קוה אל ד'.
חזק ויאמץ לבך.
וקוה אל ד'.
(אל"י) א'ני ל'א י'ודע למה, אבל המילה "קוה" קצת ממתיקה לי לאחרונה. ראיתי (בפרשני המקרא, כמדומני הרש"ר הירש זצ"ל) שמסבירים את הפס' יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה שקיווי הוא האספות מתוך שאיבה ומשיכה למקור ומקום עמוק יותר. קוה אל ד' - אסוף את עצמך, את כל הכוחות שלך, שבך, את אישיותך אל ד'. חזק ואמץ לבך - ציווי או הבטחה? תקווה דורשת אומץ, איתנות, איפוק, סבלנות. לא להפוך הכל להפקר בכאן ועכשיו אלא לשמור, לצפות, ליעד וזמן אחר. ואז שוב קוה אל ד'. אני זוכר שמועה בילדותי, ישבנו בחדר האוכל של הישיבה התיכונית ואורח חשוב אמר את זה - יש בפסוק הזה מחרוזת אין סופית: קוה ואמץ. ואז שוב קוה. ואמץ. ושוב קוה...
יש לי כמה כיוונים שנזרקים לי על הפסוק הזה. לקוות במשמעות הקודמת שהזכרתי זה גם לאסוף את השברים. לבך - באות בי"ת אחת, בלב אחד ולא בשני לבבות, רק ביצר אחד.
וכמובן שאפשר לקרוא קצת אחרת.
קוה אל ד' חזק.
ואמץ לבך.
וקוה אל ד'.
לאמץ זה לקרב בכוח, אין הכוונה בכפיה ואגרסיביות אלא בעוצמה, בגבורה. זה קצת כמו לקוות חזק.
יש כאן עוד עומק, אבל אין זה הזמן שלי לגלות אותו. אז נותרתי מקווה, או משתוקק לקוות. מה המקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל - מקווה ישראל ד'. בסופו של דבר, אני מצפה לישועה.
