אז באותה תקופה ההזדמנות הזאת לא נוצלה על ידי אבותינו במדבר, אבל זה קיים בכוח עד לעתיד לבוא שזה יצא לפועל. ובינתיים אנחנו מציינים בצער ואבלות את הריחוק מהמדרגה הזאת ואת החורבן שנגרם בעקבות הריחוק הזה, במטרה לעשות חשבון נפש ולתקן מתוך ציפייה להגיע למדרגה של הגאולה.

כאילו זה שיש חיסרון גדול זה דווקא בגלל העוצמה של המילוי והדרגה הגבוהה שהיה יכול להיות, ואם נתגעגע אליו אז בסוף נשלים אותו...

זה מזכיר לי שאומרים שבפרשת פנחס יש את כל החגים וזה גם מרמז על הנחמה משהו כזה(:

תרמו עצים למזבח.

סליחה מראש אם הניסוח לא הכי מסודר🙏

ימי בין המיצרים אלו לא ימים של עצב הם ימים של געגוע. 

אנחנו עוברים עם ה' בהרבה מעברים, לדוגמא בחגים ובשעות שמחה המעבר רחב. אבל בשעת צרה של יהודי, ובימי בין המיצרים אנחנו עוברים עם ה' במעבר צר, וה' צמוד איתנו. אלו ימים שה' שומע תפילה ויש בהם הרבה סייעתא דשמיא להתחזק. כי כשיהודי במיצר ה' הכי קרוב אליו. 

כשאנחנו נמצאים בצרה אנחנו נוטים לברוח משם לדברים שמשמחים אותנו- למה שעושה לי טוב כמו שירים, שוקולד, לברוח למיטה, כל אחד ומה שעושה לו, אבל בעצם אנחנו מפספסים שעת רצון עצומה לתפילה שיכולה לקרוע עלינו את הדין ולהביא ישועות. אחת המטרות של הצער היא התפילה הזאת וה' מחכה לה. 

אסור בגד חדש ופרי חדש, ואסור לשמוע שירים ולחגוג וללכת לים לבריכה?

כי ההגבלות האלה משתיקות לנו את רעשי הרקע. לוקחות אותנו פנימה מהשגרה של הבילויים והעיסוק במה שעושה לי טוב, ועוזרים לנו להתכנס ו"לרדת" כפי שאומר ר' פנחס מקוריץ- לעם שבנו- מה זה העם שבנו? המידות הלא טובות. כלומר העבודה בימים האלה היא עבודת מידות. 

והרב וולבה אומר שאי אפשר להגיע לראש השנה ולחגים של הימים הנוראים בלי לעבור את ההצטמצמות הזאת של ימי בין המיצרים.

עד ראש חודש אין איסור ללכת לים ולבריכה

מהשבת (פנחס) ועד ראש השנה (ניצבים) יש 10 שבתות שבהן כל שבת אומרים הפטרה.

לפי הקבלה עשר מתחלק ל-3 ו-7 כאשר ה-3 זה בעצם הבסיס וה-7 זה כל העניין. 

שלושת ההפטרות הראשונות נקראות שלוש הפטרות של פורענות, ואח"כ יש לנו 7 הפטרות של נחמה. 

עכשיו, ההיפך מנחמה זה אבל. אז למה לא נקראות ההפטרות האלה הפטרות של אבל? למה דווקא פורענות? מפני שבימים האלה, מי שמצטמצם בימים האלה, בלי חדש וים ומוזיקה ורק עבודה וגעגוע למקדש ולשכינה, פורע צערים לכל השנה. ז"א אם נגזר על אדם צער כלשהו, בכך שהוא מצטער בבין המיצרים הצער שנגזר עליו נמחק. ובימי ראש השנה כשפותחים את הספרים ורואים מה מגיע לאדם ורואים שהוא הצטער בימי בין המיצרים על השכינה וירושלים מבטלים לו את זה מידה כנגד מידה. אבל זה ממקום לא של עצב אלא ממקום של כיסופין וגעגוע, להרגיש את החוסר ולצפות שיושלם, שיבנה ביהמ"ק בע"ה.

זאת הרבנית חגית שירה חחח

שמעתי מהרב בנימין רוזנצווייג משהו קשור

שבניגוד לעמון ומואב שהתמודדו עם החרפה והחיסרון של היצירה שלהם ע"י הסתרה והדחקה (עמון) ואידיאליזציה (מואב), דוד המלך הפך את הקושי והחיסרון לאמצעי קשר לקב"ה.

גם אומרים שבמזמור "ה' רועי לא אחסר" רואים את זה, שבהתחלה דוד המלך מתאר מצב טוב של רווחה ושם הוא מדבר על ה' בגוף שלישי, וכשהוא מגיע לדבר על מצב של צרה הוא עובר לדבר על ה' בגוף שני - "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".

וגם על החורבן נאמר שבזמן שהגויים פרצו לבית המקדש הכרובים היו מעורים זה בזה, יש על זה הרבה הסברים אבל אפשר לקחת גם לכיוון הזה. שבזמן של החורבן מתוך הצרה התעוררו געגועים עזים בין כנס"י והקב"ה, ומאז זה מאיר כל שנה בזמן הזה והעבודה שלנו היא לנצל את זה לתפילה לקירבה ואיחוד מחודשים.

יפה וממש נוגע לחיים שלנו

דבר נוסף שצריך להזהר ממנו בימים אלה זה לא ללכת בין חמה לצל במקום מרוחק ממקום יישוב.

כי יש מזיק שנמצא שם (שנקרא קטב מרירי), שהוא לא שולט בחמה ולא שולט בצל אלא הוא נמצא באיזור של בין החמה לצל. 

זה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית: בימים האלה שולט שרו של עשו, עשו זה עמלק ועמלק זה הספק. 

יכולים להתעורר בנו הרבה ספקות בזמן הזה. ובמקום של ספק תמיד יש מזיקים. 

אנחנו צריכים לא ללכת במקומות האלה שהם לא פה ולא שם, ולבחור כיוון לחיים שלנו איפה אני רוצה או חמה או צל.

וגם, רצוי שיהיה שגור בפינו פרק תהילים צא "יושב בסתר עליון" שמסוגל לשמירה.

@חתולה ג'ינג'ית 

תקשיבי הוא מדבר על הדברים הכי נוגעים שיש תודה רבה שהבאת את השיעור הזה!

הצד שלו:

הצד שלה:

זה כל כך מורכב, וכואב.

תודה על השיתוף

אבל הלוואי והם באמת ישארו חברים בלב ובנפש. שיהוו דוגמא לעולם שזה אפשרי.

בכלל שיש אהבה כזו

עם כ"כ הרבה כאב במקביל

כואב ממש💔💔

וואי מסכן כואב הלב:/

כמובן שלא 

ממש כך.

איזה עולם.

איזה כאב.

איזה לבד.

אמאלה.

אתה וכל מי שכתב פה משהו שהוא לא חיזוק נדרש להוסיף עכשיו משהו שלומדים ממנו.

לא להתחמק.

השרשור הזה יחזור ליעדו ויהיה מלא במה שכוווללככם כותבים

יש לכם עד שקיעה. לא זה יותר מדי. עד 17 אחה"צ.

דברו.

זה עושה ממש קווץ' בלב וזה חורבן.. אבל אפשר ללמוד מזה איך להתאבל מתוך אמונה.

קראתי סיפור על מתנדבת אחת שנכנסה לבית חולים וראתה שם מצב קשה, טרגדיה. אז היא אמרה למתנדבת אחרת: 'אי זה זוועה...' 

והמתנדבת האחרת אמרה לה: 'על הדברים שה' ברא את אומרת זוועה?' 

ואז היא סיפרה סיפור אישי שלה גם סיפור שאומרים עליו "זוועה" אבל סיפרה את ההמשך ושהיא צמחה ממנו וכמה טוב זה נתן לה... 

ואמרה שהיא יודעת שרק ה' יודע איך זה טוב לאותו אדם וכשהיא רואה מצבים קשים היא רק מתפללת שגם הם יזכו לראות איך זה לטובה ולצמוח מתוך זה.

ברור שלא אומרים את זה לאנשים כש- הם מתאבלים. אבל אחכ מזכירים

שמאמינים שנכון שיש חורבן אבל הוא לטובה אז אנחנו יכולים להבנות מתוכו. 

הבטחון בנחמה שתהיה בסוף ואמונה שהכל משמיים ולטובה נותן את הכוח לתקן ולבנות

המצב הקשה גורם לנו לא להיות שאננים ולקום

וכשזה נראה מלא לתקן צריך לזכור שכשמתחילים ה' כבר עוזר

עוד סיפור- שמדגים את זה- היו 2 בחורים חרדים שנתקעו במעלית שבת בשבת בבוקר והערבים לא הצליחו לחלץ אותם, רק יהודי היה יכול (שהבין בזה)

ואז קראו לרב (הרב חיים זאיד) ושאלו אותו מה לעשות הוא אמר שזה לא פיקוח נפש ושאם הם מסוגלים לקבל על עצמם שמירת שבת ומקדשים שם שמים הם עושים מצווה ממש עצומה... והוא אמר שיעשו שיריים וריקודים במעלית וזה...

טוב הם באמת קיבלו על עצמם את זה ואז אחרי איזה שעה פתאום אחד הערבים הזיז איזה משהו והמעלית השתחררה והם יצאו...

הם קיבלו על עצמם שמירת שבת הם עמדו בניסיון אפילו שהם לא נשארו שם 10 שעות.

אז הרבה פעמים זה קורה שמתחילים לתקן למרות שזה עצום ומלא- כמו רבי עקיבא שהיה צריך להתחיל מא'-ב' ואז ה' זיכה אותו להיות רבי עקיבא... זה נס. אבל למי שעושה את מה שנכון זה קורה.

חברה יקרה מאוד מאוד שלייייי.

וווואיייי, הלב נשבר. איזה קשה, אוף.

פתחו שרשור נפרד אם באלכם לריב על זה

ואני גם לא מתכוון לפתוח על זה שרשור נפרד.

הבאתי סיפור אמיתי על זוג שחווה כאב עצום, לא הבאתי שום סיפור על אידאולוגיה או על פרוגרס.

איך אפשר להתווכח על זה שכואב למישהו אחר? להתווכח על זה שביתו נחרב?

אולי גם נתווכח על תמונה של אדם עם שבר ברגל, ונגיד שלא באמת כואב לו וזה הכל הצגה?

פשוט מיותר.

למה צריך לפתוח את זה מול כל העולם? מה זה נותן להם?

''אני רק מקווה שאנשים אחרים לא יעברו בגיהינום הזה. אל תתנו לזה לקרות בקלות דעת וכו'.''

נראה שיש כאן האשמה מסוימת (למרות שהוא אומר שהוא לא עוסק עכשיו בהאשמות), והוא רוצה שלא יהיו עוד אנשים שיסבלו כמותם.

ואיך אפשר להסכים שהפרוגרס אשם כאן?

מה הקשר בכלל?

היא הייתה נשואה, הלכה לכל טיפול אפשרי, עשתה כל מה שאמרו לה לעשות ואפילו בחרה לוותר על חלק מאישיותה בשביל להתחתן עם גבר.

אז עכשיו כשזה נכשל, זה בגלל שהפרוגרס השתלט עליה?

איזה פתרון אתם מציעים כאן?

ולא רואה בהוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה הדרך לעשות זאת, בטח בצורה שמערבת אמפטיה עם מצב של סטיה.

ממשיכים להגיד לאנשים שהם חייבים להתחתן, גם אם זה אומר להסתיר מבן/ת הזוג את הנטייה המינית?

יהיו הקרבנות אשר יהיו, יתפרקו משפחות, ילדים יעברו בין בתים, העיקר שלא יהיה "נרמול"?

הנקודה היא האמפטיה המעורבבת לזה.

תחליף את המילה ל"פדופילית" ותקרא שוב את הפוסטים. 

נכתוב לה "את חייבת מיד להתגרש ממנו! תחליפי את המילים "מסתכל על נשים יפות" במילים "רוצח זקנות חסרות ישע" ואז תביני כמה חמור מה שבעלך עשה"?

זאת שיטה מוזרה, אין לה שום קשר למציאות.

כשמישהו נמשך לגברים בגילו הוא לא פדופיל, ואם קשה לך להסביר לעצמך או לאחרים למה זה כל-כך חמור ולכן אתה נאלץ "להמיר" את הנטייה שלו באחת אחרת - זה מראה שהטיעון חלש.

אתה יכול גם להחליף ב" חולת נפש"אם אתה רוצה. פחות קשור אבל יכול לעזור להבין את הנקודה. 

מדגישים תמיד את ההבדל בין ההתנגדות שלהם ללהט"ב כתנועה חברתית/פוליטית, 

לבין התמיכה חסרת הפשרות שלהם באינדבידואל הלהט"ב שצריך ללא כל צל של ספק לקבל אמפטיה.

יש תורה שאוסרת, מגדירה כתועבה ורבנן שמשווים.

דיברתי על התופעה. לגבי היחס לפרט - לרחם על המסכנים ולהלחם ברשעים. לא קשור לכאן כלל. 

אלא שההתנגדות שלהם ללהט"ב קיצונית.

אתה יודע, הרב עובדיה למשל לא הקים מפלגה פוליטית ש-90% מהמצע שלה עוסק בלהט"ב, לעומת זאת רבנים אחרים כן הקימו מפלגה כזאת.

זה שהתורה אוסרת מעשה מסוים - אין כלל ויכוח.

ואם אתה מסכים שצריך "לרחם על מסכנים" - אז איני מבין למה אתה לא מרחם על הזוג הזה, ובמקום זה תוקף אותו כאילו הם רשעים.

הרב עובדיה גם לא נלחם על קצינים בקרבי ובנות בצה"ל. לכל אחד יש את תפקידו.

ולא תקפתי - אני מדגיש שזה טשטוש וקלקול בנושא הזה. יש אגב עוד המון דברים שלא כתבתי שמשתמעים משם, יכול להיות מאוד שזו לא מטרתם אבל זו התוצאה.

שורה תחתונה - בן אדם (ועוד דתי) שכותב בריש גלי דברים כאלו - הבושה ממנו והלאה. 

בכנות,

באמת בלי טיפה אחת של זלזול בדעה שלך (קל וחומר שבלי טיפה של זלזול בך),

הדעה שלך הייתה במיינסטרים הדתי לפני 15 שנים.

אני כל כך שמח, באמת מאושר, מכך שהיום הדעה הזאת נמצאת במיעוט.

זה אומר שלהט"בים צעירים היום לא יסבלו כמו שהם היו סובלים אם היו נולדים 15 שנים מוקדם יותר. העובדה הזאת באמת משובבת את הנפש.

ומכיר בתופעות חולפות, גם אם לוקחות כמה שנים.

ב"ה אני המיינסטרים, גם אם יש כמה רעשנים. התרבות החולנית הזו תחלוף מהעולם כמו שבאה כאשר כל הטינופת, הרעל והנזק שלה יתגלו ויובנו.

והמתמודד הצעיר יחזור לעולם נורמלי שבו זו סטיה ובושה.

וכך 95% יתביישו ויתגברו, 4% יתמודדו ויטופלו ויצליחו לבנות בתים ו1% לצערנו אכן יסבול. יש מצבים לא פשוטים בעולם. מה לעשות.

ה"אמפטיה" המזוייפת הזו שקוברת כל סיכוי לבניין בית נורמלי, משפחה וילדים היא היא זו שמפרקת את המתמודד הנ"ל (עוד משהו שרמזתי עליו, צעיר שקורא תוכן כזה ומתמודד מעצמו מקבל רושם שאין סיכוי). 

אין אף רב שמתעסק בנושא הזה ואף איש טיפול שבכלל מעלה על דעתו מספרים כאלה.

בעולם מדומיין שבו 99% יכולים לחיות חיים הטרוסקסואלים גם אם הם אינם כאלה, באמת אפשר להגיע לדעות כמו שלך ועוד לחשוב שהן מיינסטרים...

העולם ה''נורלמי'' של סטייה ובושה זה עולם שבו דתיים להטבים יוצאים בשאלה במקרה הטוב ושולחים יד בנפשם המקרה הרע.

העולם הזה היה קיים עד לפני 15 שנה.

אתה מוזמן לשחק קצת עם האחוזים. לא הרבה. 

או לפרטי, אם קריטי לכם להתווכח.

הויכוחים האלה עם הנימה האישית הזו הם גם סוג של חורבן.

נראה לי שראוי להתחשב בכך

הוורט החסידי אומר כל רודפי י-ה דהיינו כל מי שרודף אחרי ה' בימים הללו מגיע להשגות.. זאת שאלה טובה מה מיוחד בימים הללו.

אומרים שאנחנו לא יודעים מה זה להיות בחסרון של ביהמ"ק. אבל מה המטרה כן? אולי להשיג קצת, לתאר קצת מה חסר.

בעצם אנחנו מתחילים הלכות אבילות על חורבן הבית, האשכנזים בנינו לא מתגלחים ולא מסתפרים מתחילת שלושת השבועות.

ההבדל בין אבילות על שבעת הקרובים לבין אבילות של ימי בין המיצרים היא בסדר. בשבעה ל"ע כל המנהגים ישר חלים ואחרי השבעה אז החומרה של האבילות יורדת (אומרים שלום, יוצאים מהבית, תשמיש המיטה וכולי) ואחרי השלושים האבילות יורדת עוד בחומרתה, ואחרי השנה כבר מפסיקים להתאבל אלא רק ביום הפטירה יש מנהגים. לעומת זאת באבילות של בין המיצרים האבילות מתחילה לאט לאט מהקל אל החמור. מתחילים מנגים מסויימים ואז מגיע שבוע שחל בו או תשעת הימים שאז גם לא אוכלים בשר ובתשעה באב ממש מתאבלים קצת כמו שבעה. ההבדל הוא שאדם שיושב שבעה ל"ע ישר מרגיש את האבלות באופן טבעי - אז המנהגים והלכות באים כדי לעורר אותו להתנהג לפי מה שמרגיש לו טבעי. לעומת זאת, חסרון המקדש אנחנו לא מרגישים באופן טבעי מה אנחנו חסרים, אז צריך לאט לאט ובהדרגה להכנס לאבילות. אולי זה הרעיון של קניית תחושת החסרון שכל כך חסרה לנו - בהדרגה להכנס לזה, לאט לאט.

חסרון המקדש הוא רעיון מאוד גדול ומספיק שמשיגים קצת זה עוד המון אור ורגש לחיים.

כל רודפי י-ה השיגוה בין המיצרים.

הוא כתב שם בעיקר על הקושי להרגיש את המחסור בבית המקדש כשמעולם לא חיינו בעולם שבו הוא היה קיים

הזדהיתי מאוד 

לומדת במוסדות חרדיים ותמיד נמשכתי לדתל, משהו היה נשמע לי מאוזן יותר, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, השילוב שלהם בתורה, השמחה שראיתי שם......

מבינה מאוד מאיפה זה מגיע.....

אין פה דרך נכונה או לא נכונה, לכל נשמה יש את מה שמושך אותה, אצלי אישית כרגע הבנתי כמה דברים על הדתל ועל מגזרים בכללי אבל לא משנה מה דעתי, רק תדע שכנראה זה קורה לעוד ופשוט תבדוק עם עצמך מה בדיוק הנקודה שמושכת אותך לשם, נניח אם זה הדגש אהבת העם והארץ(כמו שהיה אצלי) פשוט תעתיק אתזה לחיים שלך...

לאידעת מזה אומר חרדי ומה נער גבעות אבל הדרך חיים שלי היא לקחת את הטוב מכל המגזרים, יכול להיות שיתאים גם לך... אם לא-יכול גם להיות שהדרך של הנשמה שלך היא באמת יותר בדרך הדתל ופחות בחרדי....

אגב, יכול להיות שדווקא בגלל שכל השנים אמרו לך שהתורה האמיתית היא אצל החרדים ולא אצל המזרוחניקים-אתה עכשיו אולי קצת בהלם שזה לא נכון ורוצה לברר את זה...

בקיצור, תנסה, הרב קוק נשמע לך דתל? תנסה ללמוד אותו, רבנים אחרים? תחפש ספרים או מאמרים ופשוט תקרא, תראה אם זה מה שהנשמה שלך חיפשה......

ובין אם כן ובין אם לא-תמיד אפשר לשלב, זה קשה מאוד ועבודת חיים אבל אתה יכול להיות עם כובע וחליפה ולאהוב את כל עם ישראל, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה😅🫣😅

באמת בהצלחה🙏🙏

(אני צעירה ולא מעל עשרים אבל פשוט תפס אותי מאוד... לא לסקול אותי😜🫣)

הוא אולי הלך שחור לבן, וגם לא היה פתוח.

בסוף גם היום, קח את החבר'ה מחרשה - הם לא חרדים, הם שמורים כמו חרדים אבל הראש אחר

זה מגזר עם התנהלות. ושם הרב קוק לא שייך.

ומבחינת תפיסת עולם ותפיסת התורה, הרב קוק אמנם זכה לכבוד מהחזו"א שבא לפגוש אותו (החזוא את הרב קוק, ושמא היה זה הרב שך?) אבל בדעותיהם היו שונים.

נאמר כך, הרב קוק הסמיך את הרב צבי יהודה להיות אחראי על הוצאת כתביו - שכידוע הם ליקוטים מכלל פנקרי הראי"ה והכתבים שהשאיר אחריו. דהיינו הרצי"ה נחשב לממשיך בפשטות של הרב קוק.

האם הרצי"ה נחשב חרדי, ואפילו קיצוני? אני סבור שהתשובה ברורה.

התשובה שלך מאוזנת ובוגרת.

תיקון קל: המגזר החרדי אוהב את העם לא פחות מהדתי לאומי. הוא פשוט מסתגר יותר מהטעמים שלו. 

זו ממש טעות לחשוב אחרת.

אבל (נקדימון), הבה לא נגרר שוב למחלוקת דאז. בבקשה. טוב?

תודה, מחמיא לי מאוד❤️😅

אני לא מדברת על אנשים אלא על המגזרים, מההיכרות שלי עם שני המגזרים-שניהם לא אוהבים במיוחד אחד את השני וזה הגיוני, הרבה פעמים כשאנחנו בטוחים בצדקת הדרך שלנו עלולים קצת לדחות את הדרך של האחר(למרות ששבעים פנים לתורה וכל הדרכים כן צודקות לאנשים שהולכים בהן...) וגם כשמחנכים ילדים צריך לחנך אותם שהדרך שלנו נכונה, אמנם לא שהדרך של השני שגויה, לכן אני גם מדברת רק על המגזר ולא על האנשים אבל בכללי-במוזגות הלימוד של שני המגזרים די מחנכים לכך שהדרך של האחר שגויה...

האנשים עצמם אוהבים אחד את השני, לפחות רובם, מי שמתייחס לואהבת לרעך כמוך יותר משהו מתייחס לצורה בה חינכו אותו....

ומה הכוונה ב"רוח הלימוד"? איך לומדים גמרא והלכה? או שאתה מתכוון לתפיסה של התורה עצמה ולאופן שהיא מתממשת בחיים.

תלך ללמוד במקום של דת"ל שמושך אותך

לא חייב שזה יהיה ה-ישיבה שלך, אפשר ערב בשבוע.

תלמד תורה במקומות שנוגעים בך ומתחברים לך. לפעמים זה אפילו לא עניין של הגדרה מגזרית אלא מי הרב הספציפי ומה רוח המקום מבחינת אווירה

מכירה איש צדיק שלמד במגוון ישיבות על ספקטרום מגזרי מאוד מאוד רחב (אני עצמי הייתי בהלם, למרות שמכירה אותו). ברובן כאיש נשוי. מבחינת מגזר שלו הוא בערך כמו הבית בו גדל, זה לא היה מתוך בלבול, אלא מתוך ללמוד תורה. גם מרבנים שהם לא רבנים שקשורים למגזר שלו.

בקיצור- לא הכל חייב להיות בתוך תבנית מוגדרת. אתה בין לבין? תלמד גם מפה וגם מפה.

לאט לאט אני מניחה שתמצא דרך שלך.

אותם הקילקולים שראה רבי ישראל סלנט כשהקים את תנועת המוסר.

בעניין הזה המציאות מוכיחה, לצערינו, שנפש החיים טעה כשכתב שלימוד גמרא מתקן את מידותיו של האדם. תנועת המוסר צדקה.

למעשה כבר קדם הרמח"ל ותיאר במדויק בהקדמה למסילת ישרים את המצב שבו החכמים לא לומדים מוסר והבעלבתים גם לא לומדים מוסר. ללמוד על מנת לעשות.

על כל אדם/מגזר איזשהו.

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה

מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים

באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)