לכמה זמן אתה שם? שבוע? חודש?

אם יש מספיק זמן להתחיל קשר רציני הייתי בודק ומתנה שמדובר על מגורים בישראל.

אם לא נראה לי חבל על הזמן. 

כן, להסתכן.

ואפשר בהחלט להציג כתנאי את עניין העלייה, ונכון שלא בטוח שזה יתממש ישר.

ממה שאתה מתאר כאן על עצמך, נשמע ששם יכולים להיות לך הרבה נשים פוטנציאליות שאין לך כאן, וזו הזדמנות שלא נראה לי שכדאי לפספס.

מה אתה אומר על זה?

אלא אוסף דעותיהם האישיות של חז"ל שחיו בתקופה מאוד מסוימת. אם הגמרא הייתה נכתבת היום, היו נכללות בה אמרות בגנות ה"טמבלוויזיה", האייפון ודומיו

ועוד טרם דיברנו על בדיקה אמפירית לאמירות כגון "תורה מגנא ומצלא"

דיבור המתחיל "זה כבר שחרר לי לגמרי את הפיוז הרעוע בין כה וכה"

על הביקורתיות לאור משבר הקורונה (טור 290)

וזה גם לא יעליב אותו

אומרים משהו מסוים.

ברגע שמישהו אומר אחרת הפיתרון שלהם הוא לטעון שהם לא...

אמנם לא כל מי שחולק עלי הוא כופר,

אבל יש מי שחולק עלי והוא כופר

במקרה הזה מדובר במישהו שלא מחויב לעקרונות שנחשבים בסיסיים מאד.

כל מה שכתוב "משה קיבל תורה מסיני וכו' עד אנשי כנסת הגדולה" שזה קרוב לתקופת הגמרא

אז מסתבר שהקבלה הזאת דילגה על חז"ל (וכל הדורות שלא שמו לב לזה) והגיעה ישר למיודענו המגיב

המשנה, הגמרא ומסורת הפסיקה באופן כללי יסודם בהר סיני. מה שאני לא מקבל, זה היחס המוגזם אל חז"ל, משל היו יודעי כול וסופרמנים שאינם טועים. אין יחס כזה בתורה לא אל משה רבנו, לא אל השופטים ולא אל הנביאים.  

אם יסודם בסיני למה זה מוגזם לקחת את מה שכתוב בהם כציווי אלוקי?

"והיו לטוטפות בין עיניך": או קיי, צריך להבין מה זה "טוטפות" ואיך קושרים אותן. 

איסור יציאה מא"י: מחליטים באופן די שרירותי שאלימלך ובניו מתו משום שירדו לארץ מואב (מי אמר?) ואז קובעים איסור גורף.

הם הבינו שאסור מסיבות אחרות:

מצוות ירושת הארץ,

מצוות התלויות בארץ,

רצונו של משה להיכנס לארץ,

דברי דוד על שהוא נאלץ לעזוב את הארץ.

בנוסף, ראו שאלימלך נענש, אבל זה לא הסיבה לאיסור לגור בחו"ל.

כאמירות שהם קיבלו בשכלם בהשגחה אלוקית. לכן אני מקבל את דבריהם אפילו שהם לא מתכתבים עם המציאות שאנחנו רואים.

אפילו היו לי כמה הוכחות במצבים שונים שחז"ל צדקו בהם , וגם עכשיו עולה לי משהו אחד , שאני מבין ממנו את גודל ההשגחה על דבריהם.

מהצד זה ישמע מנותק מהמציאות, אבל אני שלם עם זה לגמרי שזה קו המחשבה שלי.

לא סתם חז"ל הפליגו בחשיבות של הגדולים ולקבל את דבריהם. 

יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם

אבל צורת המחשבה הנ"ל היא קראות. וקראים נחשבים ברוב החוגים המקובלים ככפירה.

חלק גדול מאוד מהלכות בגמרא הן קביעת איסורים חדשים, ברוב החוגים מאמינים שהאיסורים הם חלק חשוב מהיהדות ויסודם ברוח הקודש, אצל הקראים לא.

יש לנו דוגמא ממה שכתוב (במסכת גיטין דף ו: ) 

שני דעות לגבי פילגש בגבעה למה אותו אחד כעס על הפילגש - 

ובסוף אחד מהם פגש את אליהו הנביא ואמר לו ששניהם כיוונו לאמת ואיך זה מסתדר.

כנ"ל מסכת מגילה דף טו

כמה וכמה דעות מה חשבה אסתר כשהזמינה את המן למשתה..

ושוב כשאחד פגש את אליהו הנביא הוא אמר לו שכולם צדקו.  

נתנו לך דוגמא לכך שאצלם זו לא הייתה החלטה שרירותית אלא רוח הקודש

וזה מבלי לדבר על כך שהם וודאי קיבלו מדורות קודמים רק שזה היה על פה והחליטו לכתוב

חז"ל הסיקו מהבנתם את התורה, שלא ראוי לצאת מארץ ישראל. זאת לא הכרעה מדעית אלא הכרעה ערכית, ולכן זה בתחום הסמכות שלהם.

לעומת "תורה מגנא ומצלא" שהיא אמירה על המציאות ולכן אפשר לדון בשאלת התוקף שלה לגבי המציאות שאנו רואים

יש לי קרוב משפחה שהכיר בחורה ממדינה אחרת, רוב הדייטים היו דרך הזום חוץ מכמה פעמים שהוא טס אליה והיא אליו.

כיום נשואים.

ישראל היא חבית נפץ שיכולה להתפוצץ בכל רגע, בין אם בגלל גורמים חיצוניים, בין בגלל הקרקס ע"ש שקמה ברסלר. אין שום בעיה לחיות בחו"ל ולהיות יהודי גאה.

"ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב)

אולי אפשר טכנית, אבל מהותית זה סותר

המשיכה שהייתה אז לעבודה זרה, מורגשת היום הרבה פחות. חוץ מזה, הגולה הצמיחה אלפי רבנים, תלמידי חכמים ואדמו"רים. בנוסף, היום מכמה וכמה בחינות קל יותר להיות דתי/חרדי בחו"ל מאשר בארץ, עם כל השנאה וההסתה. 

חוץ מזה, מדרש טיפוסי זה "בואו ונירה חץ, ואז נצייר מסביבו עיגול". בואו ונטען טענה סובייקטיבית ונעקם עליה את הכתובים כדי להוכיחה.

ביחס למדרש, אם הטענה שלך היא כלפי המדרש, גם כאן הטענה לא משנה, הסברתי מדוע הדברים של חסדי מסתדרים עם חז"ל.

עם זאת, בשביל חתונה חז"ל הורידו שמותר לצאת מהארץ.

גם אם נניח שהרב מיכאל אברהם (במאמר שלינקקת אליו. כלשונו) צודק, הוא בוודאי לא מתכוון שכל מאמרי חז"ל כאלה.

פה חז"ל עצמם אומרים את זה לא כפשוטו:

1. "דומה כמי שאין לו אלוה". "כאילו עובד עבודת כוכבים".

2. שני הביטויים שבסעיף הקודם נאמרים כהיינו הך (מתחילים מאין לו אלוה ואחרי ההוכחה כותבים שהוא כעובד ע"ז).

כלומר, אין לו אלוה זה כמו עובד ע"ז. אבל זה לא מוכרח, הרי מצאנו שהייתה ע"ז בשיתוף (לדוג', אליהו טען כלפי עמ"י בהר הכרמל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים...")?

מבחינה רעיונית, ברגע שאין לאדם אלוה הוא מוגדר מיד כעובד ע"ז כי העיקר חסר מן הספר. אם אין קשר וחיבור עם אלהים, האדם כבר פספס את הנקודה העיקרית.

ואותו דבר לגבי א"י ולכן הקישור.

מי שחושב שעבודת ה' היא רק תורה ודביקות, והיא מנותקת מחומריות, לאומיות (שכוללת בתוכה ארץ של הלאום), מדינה, ומלהיות במקום בו אתה דבוק בה' כל רגע בגלל שאתה מקיים בכל גופך מצוות ישוב א"י/נמצא בכל גופך בארץ שה' נתן לך- בעצם פספס את העיקר של בריאת העולם, "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" על כל המשתמע מכך.

לגבי הדרשות מהפסוקים, הדרשה הראשונה היא לא דרשה במובן של "וורט" אלא יותר כמו "מדרש" הלכה- דרשה שמראה את עומק הפסוקים.

ההוכחה היא מההקדמה של "לתת לכם ארץ כנען" שזה הדבר הפחות חשוב, ל"להיות לכם לאלהים" שזה העיקר. וכן מכך שאין ואו החיבור בין שני הדברים.

לגבי הדרשה השניה- לכאורה זה אכן דרש במובן של וורט. אבל אם זוכרים את המציאות שהייתה בזמן התנ"ך (נבואה, ע"ז, השראת שכינה), קל להבין שדוד המלך הרגיש את הדביקות בה' שיש בא"י, ולכן מבחינתו לעזוב את א"י ולהתנתק מהדביקות הזאת זה כעבודת אלהים אחרים ("ארץ אשר ה אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה אלהיך בה..."- ק"ו שדורש את אנשיה, מבחינת השגחה פרטית ומבחינת השראת שכינה על הראויים).

במאמר מוסגר- התנאים חיו בתקופה שהיו עדיין שאריות של השראת שכינה והיו זכרונות רחוקים מתקופת הנבואה, לכן כשניגשים לדבריהם צריך להבין שהם מוכיחים מהפסוקים דברים שקצת נשכחו ופעם היו מובנים מאליהם.

והם עושים זאת ע"י הסאבטקסט של התורה, ע"י שימת לב אל דברים שבעינינו הם רק רמזים בכתוב, אצלם היו יותר ברורים, ואילו בזמן נתינתם למשה ולנביאים זו הייתה פשוט שפת וצורת הדיבור של אלהים אל בניו. כולם הבינו שבארץ ישראל ה' יהיה להם (יותר) לאלהים, הם לא היו צריכים מישהו שיסביר לשכל שלהם את הכוונה, זה היה חלק טבעי מהחיים שלהם.

אני מניח שכמו שהרב מיכאל אברהם יוצא על רבנים שפוסקים בדברים שהם לא מבינים בהם, ככה הוא יוצא על על מי שלומד את התנך וחזל מבלי לנסות להבין את הבסיס שעליו הם עומדים.

אנחנו חיים בעידן גלובלי שבו אפשר להחיות במדינה X ולשמור על קשר יומיומי עם מדינה Y. ההשלכה השלילית היחידה היא עלותו הגבוהה של חינוך יהודי בחו"ל. 

אתה לא מכיר את חסדי

והאמירה שלך מאוד מוחלטת 

אלא נסיון לבחון אפיק נוסף,

אולי אם היית מכיר אותו היית מבין שיש בכך הגיון רב?

הוא כותב על להשתקע בחול חס ושלום אז אני מבין שהוא לא מתכנן להישאר שם מידי ושמאד חשוב לו להשאר בארץ.

ובכל מקרה, מצטער אם זה היה לא נעים.

אבל העניין היה האמירה החד משמעית פה שצרם מעט 

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?