הראש פועם... העיניים מתייבשות... המחשבות מתבלבלות... אין מנוח, אין מנוס ...
מה אני עושה?
כאב בוער. קושי יוקד. הא, חה, יוקד.
עוד מקלחת? כאילו שזה יעזור, ישפר את המצב.
גיליתי סוד על עצמי, על החיים. משהו שמשנה הרבה, הרבה מהתמונה.
מה אני עושה?
אני צריך להיות שמח, מכל מה שמקרב אותי למודעות עצמית שלימה, אבל מה? הסוד היה , כבד ממני, קשה ממני, לא יכול לו. גדול עליי
אכלתי מעץ הדעת וגורשתי מגן עדן.
אני צריך להתמודד עם ידיעת המהות של עצמי, וזה לא דבר נעים. בכלל. לעצמיות שלי על כל פנים. אני צריך להודות בכל הטעויות שלי לקחת אחריות על כל החטאים שלי. הכל זה אני..
זה לא קירוב.. זה ריקבון...
אני קמל... באמת...
אוף. שוב האוזניים שלי שומעות את הפה שלי מוציא באנחה צורמת את שתי מילות הסבל הניצחיות האלה...
נמאס.
נמאס לי.


