@חסדי הים 

@בן מערבא 

@רץ-הולך 

@תות"ח! 

@אילת השחר 

@ארץ השוקולד 

אין על מה להצטער... אני מחפש את השמחה בהתרת ספקות לא את צרת רבים חצי נחמה..

קטונתי מלענות על שאלות כאלו, לא יודעת אם אענה אבל אשתף מחשבות. ומעניין לשמוע את המקור שעליו אתה מדבר אם יש קישור.

חשבתי על מה שכתבת לגבי ההבדל בין מעשר לצדקה, ואפילו מצאתי קצת חיזוק לכך במאמר שנכתב על זה אז אצרף קישור בהמשך.

במעשר יש עניין שאין בצדקה, דיוק. יש כמות מאוד מדוייקת שהאדם מצווה לתת, מה שאין כן במצוות הצדקה, שלא רק שקיים שינוי בכמות אלא יש הבדל משמעותי גם בדרך נתינת הצדקה (הרמב''ם מונה שמונה מעלות בנותני צדקה). יש משהו בדיוק הזה שאי אפשר להוסיף עליו ואי אפשר לגרוע ממנו ולא נתון לשינוי לא בכמות ולא בסוג הדברים שמהם ניתן להפריש מעשרות, ויש בה מימד שהיא תלויה גם בזמנים (בתבואה, למשל, יש תלות בהבשלה ובעת קציר, בציר, אסיף..). צדקה, היא שונה גם מצד זה שהיא יכולה להינתן בכל זמן וכנדבת ליבו של הנותן.

באופן כללי, מתי אפשר להגיד תבחנו אותי ותהיה גם אפשרות לעקוב אחרי העניין ולדעת שזה אכן קרה? כשיש דיוק בנתינה, אז יש אפשרות גם לבדוק בצורה מדוייקת את הגמול המתקבל. כשנתינה היא לפי מידת הלב ומשהו שיותר קשה למדוד ולעקוב אחריו, העניין שלו יהיה אחר.

לכן, במעשר אפשר לבחון כי אפשר למדוד, ובצדקה, שיש בה כדי להחיות נפשות (גם אם לאו דווקא צדקה בממון ממש) ההבטחה היא שתציל ממוות. וחושבת שאולי יש בזה כדי לתת תשובה גם ללמה מעשר שונה משאר מתנות עניים שאין להם מידה קבועה.

'ובחנוני נא בזאת' – במעשרות, במעשר כספים ובצדקה | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

מצרפת קטע משם (עד לשם קראתי.. השעה בכל זאת..):

בסברתו השנייה רומז ה'דרישה' להסבר אחר, מדוע הותר לבחון את הקב"ה במעשר. ההיתר לנסות את הקב"ה נובע מכך שהאדם מקפיד לתת בדיוק את המידה שהוא מחויב בה על ידי הקב"ה. אפשר להסביר שכאשר נותנים צדקה במידה קבועה, אין האדם נותן אותה רק מתוך רגשות רחמים כלפי העניים, במידה שהוא חפץ לתת אותה ובזמן המתאים לו, אלא הוא מדייק בנתינת המעשר. כשהאדם מעשר את התבואה הוא מדייק בשיעור המעשר מחמת חובתו לקב"ה, וכן בנתינת צדקה במידה קבועה – במקרים אלו הוא מתעשר. ה'דרישה' סובר שאין הבדל אם מדייק ונותן מעשר ללוי או מדייק ונותן מעשר לעני – בכל מקרה, אם מדייק לתת לפי ציווי ה' - 'עשר בשביל שתתעשר'.

(ותודה על התיוג, למרות שקצת חריגה בין השאר שם...)

ביחס לשאלתך הראשונה:הפשט הוא לא בהתייחסות לבחינה אם יש א-לוקים אלא שניתן לבחון אם יש שכר על המצווה.

ביחס לחילוק בין צדקה למעשר ואיך מתייחסים לכל אחד, מעניין.

לגבי "צדקה תציל ממוות ", הגמרא מדגימה את זה על הצלה ממוות של הנזקק, ממילא זה שייך הן במעשר והן בצדקה.

היחס לדבריך על שאלתי הראשונה - אני חושב שהא כלול בהא, אם רואים שישנה נתינת שכר על מעשה שעשיתי, שאין בו אלא ציווי (ואולי אפ' הגיון) אלקי, ממילא מוכח שיש אלקים לא?

לגביי מה שכתבת על צדקה תציל ממוות - יש לך מקור או הוכחה לכך שזה קאי גם על מעשר? (בקריאת פשט דבריך נראה שאמרת את זה מסברא, אבל יש מקום לחלק).

אכן, לכאורה הא כלול בהא.

טענתי הייתה מסברא, לא מכיר מקור.

הסברא היא שמכיוון שמדובר על הצלת העני בכך שיש לו אוכל מה זה משנה מאיזה חשבון שילמו על האוכל?

עקרונית פרשתי, אך כיוון שתייגת אותי וראיתי, אענה.

ברשותך אחלק את דבריך לשתי נקודות:

א. בהנחה שיש עניין דווקא במעשר ולא בצדקה, האם ניתן להוכיח מכך שאנשים מתעשרים ע"י נתינת מעשר שיש א-לוקים?

ב. מה החילוק בין מעשר לבין צדקה?

א'. קודם כל, שמעתי מאבי מורי על אחד שחזר בתשובה בגלל הנקודה הזו, וישנן עדויות על יהודים ששמרו שמיטה, והתקיים בהם: "ועשת את התבואה לשלוש השנים", וכן אנשים שהפרישו תרומות ומעשרות ועבד להם.

אבל. אינני חושב שאדם אתאיסט שאיננו מאמין שעכשיו יבוא וינסה את ה' ויאמר: "אם זה עובד לי, אני מאמין. אם לא, לא", זה יעבוד לו. אני חושב שחלק מהאלמנט של ההשגחה הזו נובע מהאמונה בה', וזה חלק מהטעמים שנאמרו לגבי השמיטה, שעניין השמיטה זה להגביר את האמונה בה'. אומר כך, בדומה ל @ארץ השוקולד, שעניין המעשרות (והשמיטה), אינו בא להוכיח את מציאות הא-ל, אלא את השגחתו ונוכחותו בעולם. אותה בחינה היא כמו מה שאמר איוב, שרצה שה' ידבר עמו, שיהיה נוכח, או כדרך משל אדם שרוצה לבחון ולראות האם אכן ה' מנהיג את המציאות ונוכח בעולם, ולכך באה מצוות המעשר, כדי להראות את השגחת ה' בעולם. בכוונה ה' מאפשר לכפירה בדורינו לקרות, כפי מה ש"ניבאו" לנו חז"ל לגבי ימות המשיח ("חוצפא יסגי", "האמת נעדרת", וזה עניין מה שאמר רב יוסף לגבי הגללים של חמורו של משיח, שמזה עולא חשש, עיין "קדושה וטבע" של הרב שרקי מאמר "ייסורי הגאולה" כמדומני), ישנו הסתר פנים בכוונה, כדי שדווקא מתוך החושך שנובע מהסתר פני ה', יעלה ויבקע אור, ויראו שהטוב הוא טוב עצמי. טוּבו של הטוב מתברר ביתר שאת כשגם הרע נוכח, ועומד כנגדו, ולמרות זאת ישנם, ובעז"ה בקרוב כולם, בוחרים בטוב.

אינני סותר שזו הוכחה טובה, ולא אמרתי לא להביא אותה בויכוח שיהיה. אך האדם הוא לא שכלי. והמעשר לענ"ד לא בא להוכיח לכופרים שיש ה', שמי שלא מאמין שיש ה' (או יותר נכון "מאמין שלא", ודווקא זה הפתח שיהיה מאמין שכן....), לא ישתכנע מזה (ועוד שנייה ארחיב מעט למה....), אלא בעיקר להנכיח למי שכן מאמין את ההשגחה. אם כן, זה בא בעיקר בשביל לקבע בנפש האדם את האמונה השכלית, בשביל הלב, אדם שרואה בעיניים את השגחת ה', יכול לקבע בנפשו את האמונה.

אם בכל הדורות חכמי ישראל ניצחו בויכוחים נגד הנצרות והאסלאם בצורה חותכת וחדה, מדוע עדיין המשיכו להאמין בנצרות ובאסלאם? כדי לענות על זה, נצייר לעצמינו מה היה קורה אם במקום הרמב"ן שהלך להתווכח עם הנוצרים (ותיעד את הויכוח הזה בספרו "ספר הויכוח", מופיע בכתבי הרמב"ן חלק שני כמדומני....), אלא איזה עם הארץ. האם אז היינו מפסיקים להאמין? לא, כיוון שהיינו יודעים שמי שייצג את היהדות איננו חכם דיו לענות על השאלות של השני, והרמב"ן או כל יהודי חכם אחר היה מבחין בהטעיות שהיו בשאלות של השני. מנגד, לעומת הנוצרים שפשוט נשארו בכך ולא ביררו את אמונתם, במקרה כזה היהודים היו הולכים לרמב"ן או לחכמים אחרים ומבררים את הדברים. רוב היהודים היו חושבים ומשכילים ולא היו עמי ארצות שמסתפקים במסורת. אבל מלבד הבדל זה, בצורה יותר עמוקה, ההבדל בתפיסות העולם אינו רק שכלי, אלא יותר עמוק מזה. אותו אחד שחזר בתשובה לטעמי המעשר היה מה שהפריע לו מבחינה נפשית. דהיינו, זה לא שעכשיו הביאו לו הוכחה והוא השתכנע, אלא עד עכשיו מה שחסם את נפשו מלשמוע את היהדות זה העניין הזה, שהנוכחות הא-לוקית לא הייתה ממשית בשבילו ונוכחת במציאות, וזה השלים את העניין. אנשים אחרים ישלימו אותם דברים אחרים. כל מי שחזר בתשובה, חזר בעקבות דבר אחר, ואני חושב שעל פי ניתן לראות מה היה חסר לנפש שלו. כל זה באדם ביהודי (ודווקא יהודי שמטבעו הוא מאמין בא-לוקי ישראל, שהוא א-לוה מדבר ונוכח) ששמע את דעת היהדות, היום ישנם יהודים שבכלל לא שמעו כלל, ויכול להיות שעצם המפגש שלהם עם היהדות יביא אותם לאמונה, כיוון שגם אין להם חסמים.

לדוגמא, אני מכיר יהודי עם זקן שנראה כמו אחד משלנו, אבל הוא כופר. אם תרצה אגיד את השם שלו, זה לא לשון הרע כיוון שהוא לא מתבייש בזה. בשיעור אחד הוא סיפר לנו סיפור על איזה מקרה שהוא ירד באיזו תחנת דלק בשעה מאוחרת ולא ידע מה לעשות, ובדיוק שכן שלו עבר שם, ולקח אותו. והוא אמר שמבחינתו זה לא מעיד על נס. יש סיכוי סטטיסטי כלשהו שזה יקרה, ובמקרה זה קרה. זאת אומרת, מבחינה שכלית גם אם כל אדם שהפריש מעשר התעשר, תמיד יוכל לבוא "העמלקי" ("אשר קרך בדרך...." וכו'...) ולהגיד: מי אמר? אולי זה קרה במקרה? ומלבד עמלק שכפירתו מגיעה רק כדי לחזק את הטוב ותו לא, כל כפירה מגיע מנקודת אמת מסויימת שצריכה בירור, או כמו שאמרתי, חסם מסויים. וכשזה יתברר, אז תגיע האמונה הטבעית שהיה לה חסם ועכשיו נעקר. אדם שיודע שיש א-לוקים (ידיעה פנימית שטבועה בו), ונגיד עדיין לא הבין שהוא מאמין, ואז יראה את העניין הזה של המעשר, פתאום יאמין. אבל זה לא שהמעשר הוא יצר את האמונה ועל זה אמונתו מבוססת, אלא זה רק חשף וגילה את האמונה הקיימת.

עוד אוסיף כדי לחזק את דבריי, שלפי בעל התניא אדם שעושה את הדברים לגמרי לא לשמה, או במקרה שלנו בשביל כסף, אין בזה בכלל קדושה (ורק כשיחזור בתשובה או כשה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ זה יעלה, אם אני זוכר נכון), ואדם שהאמונה שלו מבוססת על כך שמי שמאמין מקבל כסף, זו אמונה פגומה. אדם צריך להאמין מבלי הרווח שיוצא לו, וכתוספת תגיע הברכה. הברכה היא סימן, לא סיבה. ולא אזכיר מה קרה ל"אחר" שאביו רצה שיהיה ת"ח כי ראה את האש שהקיפה את הת"ח שלמדו תורה, והתלהב מזה. לא על זה מתבססת היהדות חלילה.

ב'. לגבי החילוק בין צדקה לבין מעשר. בעל התניא מסביר לגבי גדולת הצדקה (בהקשר לשאלה אחרת, מדוע סתם מצווה בירושלמי זו מצוות הצדקה) שהצדקה אדם עבד והשקיע בה את כל כוחותיו, לעומת שאר המצוות שלא כך. גם מעשר, העץ הצמיח בעצמו את הפרי, והאדם עשה מאמץ חלקי. לעומת זאת צדקה, זה פרי עמל האדם של כל כוחותיו. (אגב, לגבי דברי @ארץ השוקולד ש"צדקה תציל ממוות" זה הנזקק, המדרש מביא כמדומני על ביתו של ר"ע שניצלה ממוות כיוון שנתנה לעני צדקה (מנה לאכול), ורואים שזה לא מוסב רק על הנזקק....). זה לגבי גדולת מצוות צדקה, וזה גם אולי כוונת המדרש מדוע עם ישראל מוכן לתת מעשר ולא צדקה. הדבר שאדם עמל ויזע עליו, קשה לו יותר להיפרד ממנו ולתת אותו. אם כן, מדוע היא לא גורמת לעושר, לעומת מעשר שכן גורם לעושר?

מלבד זה שנרמז בשמו של המעשר עושר, המעשר הוא פרי האדמה. כסף הוא דבר "אוורירי" משהו, במיוחד בזמנינו שהשווי הוא לא לפי המשקל של הדבר ושוויו האמיתי, אלא דבר הסכמי, ונייר שלא שווה כלום ואפשר להשתמש בו לצור על פי צלוחיתו, שווה כסף, וכמו הבדיחה הידועה להשתמש בכסף כטישו. אדם שנותן צדקה מוכיח שאכן הוא מאמין בקב"ה ומנכיח אותו בחייו (שזה תפקיד המצוות, להנכיח את הא-לוקות במעשה גשמי ולחבר אותנו, הגשמיים, לה', מצווה לשון צוות, חיבור), אך עדיין החיבור הוא רוחני. יכול להיות עדיין שהאדם נפגש עם ה' רק ברובד הרוחני, ברובד הנשמתי שלו. אך המעשר מוכיח שהאדם נפגש עם הא-לוקות גם ברבדים הכי גשמיים, גם באדמה ובעצים, גם שם הוא רואה את יד ה'. וזה מה שאמרתי קודם לגבי ההשגחה, זה לגמרי מנכיח את אמונת ה', ובמובן זו זו המצווה שהכי מנכיחה את עניין ההשגחה. ממילא, השגחת ה' מופיעה יותר, אפילו בפרנסה של האדם, בעושרו (שאגב, עושר יכול להיות לאו דווקא מכסף, אלא משווה כסף....). הצדקה אולי נוגעת לעצם החיים, שכמו שאתה מעניק חיים למישהו אחר, אתה מקבל חיים, אך מצד העניין של השגחת ה' בדברים חומריים וארציים, מצוות המעשר מבטאת את זה בצורה הכי מובהקת, ולכן דווקא: "עשר בשביל שתתעשר"...מעשר איננו דווקא מעשר עני, אלא יכול להיות מעשר שני, ורוב השנים הוא מעשר שני. לפעמים יש גם מעשר עני, אבל אין זה מצד נתינת החיים לעני, אלא מצד עצם קיום רצון ה', וחיבור הא-לוקות לדבר גשמי. ולכן, במעשר שני אדם עולה לירושלים ואוכל שם בשמחה, ומבטא את החיבור שלו לה' בדבר גשמי, באכילה. (ואולי מעשר עני הוא כמו מה שכותצב הרמב"ם כמדומני על פורים, שכמו שהאדם שמח, כך צריך לשתף עניים בשמחתו. כך כשאדם שמח במעשר שני, צריך שגם יחבר את העניים לה' בדברים גשמיים, שייתן להם גם לשמוח....). ולכן שאר מתנות עניים דומות יותר לצדקה, וכמו שכתבת, העניין של: "צדקה תציל ממוות" לא יהיה שונה בין מתנות עניים לבין צדקה, אבל העניין של המעשר לא קשור לשאר מתנות עניים ולא לצדקה.

נ.ב. אני נזכר שבשיעור של הרב מרדכי גרינברג הוא הסביר ע"פ מקורות שמה שכתוב שעם ישראל לא הביא מעשר, אין הכוונה שעבר על ההלכה ועל המצוות ולכן לא הביא מעשר, אלא שהתחכם והביא את הפירות דרך קרפיפות וגגות. היה לו שם מהלך דומה, שהעניין הוא שעם ישראל לא מנכיח את הנוכחות הא-לוקית בחייו, ולא מבין מדוע להביא מעשר. ה' לא אומר בפסוק: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהיה לכם כסף....", אלא: "הביאו וכו'...ויהי טרף בביתי", זה עיקר הנקודה, ורק לאחר מכן כתוב: "ובחנוני נא בזאת...אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". זה מחזק את טענתי שנתינת השפע אינה רק אם האדם יעשה פעולה טכנית ותו לא, אלא באמת יאמין ובכך ינכיח את המציאות הא-לוקית, ואז ממילא ישרה שפע. (ולולי דמסתפינא הייתי אומר רעיון "רמב"יסטי שזה תוצאה של אמונתו של האדם, ולא שיש פה איזו מערכת חוקים שרירותית שאם תעשה x תקבל y, כיוון שהתוצאה של הנכחת הא-ל זה שהאדם יותר דבק וממילא יותר מושגח ויש יותר ברכה א-לוקית במעשה ידיו....אבל כמובן, אין זה מערכת סיבות של סיבה ותוצאה רגילים, אלא דבר רצוני, והפוך, זה הרבה יותר רצוני ו"חי" מאשר דבר שתלוי לגמרי בעשיית מעשה שיכל להיות גם לקפוץ על הראש חמש פעמים....וד"ל ודו"ק ואכמ"ל).

אחי, אתה חייב לדעת לתמצת... זה לא תחרות מאמרים פה, זה רק פורום של ערוץ שבע..

בסדר, לבקשתך:

עד הקטע של החלוקה לשתי שאלות תקרא מהתגובה הקודמת.

א. עניינו של המעשר הוא לא להוכיח את מציאות הא-ל, שכן אמונה שמתבססת רק על מה אני מרוויח היא פסולה, (ב') אלא למי שמאמין זה בא להנכיח את השגחתו בדברים חומריים. ולכן דווקא מעשר מביא לעושר (והדמיון בשם מעיד על דמיון מהותי), שכן דווקא הנכחת השגחת ה' גם בדברים גשמיים, פרי האדמה, זה מה שמביא להשגחה גם בדברים הגשמיים של האדם (ועיין הסבר יותר "קיצוני" בסוגריים בסוף, שמתחיל במילים: "ולולי דמיסתפינא"). ולכן, דווקא מעשר מביא לזה, לעומת צדקה ומתנות עניים אחרות, שעליהם נאמר: "צדקה תציל ממוות", הענקת החיים לאדם אחר, מביאות לכך שלאדם עצמו תהיה תוספת חיים (ועיין בהקדמת המהר"ל לנתיבות עולם, שמביא פסוקים ממשלי שמחלקים בין חיים לבין עושר, לדוגמא: "כי אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד", יש חילוק ברור בין עושר לבין חיים, ואלו שני העניינים מתבטאים בשתי מצוות אלו....).\

תגובה? @אני הנני כאינני 

אתה שותף של הקב"ה, יש פה חלוקת רווחים, 10% אתה נותן לקב"ה והשאר את משתמש לעצמך.

אולי דווקא הנק' הזאת היא יותר משמעותית ממצוות צדקה שכמו שכתבת היא וולונטרית יותר וקשורה יותר ל'אינו מצווה ועושה'.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.