אני חושבת שהנטיה להיות בלתי נראה היא בגלל שיותר רואים אנשים אחרים

כלומר,

רגישות יתר לאחרים גורמת להקטנת המקום שלי בעולם.

אבל זה בא עם הגיל- אצל ילדים זה הפוך- יותר רואים אותם בגלל הרגישות הזו, ואצל מבוגרים הם יותר רואים אחרים.

א. פגשתי את זה בעצמי וגם באנשים קרובים אליי

ב. כן, זה משתנה. במקומות שיותר רואים אותי אני משתדלת להיות ראויה לנראות הזו. ומקומות שפחות אז אני גם יותר שקופה ומשתדלת לא להיראות ויותר לשים לב לאחרים

ג. זו עבודת חיים.. להרגיש ראויה. לראות את עצמי ביני לבין עצמי. להראות לאנשים אותי. אני לא חושבת שזה אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, הרגשה פנימית.

*חשבתי שהתכוונת ב'שקופים'- לכך שקשה להסתיר רגשות- זה אולי נושא לשרשור אחר

בהמשך אתייחס לדברים עצמם.

תודה שאת עוזרת לי לחדד, לגבי הכוכבית-

כן, מעניין אותי לשמוע על שני ההיבטים גם מצד זה שהם שקופים במובן של חשופים מאוד, ובגלל זה גם עם הרבה מגננות, וגם מצד זה שהם שקופים למי שנמצאים סביבם, מה שקוראים לו אנשים שקופים בחברה שפחות שמים לב אליהם.

מעניין אותי מה דעתך גם על הצד השני. 

שאם כתבת על שקופים כמתקשים להסתיר רגשות או חשופים רגשית, אז אשמח לשמוע על דעתך לגבי שקופים כבלתי נראים בחברה מצד החברה.

ואם הפוך אז הפוך (סליחה שלא העמקתי עדיין בתשובה, רוצה להעמיק כתהיה לי פניות גם להתייחס).

ככה שעניתי למה ששאלת

ויש לי כמה שאלות:

האם זה שרואים אחרים יותר זה הסיבה הממשית לכך שאנחנו הופכים בלתי נראים עבור אחרים? כי מתרחש שם תהליך מסויים אצל מי שפוגש אותנו שגורם להם לחשוב שאנחנו לא זקוקים להיראות?

למה זה בעצם או 'הם' או 'אני'? למה הראייה אותם מקטינה ומצמצמת את המקום האישי? האם יש מציאות שזה לא ישפיע?

את חושבת שבאמת יותר רואים ילדים בגלל הרגישות הזו? (אני נתקלת דווקא בילדים רגישים שלא רואים אותם והם יותר רואים אחרים וצרכים שלהם גם בלי שיבקשו מהם.. אולי כי לילדים רגישים יש נטייה להיות מרצים יותר..?)

ב. זה מעניין - כשרואים משתדלת להיות ראויה לנראות.

כשלא משתדלת לא להיראות.

את מרגישה בעצם שראויות והיראות תלויה בגורם חיצוני?

האם יש מקום שהיא קיימת בלי תלות במה קורה מסביב?

ג. תודה ששיתפת.

*יש מצב שהשאלות אישיות ופנימיות מדי, תרגישי בנוח לא לענות, הן בעיקר כדי לעורר למחשבה והתבוננות.

בתור ילדה הייתי חברה של כולם ואז עשו עלי חרם ונהייתי מאוד שקטה ומתבוננת מקשיבה מכונסת עם כח על להעלם להיות שקופה ולהיות יותר עם כמה חברות טובות.

בדיעבד הבנתי שזה היה חצי החלטה מודעת של ילדה שנחמד לי כמה חברות טובות ולהסתכל בשקט מהצד פחות פגיע ככה.

שאת מתארת את זה כהנאה.

עולה לי שאלה כללית בעקבות זה מעניין אותי מה את חושבת.

יכול להיות שהרצון, הבחירה ואפילו ההנאה מלהיות 'שקוף' הוא בעצם סוג של מנגנון הגנה שמתפתח בגלל עומס והצפה רגשית שחווה האדם הרגיש מאוד? ויש מצב שזה לא בטבע שלואלא פשוט תוצר לוואי של הצפה מערכתית מבחוץ? 

חשבתי על זה הרבה

חושבת שאצלי זה כן חלק מהטבע הבחירה איזה חלק מהטבע שלי להעצים היתה כנראה מתוך פחד להיפגע 

גם השני, אתייחס בהרחבה בהמשך.

תודה על ההפנייה. אני מחפשת לשמוע יותר חוויה אישית של אנשים, זה באמת מעניין אותי מה בחוויה האישית של כל אחד משפיע על זה אם זו חוויה שחווה. כי הגיוני גם שלא חווים. 

משמח לשמוע שלרוב את לא מרגישה את זה.

אם יורשה לשאול -

מתי את כן מרגישה את זה?

האם זה משהו שמגיע מבחוץ בהכרח או כתגובה לתחושה פנימית שאת חווה?

בעבר כמעט ולא הייתי מחצינה רגשות. הייתי שקטה וביישנית, ברמה שמעולם בנות בכיתה לא ראו אותי מחייכת או עצובה. כמובן שלא צוחקת או בוכה. בשום מצב שהוא. הייתי שומרת הכל בפנים.

לאחרונה זה השתנה, ואני פתוחה מאד. מעניין שדווקא כלפי רחוקים אני יותר פתוחה מאשר מול אנשים שקרובים אלי.

יש אנשים שאני בוחרת להיות אטומה, חסומה, מולם, ויש אנשים שאני שקופה לידם. נותנת להם לדעת מה קורה בתוכי.

מבחינת אם שמים לב אלי- שקופה בקטע כזה- יש לי נטייה לרצות להיעלם, שקשורה לעוד דברים. אבל זה מתבטא גם בזה שאני נבלעת בין אנשים, או כל דבר שיגרום לזה שלא ישימו לב אלי. מעדיפה שלא לבלוט.

בעצם לקחת את ההיבט של השקוף רגשית, שלא לא לחשוף רגשות כלפי חוץ. תודה על השיתוף שלך, זה באמת תהליך מעניין, ואם מותר לשאול, את לא חייבת לענות על עצמך אלא מה את חושבת שגורם לזה בכללי -

מה לדעתך גורם לאדם לרצות להיות שקוף רגשית בפני אדם מסויים אבל לא בפני אדם אחר? והאם גם למה שתיארת כקרוב יותר או רחוק יש השפעה על זה?

ולגבי ההיבט השני של שקוף מבחינת החברה - אם הבנתי נכון בין המילים את אומרת שבעצם ההרגשה הזו תלויה ונובעת ממקום פנימי שלך וזה לא תלוי במה החברה כלפייך? זה פשוט משהו בתוכך שבוחר לא לבלוט? 

שמול אנשים ש"עוברים את המבחן שלי", כלומר, שאני מגלה שיכולה לסמוך עליהם, ומבינים אותי- אני מרשה לעצמי להיות שקופה. אני קוראת לזה המבצר שלי. יש אנשים שאני מכניסה לחדרים מסויימים בו, יש אנשים שבכלל לא, ויש אנשים שאני נותנת להם מפתח מאסטר. לכל הדלתות. אלו אנשים שאני סומכת עליהם מאד מאד. גם סומכת בקטע שיודעת שהם לטובתי ולא יפגעו בי, וכמובן לא יספרו שום דבר שלי לאף אחד, וגם אנשים שמבינים אותי. מי שלא באמת מבין- אני לא יכולה לתת לו להסתובב חופשי. נדירים האנשים שיש להם מפתח. הם האנשים שאני שקופה מולם. שאני נותנת להם לקרוא אותי עוד לפני שאני קוראת את עצמי בעניינים מסויימים.

בד"כ אני יכולה לאפשר דבר כזה רק לאנשים שרחוקים ממני, אנשים שלא מכירה במציאות (מפה בד"כ). מולם מרגישה בטוחה יותר, שמקסימום- עוצרת. בשלב שאני מספיק סומכת עליהם, אני יכולה להעיז לעלות שלב- להתכתב בוואטסאפ/ שיחות טלפון/ וידאו וכשסומכת ממש- גם לפגוש אותם.

שקופה מבחינת חברה- בעבר הייתי באמת שקופה ליד אחרות. לא ראו אותי. וזה כאב לי מאד בזמנו (וגם כיום כשאני נזכרת בזה). כיום אני עדיין שקופה בהרבה מקומות, אבל אני מודעת לעובדה שזו לא רק המציאות, אלא הרגשה אישית שלי שמוסיפה לזה.

לצורך העניין- אירוסין של חברה שהיו לא מזמן, שנסעתי באוטובוס עם עוד חברות, והרגשתי שקופה. הן לא שאלו אותי שאלות אלא שוחחו ביניהן. ויודעת שאם הייתי מדברת- הן היו מקשיבות לי והייתי משתתפת איתן בשיחה (ברמה מסויימת) אבל בחרתי שלא. והן מצידן לא פנו. וגם באירוסין עצמם היה לי קשה (מהבחינה הזו, בנוסף לטריגרים שהתעוררו שם). כשהייתי שם- ברחתי לדברים אחרים, וואטסאפ וכאלה. כמו שעושה כל פעם שמרגישה תקועה. (לאירוסין נוספים של חברה אחרת שהיו- בחרתי שלא ללכת.)

זה גם עניין של איך אחרות תופסות אותי, גם מה אני מרגישה, ולהערכתי- גם מה שאני משדרת.

אהבתי את התיאור עם מפתח המאסטר.

כמו שאת יכולה להבין, זו אחת הסיבות שבגללן פותח הפורום הזה. לא היחידה.

אבל מצד שני, לא רק מאחורי הקלעים כי עצם זה שהפורום פותח ''הכריח'' שמי שעומד מאחוריו יהיו ''חשוף'' במידה מסויימת, הרי צריך כתובת למי לפנות כשמשהו לא עובד כמו שצריך, לא?

השאלה שלי האם זה שהיתה נטייה להיות 'שקוף' ובלתי נראה, מה שהגדרת כלהיות מאחורי הקלעים, זה משהו שגם נחווה מהחברה? או שזו היתה בעיקר בחירה פנימית?

*שוב מעלה שאלות מסקרנות אבל אין חובה לענות עליהן..

הרבה יותר קל לי להתבטא בכתיבה. אין  את ה"עומס" שבו מרגישים את הנוכחות של הבן אדם איתי בחדר או את הקול שלו. אני קורא את מה שהוא כותב ויכול לטפל בזה.

זה היה בחירה פנימית גם אם רשמית לא הודיתי בה. היום, עשרים שנה אחר כך, אני יודע להגיד הרבה יותר על הטריגר שגרם לי (אז) להתנהג ככה ולהעדיף את זה פועל כמו שהוא פועל. 

למשל - דבר ששמתי לב אליו אחרי הרבה שנים, אני גדלתי בעיר גדולה מאוד. ועדיין רוב החברים שלי היו במרחקים של קילומטרים ושעות של נסיעה. אפילו הרבה שעות. כנראה בחירה של תת מודע לשמור עליי מפני קשר "קרוב מדי" שעלול לערער אותי ולהציף.

כלומר השיח בו מלא בציניות. וזה כמו סגנון שפה שמתרגלים אליה ומאד נטמעת.

עשיתי עבודה של שנים כדי להפטר מזה.

אני חושבת שיש אנשים צינים כי הם רגילים לדבר ככה, בלי יותר מידי להתכוון או להבין שזה יכול לפגוע.

ויש אנשים שהם צינים כי זה בא לכסות על משהו אחר.

לשים את עצמך מבחוץ ואז להגיב...ככה כאילו אתה לא מעורבב רגשית וכשלא מעורבבים לא נפגעים

נראה לי, גם, שלפעמים האדם הציני בכלל לא מודע לציניות שלו. הוא בטוח שהוא פשוט מצחיק או מתוחכם.

ציניות יומיומית היא הרבה פעמים תוצאה של הרגל. הרגל שמתפתח מהרצון להיות גבר לדוג' או להצחיק וממשיך ומתפתח מכח ההרגל של אנשים שלא רגישים לאנשים שסביבם ביחס לאמירות שלהם.

יש גם ציניות מכוונת, כמו שכבר כתבו - התגוננות. דוג' שאני זוכר - יושבים חבר'ה ושרים שירי נשמה עד דמעות ואחד בצד ציניקן כזה עושה להוא שלידו חיקוי שלהם, והבנתי שם שהוא פשוט מפחד מהצד הרגשי שבו. זה דבר שמאוד משפיע על אנשים, הם פוחדים להרגיש רגשיים אפילו בפני עצמם וכל שכן בפני הסביבה, והציניות היא אחלה תרופה לזה..

לפני 10 שנים, ברור שכן

ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.

בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.

דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.

אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד  ארוע שכבר נגמר.

עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי.

את אומרת שלא תרצי לוותר על הרגישות אבל כן תרצי לוותר על תופעת הלוואי שלה-ההצפה הרגשית

הרגישות הזאת נובעת משני דברים עיקריים (לפחות אצלי)

שימת לב לפרטים וניואנסים דקים

אמפתיה ואכפתיות גבוהה

השילוב בין הדברים יכול לגרום להצפה.

כי אני שמה לב להרבה מאד דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם וזה משפיע עלי וכשזה יותר מידי זה גם מציף אותי.

הכל נכנס והמערכת לא מצליחה לעבד הכל בצורה נכונה.

ממה היא נובעת. נולדים איתה? בעקבות אירועים בחיים? 

אולי זה ?מצב פסיכולוגי איזה שהוא? בעיה במערכת העצבים?

עיוות מסויים בנפש, בראש (סליחה מכולם), מערבבים

פה בין משהו חריג ובעייתי לבין תכונה לא קלה אבל יפה?

אני - רגישה? מסובכת? קשב וריכוז?

נראה לי שאנשים פחות "רגישים", קל להם יותר בחיים;

פחות טעונים, פחות מוטרדים... לא חושבת שהצער

שווה את נזק המלך....הרבה יותר קשה לחיות

כך (עדיין לא מחוור לי מה זה הכך הזה...)

ואפילו אם יש בכך איזה יופי, פיוטיות וכו' -

זה חלק די קטן במהלך החיים הכללי.

כלומר: אם ישאלו אותי אם אני מעדיפה

להיות משוררת מפורסמת ורגישה -

עם חיים מסובכים ולא  פשוטים (נפשית-

ופרקטית) או "סתם" אדם שחי ומתפקד כראוי, בלי יומרות, גחמות וכד' -

היה חלקי עם הפרקטי לא עם כשרון השירה המופלא המעורר התרגשות

והתפעלות...

פעם קראתי שאמנים הם מעולם התוהו...

איני יודעת מה זה, אבל זה לא כל כך

מוצא חן בעיני....

אני מעדיף להיות בעל רגישות גבוהה

עם זה, אם יכולתי להפחית את מה שבא בעקבות זה, הייתי שמח.

פחות לתת לזה להשפיע 

כרגע זה יותר עול.

מרגישה שדברים פשוטים שאנשים עושים בשגרה בשבילי הם הר, כל מפגש חברתי, כל הודעה שנכנסת שלא לדבר על הודעה קולית, כל רעש שהוא קצת מוגזם.

יכול להיות שאצליח למנף את הדברים הטובים שיש בזה, כרגע עוד לא שם.

בשנים האחרונות כבר לא.

ועדיין, יש זמנים או מקרים מסויימים, שאני כל כך מוצפת שבא לי שוב להעלים את הרגישות הזאת. ובמקרים האלה אני משתדלת להזכיר לעצמי את כל היתרונות של הרגישות הזאת.

לא נורא.

בכדורים/טיפולים מוזרים וכדו' - ממש לא.

אז בתכלס לא כי אין מטה קסם.

או באופן רעיוני.

אבל לפני הכל אני חושב שאם ה' יתברך שם אותי בתפקיד כזה - זו המשימה שלי וכנראה שיש לי כוחות אליה ואני לא רוצה לוותר עליה. 

אבל מעבר לכך, איך שאני רואה אצלי מחשבות כאלה באות בעיקר בהצפות וכדו'.. "למה זה אנוכי".. אבל כשעוברת ההצפה אפשר לשים לב לכך שאלו חיים הרבה יותר מלאים ויפים. םשוט אנחנו נזכרים בשאלה האם אנחנו רוצים את זה בכלל כשאנחנו לא רוצים את זה.. בד"כ (ככה לפחות אצלי, לא יודע מה עם אחרים)

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.

אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.

לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.

מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.

זה בינתיים.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.