ההסבר הוא: פשוט כי זה מה ש-ה' ציווה. נקודה.

כל ההסברים היפים יכולים לבוא רק אחרי שמקבלים את זה.

את לא רואה אנשים שמתחילים לתהות ולדרוש "תשובות מגוונות ומקיפות" על למה צריך להפריד בשר וחלב, או למה צריך להתפלל כל יום. רק בנושא הזה פתאום לשמור על ההלכה זה לא ברור מאליו, וילדים בני 16 דורשים הסבר מספיק משכנע בשביל שיואילו בטובם לקיים את ההלכה הכי בסיסית.

כל ההסברים הם נכונים, הם פשוט חייבים שיהיה להם את הבסיס שעושים כי ה' ציווה.

זה דבר מבורך שאנשים רוצים להתחבר ולהבין את המצוות ולהרגיש קשר. ובשביל זה צריך ללמוד.

איך שאני רואה את זה - הרבה ילדים בני 16 שדורשים הסבר, זה לא מגיע ממקום של "אם אני לא מבין אז לא עושה" - אלא אם אני אצליח להתחבר ולהבין את המצווה, לפחות חלק, זה מאוד יקל עליי..

מי שלא מגיע ממקום כזה, זאת בעיה גדולה

בנות שהדוסיות מהן והלאה, מוצאות איך לבזבז שיעור עם המחנכת על השאלה הזאת, כשאין להן את הבסיס הזה של המחויבות וככה נמרח שיעור שלם (או יותר).

(תדמיינו את הקול הצחקקני הכי מעצבן ומזלזל שאי פעם שמעתם) "אבל מה הבעיה? זה כולה לתת כיף, את אומרת שאסור לי לתת כיף לידיד שלי בסניף!?"

"כשיהיה לי חבר אני בטוח אחבק אותו, ככה אני, אני טיפוס של מגע"

"לי אין שום בעיה עם זה, זאת סתם המצאה של הרבנים"

וכו', וכו', וכו', וכו'...

איכשהוא לבנות הדוסיות לא הייתה בעיה עם זה, וגם כשרצו לשמוע הסברים, זה לא בא עם עם טון ה"נראה אם תצליחו לשכנע את הוד מעלתי".

והשאלה הגיעה מהכוון ההפוך, כלומר הכוון שאני הצגתי

אבל האמת שאין ביננו מחלוקת. זה פשוט תלוי בשואל. ויש גם וגם.

כח מאד מחבר שצריך להשתמש בו בחכמה. יש חוברת מומלצת מגע הקסם של גילה מנולסון. לדעתי יש אותה גם באינטרנט

לא מדובר במצווה מהתורה (איך בני שבט בנימין היו חוטפים בחורות שחוללו בכרמים? עם כפפות? ), אלא בתקנה מאוחרת שמטרתה למנוע יחסי אישות לפני החתונה. משל למה הדבר דומה, להורה שלא רוצה שבנו הקטן יתחשמל, ולכן הוא פוקד עליו שלא לגעת בשקע. 

נגיעה של חיבה בין גבר לאישה שאסורים זה על זו היא אסורה מהתורה. אבל הדיון ההלכתי זה לא נושא השירשור אז בוא נעצור כאן.

נשאר ההסבר הפשוט של התורה עצמה (שחכמים הרחיבו): "לא תקרבו לגלות ערוה"- שזה מקרב למעשה עצמו. כשאתה נכנס לתאווה ומממש אותה, אין מעצורים, "דומות עליו כמישור".

קשה לי להבין את עצם ההוא אמינא של השואלת.

מה היתה המטרה ולמה זה טוב (עם או בלי קשר)

אם אדע את הסיבה והמטרה זה יעזור לי לקיים יותר מרצון ומהבנה ולא רק מתוך הכרח

(אין לי כל כך זמן להאריך במחילה ממש)

חמורים.

לא מבין מה קשה פה. אלא אם כן את שואלת מכיוון שאני לאם מבין 

כמובן שיש כל מיני רבדים של סוד, שמדברים על טומאה יותר רוחנית.

רק אכתוב שאני מציע לחלק את השאלה ל2 (חוץ מבירור הלכתי על ההגדרה של האיסור):

א. מהי המטרה ההלכתית

ב. איך החיים שלנו מושפעים מזה

זאת אבחנה מאוד משמעותית.

אם יהיה לי כוח בהמשך אכתוב שוב

העיסוק בנושא הזה מתפתח לכל מיני כיוונים, חלקם כאלה שמסבירים מה התועלת מהאיסור הזה ברמה האישית. אבל כיהודים מאמינים אנחנו מתייחסים למטרה של המצוות לאו דווקא כתועלת אישית אלא כקיום רצון ה', לפעמים אנחנו רואים את הרווחים שיש לנו מזה ולפעמים לא.

אז לכן בדיון על למה התורה מצווה ולמה זה חשוב - יש כאן שני חלקים: א. מה המטרה ההלכתית באיסור הזה, כי יש איסורים שהם בעצמם המטרה ויש איסורים שהם חלק מרעיון כללי יותר. ב. איך זה משפיע על החיים שלנו, או: מהם הרווחים שאנחנו יכולים לזהות שיש לנו מהאיסור הזה, שהם מהווים רבדים מסויימים של טעם המצווה.

מה שלומך? איך את?

מה מניע אותך לשאול את השאלה הזאת דווקא עכשיו?

ולמה בחרת דווקא בבמה הזאת לשאול?

הרי מי שאנחנו (יהודים דתיים) מגדירים כברי הסמכא בעניין הם תלמידי חכמים, ולא נראה לי שהם מסתובבים כאן איתנו.

זה שאלות רטוריות, אבל אני מקווה שזה קצת מסביר לך תגובות של האנשים כאן.

ובכל זאת, אנסה לתת נקודת מבט אולי קצת שונה:

אפשר לקחת את השאלה שלך ולהרחיב אותה לגבי כל מצווה ומצווה, עשה או לא תעשה. בטח למדת באולפנה במחשבת על טעמי המצוות, אולי את זוכרת שיש כאלו שבעד ויש כאלו שנגד. ואולי את זוכרת מה מסופר בתנ"ך על שלמה המלך - ושלמלך יש איסורים מיוחדים - לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה - וחז"ל אמרו:  "אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים"".

כשאנחנו יודעים מה הסיבה של דבר, יכול להיות שדווקא זה יגרום לנו להתחכם, להגיד לי זה לא יקרה.

אולי את גם זוכרת שיש שתי מצוות שהתורה מפרטת לנו את השכר שלהם - אריכות ימים - כיבוד אב ואם ושילוח הקן, וזה נשמע קצת מוזר, כי הראשון זה משהו שאנחנו מקיימים (ולפעמים תוך מאמצים גדולים שנים רבות) והשני זה משהו שנקרה בדרך, בלי יותר מידי מחשבה והשקעה. דורשים שם שהשכר מפורט דווקא באילו כדי להדגיש שאנחנו לא מסוגלים בכלל להבין ולתפוס את הנהגת הקב"ה בעולם.

אז אני מקיימת הלכה, לא משנה מה אני חושבת ומרגישה. לא משנה אם אני מתחברת לזה או לא מתחברת לזה. בעיניי זה לא תוכנית כבקשתך, ואני מקבלת על עצמי את המערכת ההלכתית כולה, ולא מחלקת בין דברים שבאים לי בטוב ובין דברים שלא באים לי בטוב. (וזה מעניין שבדיוק בפרשות האחרונות קראנו כמה פעמים על זה שמשה רבינו בנאומו האחרון מזכיר שוב ושוב בהמצוות נועדו לזה שיהיה לנו טוב).

אני לא חושבת שיש לנו דרך לדעת למה התורה מצווה משהו ולמה זה חשוב (ובמקרה הזה נראה לי שזה יותר חז"ל ולא התורה). גם בין אילו שנתנו טעמים למצוות, את תראי שיש דיעות שונות לגבי אותה המצווה.

ולכן אני חושבת שנכון יותר להסתובב בגישה - למה צריך לשמור נגיעה? ככה. כי זאת ההלכה.

מעתיקה דברים שכתבתי בשרשור הזה: איך להצליח לשמור נגיעה - לקראת נישואין וזוגיות 

אני מקיימת הלכה, לא משנה מה אני חושבת ומרגישה.

גם אם זה נראה לי לא נכון, גם אם קשה לי עם זה.

אני לא מחלקת את ההלכות לדברים שאני כן שומרת לעומת דברים שלא, אלא מקבלת את ההלכה בשלמותה.

האם יש דברים שקשה לי לקיים, מבחינה פיזית\מנטלית?

ברור. יש מיליון דברים כאלה.

איך מצליחים?

בואי נלך לדוגמה אחרת: האיסור לאכול בשר וחלב יחד.

כאדם שחי בארץ, שבה רוב העולם מקפיד על זה, זה לא משהו שאנחנו פוגשים ביום יום. לכן כנראה שאין לי פיתוי מאוד גדול לאכול צ'יזבורגר.

אבל תארי לעצמך שהייתי גרה בחו"ל, ועובדת בסניף של מקדונלס שמוכר צ'יזבורגר (לא במטבח). אני בטוחה שצ'יזבורגר זה דבר סופר טעים (אחרת למה כ"כ הרבה אנשים אוכלים אותו?). ואם אני עומדת בניחוח שלו כל היום, רואה מאות אנשים אוכלים ונהנים כל יום, ההתמודדות שלי היתה הרבה יותר גדולה.

נקודה נוספת: נניח ששמת לעצמך מטרה לרדת במשקל, ולכן התחלת דיאטה. שלושה ימים לתוך הדיאטה הזאת, את נתקלת באיזשהו אירוע בעוגת שחיתות, וברור לך שיש בה מיליון קלוריות. אם תאכלי את העוגה, היא תהיה טעימה. מאוד טעימה. את תהני ממנה. אין ספק. אבל הוא יפגע במטרה ארוכת הטווח שלך - לרדת במשקל. נכון, בדוגמה כזאת את יכולה להגיד לעצמך, אני אקח ביס, ואח"כ אצא לרוץ מרתון. מעין אחטא - ואכפר. אבל האם שבירת הדיאטה תיעצר בביס האחד הזה? או שאולי, אם כבר הרשית לעצמך להתפרע פעם אחת, תעשי את שוב. ושוב. ושוב. והגבול הברור שהצבת לעצמך ילך ויטשטש?

שורה תחתונה:

מצליחים לשמור נגיעה כי זה חלק מההלכה שקיבלתי על עצמי. דואגים להיות בסביבה שתסייע לך לשמור על ההלכה, ולא שיגביר את ההתמודדות. מפנימים שיש קווים אדומים ברורים שבשום מצב לא חוצים אותם.

לא הבנתי. אין כאן ת"ח? או שאין כאן פוסקים?

האם צריך פוסק לשאלה כזו?

שאנחנו לא יודעים מי הם ומאיפה הם באים.

השואלת ביקשה לדעת מהי 'דעת התורה' בנושא מסוים, ואני חושבת שנכון להפנות את השואלים בנושא אל הגורם המקצועי בעניין - שזה הרב.

אם היא היתה רוצה לדעת מה אנחנו חושבים לדוגמה על חיסון לקורונה, הייתי כותבת משהו דומה - יש לפנות אל הגורם המקצועי בעניין, ולא אל אנשים אנונימיים באינטרנט.

מעבר לזה, נראה שלשואלת יש משהו רציני שמטריד אותה, והרי לא חסרים טקסטים שנכתבו על הנושא, ואני בטוחה שכל חיפוש גוגל יקפיץ תשובות - ומכל מיני גורמים, ובכללים גופים כמו חברים מקשיבים והידברות. למה היא מחפשת תשובה אישית? למה היא חוזרת לכאן ומגיבה לנו? אולי שיחה עם רב (או רבנית) בנושא יכולים לתת לה לבטא את מה שהיא לא אומרת לאנונימיים כאן.

ולא, אני לא חושבת שפוסק רלוונטי כאן, זה לא שאלה הלכתית בעיניי, אלא שאלה השקפתית.

אני גם חושבת שתשובה שייתן אדם כמו הרב יוני לביא, מאוד שונה מתשובה שייתן דיין - כי הוא מתעסק כבר שנים בשאלות כאלה. כלומר, לא מספיק להיות ת"ח או פוסק, צריך להיות מוכנים וערוכים לדבר עם בני נוער בנושא אמונה, ולא כולם רוצים ומסוגלים לזה.

בין הפסקה הראשונה לאחרונה

ודווקא די מובן (על פי ההסבר שלה) למה לשאול כאן.

זה לא משהו של נכון או לא נכון.

היא לא שואל אם צריך לשמור.

היא לא שואל למה לדעת התורה צריך לשמור.

נגיעה יש דברים שהם מדרבנן ויש שדאורייתא ויש שנתון במחלוקת, בעיקר בין הרמב"ם לרמב"ן.

גם בדאורייתא במקרה הזה גדר האיסור הוא "לא להתקרב לגלות ערוה", שזה סייג מדאורייתא, ויש הגיון בשימת הגדר.

יש דיון תיאורטי אחר, כשיש סייג של חכמים האם הם הופכים את המעשה בעצמו שהוא סייג למשהו באופן מהותי שאסור או שזה רק גדר לשמוע לדברי חכמים והמעשה במהותו לא אסור.

נפקא מינא, למי שעבר בשוגג. לפי הצד הראשון, הוא עשה איסור. לפי הצד השני הוא לא עשה איסור כי הוא לא מרד בדברי חכמים. הנתיבות משפט פוסק, לפי הצד השני, ולכן הוא אומר שלא צריך כפרה בשוגג.

ברור שבסייג דאורייתא, המעשה בעצמו הוא אסור בצורה מהותית, אבל יש בזה הגיון מכיוון שהתורה כותבת שזה סייג לא לגלות ערוה.

אין על המצווה הזו

שומרת על הגבולות שלך בחן בטעם והכל בקדושה

למה? ענו לך פה יפה

בכל מקרה ה' שומר עליך תשמרי גם על עצמך

ונגיעה בכלל קירבה

ב. כדי שנתחתן מהסיבות הנכונות

כי אני חושב שזה דרך טובה לשמור על עצמנו מתקלות.

בנוסף, קשרים עם נגיעה יכולים ליצור עומק רגשי גדול יותר וחבל שאם הקשר לא התאים (מכל מיני סיבות שיכולות להיות) עדיין יישאר רגש גדול יותר שישפיע על ההמשך.

כמו כן, בגדול הלכה מקיימים כי מחוייבים לה.

(באיזה רמת חיוב זה, יש רבות מה להרחיב וכנראה שזה גם תלוי עדה, אבל נראה לי שבפורום פתוח לאינטרנט הזהירות דורשת פחות להאריך בכך.)

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.  

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים