.

אני פשוט מציין שיש בעיה הנוצרת מכך, יתכן שהמחיר שווה את זה, אני לא יודע, אבל כדאי להכיר בחיים כשיש מחירים.

אם נחנך אנשים שאין מחיר, אז אנשים יחשבו שמותר להעתיק במבחן כי זה מחיר גדול והמצוות הם רק כשאין מחיר.

נכון. ומנגד צריך להכיר את הנועם שבכך, ולא לעשות את הדברים בצורה שתהיה חיצונית לאדם (בעל ה"מסילת ישרים" בהקדמתו לספר מדבר על החשיבות של זה...). ואם עשיית המצוות היא חיצונית לאדם, הוא תמיד יהיה ב"אתכפיא", ויש חשש שיישבר, ואילו אם הוא מחובר לדבר אז הוא רוצה לעשות את מה שה' רוצה, "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". אמנם, מסכים שבסופו של דבר האדם לא יכול להבין את הכל, אך האדם צריך כמה שיותר להתחבר במה שיכול, ("נעשה ונשמע", יש גם נשמע...), וגם במה שלא, זה לא שהאדם צריך לעשות בכפייה, אלא לאהוב לעשות את רצון ה', כמו אדם שאוהב לעשות את רצון מי שהוא אוהב, גם אם לא מבין את זה בעצמו, ועוד להבין שכל מה שה' רוצה מאיתנו זה לטובה, "לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה". שנזכה.

אמנם, רבי אלעזר כאן בספרא כנראה לא מסכים:

"ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים."

(ספרא ויקרא כ, כו)

ונראה לי שהרמב"ם הולך בדרך של הספרא.

לא מסכים שהוא לא מסכים.

הבאתי כבר את המשנה באבות שמשמע ממנה שהמדרגה האידיאלית היא שרצון האדם יהיה כמו רצון הא-ל ולא תהיה סתירה. ומה שרבי אלעזר אומר זה שעל האדם לא להתכחש לטבעו, ואם הוא לא במדרגה הגבוהה של לעשות רצון ה' מתוך חיבור ורצון, שיתכופף ויעשה רצון ה', ולפעמים אולי דווקא אם ינסה לחפש את החיבור, זה לא יעבוד, כי הוא לא נמצא במקום הזה. ומקורות מפורשים (אם תרצה אחפש) שהאדם לא צריך להגיד אפשי על שרצים, שקצים ורמשים, כי זה דבר שנפשו של האדם קצה בהם, ואם בזה יגיד "אפשי" זה מעיד על מעלתו הפחותה ושאיבד את המדרגה הטבעית הרגילה של האדם שעולה בקנה אחד עם ההלכה ועם רצון ה'. הדוגמאות הם ספיצפיות דברים ש"נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן", כמו עריות, חזיר, וגם שעטנז, זה דבר שהוא מאוד קשה והאדם בטבעו לא מבין מה הבעיה, וזו אחת הדוגמאות המובהקות למצווה שמעית (=אינה שכלית).

חילוק מעניין,

אשמח למקורות מפורשים

לא עיינתי אם הוא מביא את המקורות...

https://www.kolhalashon.com/pdf/OldSite/0918-20170504-090620.pdf

לא עיינתי אם הוא מביא את המקורות...

https://www.kolhalashon.com/pdf/OldSite/0918-20170504-090620.pdf

"עפ"י מ"ש חז"ל רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצוות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו', רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפירוש, שהקב"ה רצה שיהיו בני ישראל כל מעשיהם נמשך אחר התורה, שגם מה שא"א להיות באופן אחר, מ"מ יהיה כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל: אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר, רק אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי... ואף שבלא זה נמאס ואיך יאמר "אפשי בו", רק הפירוש להיות המניעה מצד ציווי ה' יתברך יותר מהמיאוס מצד עצמו, שאף בהכרח כזה שהיה גובר המיאוס, מ"מ מצד מאמר ה' יתברך נרחק יותר ממנו" (שפת אמת, פרשת שמיני, שנת תרל"א).

ופירש רש"י... שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן. ע"כ.וצריך ביאור, דאכתי אמאי מקבלים שכר על כך? והרי נפש האדם קצה בהם, ובין כך היה נמנע מלאכלם?!וכבר אמרנו במקום אחר לבאר הדבר, דהנה אם יהא מונח לפני אדם מאכל מאוס, ועם זאת מעורב בתוכו סם המוות... האם בגלל מיאוס המאכל הוא פורש? לא כי, אלא בגלל סם המוות שבו... בגלל הטעם העיקרי של סכנת מוות, הרי הטעם הטפל של המיאוס בדבר התבטל מחושיו ומהרגשתו.והוא הדין באיסור אכילת שקצים ורמשים שאסרה תורה. אף על פי שגם לולא האזהרה שבתורה ג"כ היה אדם פורש מהן בגלל מאיסותן, אולם מאחר שהתורה אסרתם, הרי האיסור אצל אדם מישראל כסם המוות, וכל מה שפורש מהם הרי זה בגלל החשבון הגדול של הבחירה בחיים. וחשבון המיאוס אינו מתחשב אצלו כלל, על כן מן הדין שיטול שכר על כך.

(ר' חיים שמולביץ, שיחות מוסר (מהדורת תש"מ), תשל"א, מאמר יז)

משניהם רואים כיוון דומה למה שאמרתי, לא שהגמרא מדברת על דברים מסויימים, ושקצים ורמשים זה משהו אחר, אלא הגמרא גם דיברה על שקצים ורמשים, אלא שלא אמרה בכלל שיש עניין להגיד שהאדם אוהב, אלא הכוונה היא שעל האדם לא להימנע מלאכול משום שהוא נגעל מזה, אלא משום שהוא מקשיב לרצון ה'. (ולפי זה לא מדובר פה בכלל על היחס בין יראה לבין אהבה, וד"ל). שבת שלום.

אתם הדוסים, דוסים מדיי.. וזה מקסים אבל גם מבאס

גם לשאר, את יודעת שכיום אחוז גדול של דייטים/מפגשים דווקא יוצאים מאתרי היכרויות למיניהם?

שכמות ההצלחות של האתרים למינהם נמוכה מאוד ואם לוקחים בחשבון את כמות האנשים ששם - אחוז אפסי של הצלחות.

לדעתי זו היתה @לגיטימי?

אם גם החילונים נהפכו לרכיכות מה יגידו אזובי הקיר?

יותר וחיים מאחורי המסך. (בזה אין הבדל בין העולם הדתי לכל העולם כולו).

נשים יכולות רק להרוויח מזה, כי זה מכנס הרבה הצעות למקום אחד, והן יכולות לברור. הבנות מהעולם החופשי חוגגות, כי הן מחפשות קשרים חד פעמיים או זמניים והן בוררות ומממשות בקלות.

לבחורות דתיות לפעמים זה עוזר לחפש ולמקד לתווך הארוך, ולפעמים רוב האפשרויות מבלבל אותן, כי הן מחפשות משהו רציני לתווך הארוך.

מה שאולי אני פחות מכיר זו החוויה של הבחורות הדתיות שמחפשות רק להתחתן, כי זה יותר נסתר ופחות מיחצנים את החוויה.

תווך זה אמצע, עיין בפסוקים של ברית בין הביתרים.

בן סרוק אין שורש 'טווח' עם שני ווי"ם, לא במקרא ולא בחז"ל.

לגבי 'תווך', אז נכון ש'תוך' זה אמצע, אבל 'תווך' זה מחלוקת ראשונים. נכון שהרשב"ם בפירוש אחד אומר שזה אמצע, אבל לפי רבינו אלחנן המובא בר' ברוך הספרדי זה מרחק.

אולי התכוונת להודעה הזו:

מה שאני יודעת - לקראת נישואין וזוגיות

אבל אולי להודעה יותר ישנה שאני לא מוצאת כרגע.

בכל מקרה, הסטטיסטיקה קצת מייאשת בעיניי.

הנה המספרים הכי מעודכנים שיש לי לגבי אלגו:

24,632 רשומים

11,250 זוגות שיצאו (כלומר, 22,500 אנשים - זה אומר שסטטיסטית, אם נניח שכל משתמש יצא רק פעם אחת דרך אלגו (שזו כמובן הנחה שגויה, כי ייתכן שמישהו יצא חמש פעמים דרך אלגו ואחר 0) - זה מעל 90%!).

84 זוגות מאורסים (כלומר, 168 אנשים, או 0.68%).

300 זוגות שנמצאים בקשר מעל חודשיים.

שגרירים בלב:

7,000 רשומים (משוער)

154 זוגות (כלומר, 308 אנשים, או 4.4%)

מי שזה מעניין אותו, אולי יתעניין בכתבה הזו: באים בטוב - מבצע חתונה דיוקן

(נגיד כתוב שם על משהו שנקרא 'חיבורים', שטוענים שיש להם 2,700 חברים ו-500 זוגות מחמשת השנים האחרונות.

וסתם מעניין בעיני לעשות סקר בסביבה - לבדוק בסביבה הקרובה שלך, חברים\משפחה - איך הם הכירו? (הכוונה לאנשים בני גילכם, לא דור ההורים).

מבחינתי הפלטפורמה הכי גרועה שהייתי בה. 0% הצלחה. אולי אשמת השגריר ואולי לא.

מצד שני - מכיר כמה בחורות ממש טובות שהתארסו דרך שם. מדובר על גילאים מבוגרים מאוד שכל שידוך זה נס בפני עצמו.

מדובר על בחורות תורניות ואיכותיות (עד כמה שאני לא אוהב את המונח הזה) מאוד. 

וגם לי לא יצא מזה כלום, לבנתיים.

האם אתה מכיר את הכתבה שקישרתי אליה? מעניין אותי מה אתה חושב על זה.

מה אני חושב על מה (איזה חלק)?

אני לא אוהבת את המינוח הזה, אבל העובדת היא שיש בעיית רווקות - עשרות אלפי רווקים ורווקות.

כל אחד מנסה להביא את הפתרון שלו -

בין אם זה משהו בסגנון של פלטפורמת היכרות, עידוד והכשרת שדכנים או בכיוון של ליווי\אימון\ייעוץ -

בסופו של יום, האם אתה רואה את המצב בגדול משתנה (גאולת הכלל, לא גאולת הפרט)?

אם הייתי נותנת לך ביד מאה מיליון דולר - כדי לפטור אותך מעבודה, וכדי שתוכל לפתור את הבעייה הנ"ל -

מה אתה חושב שנכון לעשות?

איך דברים יכולים להתנהל אחרת?

(ואולי צריך לדון על זה בשרשור נפרד).

ביטוח לאומי מודיע לכם שמחר יתווספו לכם לחשבון הבנק - לקראת נישואין וזוגיות

והגבתי שם לנקודה ספציפית. 

ולשאלתך - באמת שלא יודע. כל אחד עם המורכבויות שלו. 

אני יודע לומר לך על עצמי - לעבוד על בניית הרצון להתחתן *באמת*. 

לקח לי לא מעט זמן. יכול להיות מאוד שיותר מדי זמן. 

אשמח אם מי שרוצה להגיב יקרא עד הסוף. יש כאן כמה טריגרים שחלקם מאוזנים בהמשך.

לשאלתך - באמת שלא יודע. לא מדובר כאן על בעיה מוחשית שניתן לכמתה. לדוגמא - לחבר את אילת למרכז. אפשר לעשות חשבון כמה תעלה רכבת מהירה, עידוד תעסוקה וכו' וכו' וכך למצוא פתרון (ועלותו).

מדובר כאן על עשרות אלפי אנשים (ובהרחבה מדובר בסוף על כל הציבור). איש איש ומורכבותו, קשייו ונפשו. אין באמת "פתרון" אלא גישה כללית יותר.

הסיבה העיקרית (לדעתי) שהרווקות המאוחרת ובכלל "פורחת" היא תרבותית. זה כולל בתוכו מיליון פרטים - חוסר רצון, תחושת "כל הזמן שבעולם", בררנות, פינוק, ילדותיות, חוסר (נטילת) אחריות ועוד ועוד. אגב, גם מדברים חיוביים כמו רצון להשקיע בעניין חשוב ולדחות את הקמת הבית.

לא מדובר במענה נקודתי לבעיית הרווקת המאוחרת אלא בשינוי תרבותי כולל וזה כבר תהליך שלא מסתכם בכסף ובטח לא על ידי. ברור שהשינוי הזה יגיע ממגוון סיבות. לא יודע (פרקטית) איך, מתי וההשפעה שלו על הרווקות.

אם יורדים לעומק הדברים (בעיני) - הרווק לא *באמת* רוצה להתחתן. זה משפט מכעיס, בטח כשאומרים אותו לי אבל יש בו הרבה אמת.

אין הכוונה שהוא "משחק משחקים" וכדו' אלא שזו לא המטרה הכי חשובה בעיניו (גם אם חשובה מאוד) וממילא דברים אחרים דוחים או אפילו מעמעמים אותה. אדם יכול לצאת כל היום לפגישות, ללכת למאמנים, לשמוע שיעורים על זוגיות וכו' ועדיין לא באמת רוצה.

יכול לומר על עצמי שהרבה זמן לא באמת רציתי וגם לא רציתי לרצות. לא שהתנגדתי אלא שפשוט לא רציתי (מספיק). וגם בזה יש התחדשות של רצון, מה שהיה בשנה שעברה הוא לא מה שהיום וכנראה גם לא של מחר. 

מתחבר ונובע מזה גם המעשה כמובן - אם אדם לא יודע איך, תקוע, מתוסבך וכו' לא יצליח להוציא את הרצון הזה אל הפועל.

לתוך חלל שתי הנקודות הנ"ל מגיעים הפתרונות הנ"ל שהבאת בהצלחה רבה או מעטה. להערכתי יכולים לעזור מאוד למעשה, פחות לרצון ובכלל לא ל"רצון לרצות".

הפתרון ה"לוגי" למה שתיארתי הוא הקמת רשות רגולטורית שתכפה על כל בודד וציבור עבודה והתקדמות בתחום זה. היות שכמובן זה לא שייך אנחנו נשארים עם משפחה, חברים, קהילה וכו'.

לא סתם אנחנו מתחננים אליהם שיחשבו עלינו גם בפתרונות פרקטיים וגם בתמיכה ודחיפה (ולא להיפך! שלצערנו גם קיים).

ועם כל זאת ואחרי כל זאת - אחרי שמיצינו את הרצון, המעשים, המאמצים, היכולת, התפילות, האמונה ומסרנו את הנפש והגוף, הגאווה, הכבוד, הדימיונות, ההזיות (לפעמים), החלומות הלא מציאותיים ולא נכונים ו(השלם את החסר) על העניין צריך לדעת שבסוף הכל מהקב"ה והוא זה שיקבע מתי.

ועל גבי זה, עם כל הצער ו"כולי האי ואולי" - יש כאלו שיתחתנו מתוך פשרה, מלית ברירה. או גרוע יותר.

נראה לי כתבתי מספיק. אשמח לשמוע את דעתך כאן או בשרשור נפרד.

לעניין הרצון.

בעיניי, הסיבה שאני רווקה, היא לא אחת מאלו: "חוסר רצון, תחושת "כל הזמן שבעולם", בררנות, פינוק, ילדותיות, חוסר (נטילת) אחריות ועוד ועוד."

האם אני דוגמה מייצגת לאחרים? לא יודעת. אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד רוצה, ושהבחירות וההחלטות שאני עושה בשלב הזה בחיי נבחנות לאור הרצון הזה.

האם יש רווקים שלא באמת רוצים? כן.

איפה נמצאים הרוב? אין לי מושג.

זה מזכיר לי שיחות מימי האולפנה, בסגנון של, ברור שאת רוצה לרדת במשקל, אבל את לא רוצה מספיק - כי הרצון שלך לאכול עכשיו חתיכת עוגה יותר גדולה.

מעצבן אותי שאומרים דברים בסגנון - היא משקיעה בתואר שלה, ולכן היא לא מתחתנת. אולי היא משקיעה בתואר כי היא רווקה ויש לה יותר זמן מנשואה? היא חושבת על ההשלכות שיש לזה על העתיד? ושזה מבחינתה משני - והרצון לזוגיות גובר - מאיפה לאנשים האלה לדעת כמה היא יוצאת לדייטים? לתוצר של התואר הם מודעים, לכל הדייטים המאכזבים שהיו בדרך, לא. כן, ממה שאני רואה, רווקות גומרות תואר שני לפני נשואות.

(וסתם עוד מחשבות בכיוון:

- מה המשמעות של לכפות עד שיאמר רוצה אני?

- מזכיר לי את הספר של מיכאל שיינפלד, החוק למניעת בדידות.

- האם אנחנו כחברה לא מעודדים גם ככה את הרצון הזה מגיל 0 (לתורה, לחופה ולמעשים טובים)? לגיטימי להיות רווקים בתחילת העשור השלישי, פחות בתחילת העשור הרביעי - אתה כבר חריג. אתה לא במסלול הרגיל.

- מי או מה משפיעים על הרצון בעניין? מאמנים ושיעורים בזוגיות לא, אז מה כן?

- האם יכולת בדיעבד לעשות משהו כדי לעורר את הרצון הזה מוקדם יותר? ).

מסכימה איתך שאין בעייה אחת שמשותפת לכולם, ולכן גם טיפול אחד לא יהיה יעיל.

השרשור האחר שקישרת אליו שואל משהו אחר.

דברים שאולי הייתי משקיעה בהם כסף: (לא כל דבר פה יתאים לכל אחד, וזה בסדר גמור).

א. תגמול כספי משמעותי למי ששידך זוג.

ב. הקמת פלטפורמה מרכזית, שתשלב בין הסגנונות הקיימים כיום: משהו בסגנון של אתר, שבו יהיו מדורים שונים - התאמות ישירות, התאמות דרך שדכנים, התאמות דרך בינה מלאכותית. כל אחד יוכל לבחור את הדרך שמתאימה לו. אולי גם הייתי כופה לענות להודעות - נניח שהמשתמש שלך מוקפא אם לא נתת תגובה כלשהי. אולי הייתי נותנת תגמול כספי גם כאן - נניח שדכן חיבר בין שני אנשים שהסכימו לצאת לדייט - 50 ש"ח, לא משנה אם הם ייפרדו אחרי פעם אחת. במקום מרכזי, אני מתכוונת לכך שזה המקום אליו יתנקזו אנשי המגזר שמעוניינים - איכשהו להוציא את הרתיעה מפנייה לשדכנים (מה אני נואשת?!) ומאתרים (מה אני מוצר בשוק?!).

ג. מסגרות ללימודי זוגיות - בדגש על תקשורת זוגית. כולל הכשרה ראויה של מעבירי התוכן. לתת קונטרה לתרבות הזוגית של תרבות המערב.

ד. גיוס והכשרה של אנשים לליווי אישי - מישהו שיעזור לנו לדייק ולשפר את עצמינו, גם בדברים שפחות נעימים לשמוע. הכוונה היא גם לאיך שאנחנו מציגים את עצמינו.

ה. מסגרת רוחנית, חברתית - בקהילה דתית אין מקום לרווקים. (ראה כאן: כמה דברים שעלו לי - לקראת נישואין וזוגיות). אין לי איפה לחגוג פורים. או שבועות. או שמחת תורה. וכו'. מעבר לזה, בכנסים הגדולים לנשים יש שיעורים מיוחדים לנשואות, מה עם שיעורים מיוחדים למחפשות זוגיות? חברתית - יש משהו מאוד בודד ברווקות, בעיקר אם היא מתמשכת, כאשר בני גילך כבר עם ילד. או שניים. או יותר. ומעבר לדברים סוציאליים, דברים פרקטיים כמו התהנהלות כלכלית נכונה.

ו. גיוס והכשרת שדכנים - בעיקר בקרב צעירים. אחוז מאוד גבוה מהזוגות שאני מכירה, הכירו דרך חברים משותפים. נניח לתת מלגה לזוג אברכים, כתמורה להתחייבות להשקיע זמן ומחשבה בנושא. ארגון ערבי מאטץ אפ.

ז. מסגרות להיכרות ישירה - נניח, שיעורי תורה מעורבים. התנדבויות מעורבות. חילול בכרמים (סתאאאם). 

ח. הוצאה של ספרים - לא רק ספרי הדרכה על בניית קשר (שרלוונטי לשומר הלכה), אלא גם סיפורים אישיים - איך היכרת את בעלך? מה היו ההתמודודיות שלכם בקשר - לפני אירוסין, אחרי אירוסין, אולי גם בנישואין. לא בקטע החטטני, בקטע של להראות שלא הכל פרחים ופרפרים, לכולם יש קשיים והתמודדויות, תמיד יש פערים - ויש דרך וצורה להתגבר עליהם. (הזכיר לי את זה: כך הכרנו: נשות הרבנים מספרות על הדייט הראשון - כיפה). לשמוע על אנשים שנפרדו, וחזרו והחליטו להתחתן. לשמוע מה השתנה, איך ניגשים לקשר מחדש. כולל כמובן פרק ב'.

ט. עזרה לוגיסטית - כמו מערך הסעות אל ומדייטים. כמו אנשים שהציעו את הבית שלהם לדייטים. ליצור מקום לדייטים חווייתיים, נניח בית שיש בו מטבח שאפשר לבשל יחד. חדר משחקים מאובזר. חדר מלאכה ויצירה. חדר מוזיקה. בע"ח. וכו'.

י. הוצאה לאור של דברים רלוונטיים לרווקות - נניח סידור, ספרי הלכה - מבחינה דתית, אני לא חלק מהקהילה. אף אחד לא עושה עליי מי שבירך אף פעם (מלבד כל המתפללים כאן). הרבה מספרי ההלכה מתייחסים לנשואה או לילדה, אין משהו באמצע (נניח לעניין נדרים). אני רוצה להרגיש חלק. לדעת שרואים אותי. שספר כזה יכלול הנחיות רלוונטיות לתקופה הזאת, כמו הלכות רלוונטיות לשימור פוריות.

נניח שמסתובבים בארץ ישראל 1,000 בחורים שמתאימים לך ב 80%.

ויש 10,000 בחורים שמתאימים לך 70%.

כדי להגיע לחבר׳ה שמתאימים יותר,

את צריכה :

א. לבזבז עוד 3 שנים של  חיפושים. אנרגיות. כסף. הפסקות.

ב. וגם אז לא בטוח שתגיעי אליהם. נניח 50% סיכוי.

***או*** להתחתן עד סוף שנת 2023 עם מי שמתאים לך 70%.

במה את בוחרת ?

כי לדעתי אם תגידי -א- או אם המצב הוא -א- (לפעמים קשה להודות בזה או שלא מבינים שזה בעצם המצב)

אז..אפשר לומר, אובייקטיבית, שזה קשור לקטגוריה של ״חוסר רצון״.

כמובן שכל אחד ואחת,

רשאי לחפש כמה שבא לו ומה שמתאים לו.

אף אחד לא יכול לשפוט אותו על זה.  אלה החיים שלו. אבל יש גם עובדות שאי אפשר לברוח מהן כי מציאות יש רק אחת.

אני חושב שהתגובות שלנו הן מיקרוקוסמוס לפורום כאן ולהבדלים בין האיש לאשה בכלל.

אני כתבתי על הכיוון, על המוביל, הגורם הכללי והרעיוני ("למה"). ממילא מבחינתי כשזה מופיע אז כבר מוצאים את הדרך המעשית (שהתייחסתי במשפט אחד).

את התמקדת ב"איך" - הורדת לקרקע את הרעיונות הנ"ל ופירטת לפרטים איך להופיע את זה לשיטתך.

לגבי הרצון - צריך לנטרל את החלק שנעלב כשקוראים את זה. הדוגמאות שהבאתי הן כשמן - דוגמאות. אם את מעדיפה בניסוח אחר - עד כמה "התאבדתי" על כל קשר שהיה לו סיכוי?

מקצין קצת אבל הרעיון מובן. צריך לזכור עוד דבר - השאלה הזו מופנה כלפי עצמינו. זה שמישהי התחתנה בקלות בגיל 20 לא פוטר אותנו מלמסור את הנפש (לא פחות) על בניין הבית.

לגבי פירוט הרעיונות שלך - עם חלקם מסכים ועם חלקם לא (בעיקר כל מה שקשור לערבוביה. חורבן גמור).

שתי נקודות:

1. אני חושב שמצויין שאין ספרים ומבחינה מסויימת גם מחסור בקהילה. צריך לזכור-  זהו מצב זמני! גם אם לוקח 10 שנים ויותר. ברגע שמתחילים להרגיש קצת בנוח במצב הזה - זו תחילת הנפילה. אני יודע כמה חלל יש אבל השלמה שלו עלולה להיות פתרון לטווח הקצר ונזק לטווח הארוך.

ישנם דברים שמציקים לי מאוד שאני יכול לפתור יחסית בקלות ואני בכוונה נשאר איתם כדי שלא יהיה לי נוח במצבי. כמובן שצריך לעשות את השיקולים הנכונים וכו' אבל זו רוח הדברים.

2. לגבי שיעורי תורה - כותב מראש שמדבר לצד השמרני יותר ויודע שגם שם אני במיעוט. בעיני הם פלסטר לטווח קצר (אם מספיקים להתחתן) וחורבן גמור במקרה של רווקות מאוחרת מאוד.

ראיתי (ונפגשתי) המון בנות שהייתי בטוח שיצאו נשות של רבנים גדולים או לפחות אברכיות רציניות - פשוט מתפוררות לרסיסים. במקרים מסויימים הפכו לבקושי דתיות וגרוע מזה.

המכנה המשותף - דווקא השיעורים והלימוד שהחזיקו אותן בשנות ה20 התהפכו עליהן (בד"כ אחרי גיל 30). הצינור שהיה אמור להתמלא מהבעל נסתם ונשארו בלי כלום בידיים.

התורניות שכן נשארו (ברובן) תפסו כל אחת מידה חשובה לה ונצמדה אליה וזה מה שהחיה אותן. הקדשתי לתופעה הזו המון מחשבה והתבוננות. לא חייבים להסכים איתי כמובן.

הערה - מדובר כן על שיעורים\לימוד "מעבר". נושאים שנשים לא לומדות בד"כ וממציאים להם מסגרות "כדי לחזק".

לי אין תשובה ברורה למה, ולמה זה שונה מדור ההורים שלי.

כן, אני 'מתאבדת' על קשרים שיש להם סיכוי. וגם על אילו שפחות. 

זה שאני מאוד רוצה משהו, לא אומר שהדבר הזה יקרה - במיוחד שהמשהו הזה תלוי במישהו אחר. אם אני מאוד רוצה לרכוש מחשב יקר, אני יכולה להתכונן לקראת זה, להפריש סכום כל חודש, וככה לעמוד בגובה התשלום. אבל זה קניין חד צדדי. קשרים שמאוד רציתי אותם והצד השני לא רצה, מה יש לי לעשות עם זה? גם כשאחרי תקופה ניסיתי שוב, שוב אמרו לא.

אני רוצה להתייחס לנקודות שכתבת -

1. נכון שזה מצב זמני, אבל זה מצב זמני שאני נמצאת בו לא מעט זמן, ואני שקופה בו. וזה לא נעים להיות שקופה. זה מעניין שלרווקים יש יותר מקום, כי מתייחסים לבחורי ישיבה בפנימייה\בצבא, אבל אין הרבה שמתייחסים לנשים בדירות\ש"ל.

2. הנקודה הזאת לא ברורה לי, כי אני לא מבינה מה האלטרנטיבה שאתה מציע. למה דווקא זה מתהפך עליהן? בכל מקרה, בדיוק הבוקר קרה לי משהו שאני רוצה לפתוח עליו שרשור נפרד, אבל נראה לי הוא מתקשר לזה.

שאת שייכת לסיומת דברי. יש חשבונות שלא בידיים שלנו.

רק אומר על עצמי שחלק מההשתדלות, הרצון ומסירת הנפש היא דיוק מקסימלי של הנקודה שבאמת חשובה לי ("התפשרות") כדי לתת לעצמי סיכוי.

לגבי הנקודות:

1.בדיוק על זה אני מדבר. זה קשה בטווח הקצר וחשוב בארוך.

אגב, ממש לא פשוט לבוא לבקר בישיבה ולשבת עם אנשים שצעירים בעשור או יותר.

2. מורכב. לא יודע אם לפרט כאן. 

אך לעניות דעתי זה מטיל אחריות על אחרים ועוד חלק מהנושאים די שוליים (ואדגיש שאולי לך זה יותר מפריע, אבל אני מתייחס מצד פתרון מערכתי). שימי לב שהרבה פתרונות קשורים בכסף או שאפשר לייצר מהם כסף וזה פוגם מאוד לעניות דעתי.  

לעניות דעתי הפתרון צריך לבוא מלמטה, ממי שפוגש אנשים בשטח, ולא מי שיושב במשרד ואולי אפילו משדך לפי כרטיסים ותו לא.

לכן מתוך ההצעות שכבר יש, מי שיחשוב מכל המכרים שלו מי עשוי להתאים למי שפגש אני בטוח שהמצב שלו עצמו ישתפר פלאים וגם של החברה בכלל.

השאלה (שלי) שעניתי עליה, זה מה הייתי עושה אם היה לי אינסוף כסף שמיועד לפתור את בעיית הרווקות, מתוך הנחה שאני לא צריכה להרוויח כסף אישי.

ברעיונות שהעליתי ניסיתי לא להטיל אחריות על אחרים - לא הפניתי אצבע מאשימה כלפי אף אחד. אני מסתכלת על עצמי, כותבת מתוך העולם שלי. כשאני מרגישה שאני צריכה ליווי בתהליך הזה, אני פונה לאשת מקצוע, כי לי זה חשוב. אני רואה את זה קצת כאין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. שאנו נזקקים לאנשים מבחוץ כדי לצאת. אבל האחריות - ברור שהיא עליי. שאי אפשר לכפות עליי, ושהכל תלוי בבחירה שלי.

כסף זה לא מילה גסה בעיניי. זה כוח מניע מאוד חזק. מאוד קל לדבר במונחים של אידיאלים, אבל כשאני חושבת על האברך בישיבה שמשדך את החברים שלו (שזה, כפי שכתבתי, שיטת ההיכרות הכי נפוצה מבין הסביבה הקרובה שלי) - אני יודעת שזה מישהו שבחר לחיות חיים של צמצום כלכלי כדי ללמוד תורה - וזה מתבטא במלגה (לא גבוהה במיוחד) שהוא מקבל, ועוד משכורת של אשתו (אם היא בכלל הגיעה לשלב של עבודה, ייתכן שהיא עוד סטודנטית...). ואם יש כבר ילדים, אז בכלל. כשהוא מקדיש זמן לשידוכים - וכשאני אומרת שידוכים, אני חושבת שזה הרבה יותר מלהגיד א מתאים לב - זה גם לדבר עם ב כדי לתאר לו את א. זה לדבר עם א אחרי הדייט כדי לראות איך היה. לנסות לוודא שהוא לא חותך מוקדם מידי. אולי לשאול גם את ב. להתיר ספקות. לתת קצת ניסיון - זה זמן שהוא לא מקדיש לדברים האחרים בחיים שלו. אז כן, אני מאמינה שתמורה כספית יכולה לעזור בלאפשר לו לשים פוקוס על העניין. לא כי הוא מחפש להתעשר מזה, אלא כי יש כאן צורך אמיתי. הוא משקיע בזה זמן רב - ואני חושבת שזאת הסיבה ששדכנים של ישיבות מתחלפים כל הזמן. קשה מאוד לעמוד בזה.

דווקא הרבה מהמיזמים קמו מלמטה, ובכל זאת אני לא רואה בהם הצלחה מסחררת.

לגבי שדכנים במשרדים שעובדים לפי כרטיסים, פעם זלזלתי בזה יותר, ולאט לאט נפתחו לי העיניים - הם אחראים להרבה מאוד מהשידוכים שקורים. ראה לדוגמה את הודעתי כאן: רציתי לשתף - לקראת נישואין וזוגיות

זה גם מזכיר לי משהו שהבאתי כאן לפני כמה שנים, https://benyehuda.org/read/8092. 

השאלה היא איך אתה גורם למצב להשתפר. איך אתה מניע אנשים לפעולה. זאת השאלה שאני חושבים ש'באים בטוב' באו לענות עליה.

ויש בזה גם צד משעשע, כי הרבה פעמים דרך חוק דתיים שלובים יוצא שמישהו שאתה מכיר התארס עם הבת דודה של החברותא שלך או משהו כזה, ואז פתאום זה מכה בך: איך אני לא חשבתי על זה קודם?

הגבתי גם בשרשור ההוא. לא צריך מיליון ש"ח. צריך עבודה מכניסה וגמישה.

ב"ה יש לי את הנ"ל וזה לא קידם אותי.

אני יכול להרשות לעצמי דברים שלא יכולתי כבחור ישיבה ואף מרשה. אני לא מקדיש שמץ של מחשבה על עלויות.

לגבי תמרוץ - יכול לומר שהעברתי למי שראיתי שבאמת השקיע והתאמץ סכום (ביניים) מכובד. הוא סירב להעברה. 

אתה עונה פה על השאלה מבחינה אישית, ואני שאלתי מבחינה כללית - לא איך לפתור את בעיית הרווקות האישית שלך, אלא איך לצמצם את הרווקות באופן כללי.

אני מבינה למה אנשים מסרבים. וזה קצת דומה בעיניי לשרשור של המחמאות. לפעמים צריך ללמוד גם לקבל. (אז לפעמים עושים את זה בדרך עקיפה - נותנים מתנה גדולה - נניח סט ספרים, וזה יכול להיות גם משהו לבני המשפחה - משחקי קופסה נגיד).

על זה הגבתי קודם. הוספתי את הפן האישי.

הגבתי לך גם בשרשור אחר בסגנון - הרבה פעמים אנחנו תולים את העיכוב בשלל בעחות (פנימיות וחיצוניות).

חשוב לי להדגיש שבעוד שכדאי לטפל בהן, לא להינעל עליהן כסיבות. מעכב סתם. 

לעניות דעתי לרוב מה שכתבת ניתן למצוא פתרון בקלות אף בלא השקעה של כל הכסף שניתן להשיג, ועל חלק ממה שכתבת אני מאמין שדווקא יש אפילו די והותר. (אציין שאיני בא להתייחס פרקטית לכל נקודה שהצגת, אם את מעוניינת בכך אשתדל לעשות זאת, אבל כעת לא לשם כך אני מגיב אלא בשביל הרעיון הכללי)

גם אני מסכים שכסף אינה מילה גסה, אלא אני חושב שבפעולות שמטרתן העיקרית לשם כסף יש רדידות רבה. לעניות דעתי אברך (ולא שדכן) שמשדך בעיקר בשביל להרוויח מהצד צריך למצוא מלאכה. אני חושב שאדם שיש לו חבר בספסל לידו שחסר לו צורך מהותי בחיים והוא לא מעלה על דעתו לסייע לו במה שניתן הוא עם פגם מהותי בנפש. עד היום כמעט כל חבר שלי שהתארס או התחתן הראה יוזמה או נכונות כלשהי לסייע במה שניתן, אז לו היה פונה אליי אברך כשתיארת לא הייתי רואה בו איש מעלה. (ולשם הבהרה, מנגד, משודך שלא מכיר טובה למי שמסייע לו הוא גם אדם בעייתי)

מה גם שאני לא רואה יתרון בכל התוספות צד שאברך יכול להציע, ברוך ה' יש לאנשים מספיק קרובים שיכולים לסייע…

אולי הגזמתי מידי במה שכתבתי על שדכני כרטיסים, יש להם גם תפקיד חשוב. אבל בסופו של דבר מבחינת סדר המציאות אני בטוח שעל ידי שאדם יפעל במסגרת שלו הוא יביא אף לעצמו שפע.

אני מציע להשוות על ההצלחה המרובה שהייתה בהקמת בתים בעבר. האם כיום שאנו בחברת שפע, עם יכולות מתקדמות הרבה יותר, קלות גבוהה למצוא התאמות, האם אחוזי הרווקות גבוהים יותר או נמוכים יותר?

אבל רואה פרסומים של 300-400 ש"ח בממוצע.

לא סוף העולם. 

אבל עדיין לא בבתי ההורים מכך מיני סיבות..

וגם לתת הרגשה טובה למארגנים שלפחות זוג אחד התחבר חחח

פשוט כדי שזה יקרה אז זה דורש מהם ליזום, במיוחד מהגברים.

פשוט פעם התעורר צורך כזה בקשר שהייתי בו,

נשמע לי פתרון מתאים גם לזוגות שמעוניינים לראות עוד צדדים זה אצל זו כדי להכריע לכאן או לכאן..

השאלה רק אם זה בסדר.. 

בעניין החרדה, אפשר לעבוד על זה.

אני ממליץ על השבתות האלה, רק צריך לשים לב שהרמה הדתית של השבת תואמת את שלך או את של מי שאתה מחפש, אז לא כל כך תמצא את עצמך שם (בהנחה שבאמת באת להכיר ולא רק כדי לא להרגיש לבד בשבת).

עמותה לטיפול ב-X, עמותה לחלוקת Y, "שמחה לילד" וכד'. יש שם הרבה מתנדבות 

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה