עקרונית פרשתי, אך כיוון שתייגת אותי וראיתי, אענה.
ברשותך אחלק את דבריך לשתי נקודות:
א. בהנחה שיש עניין דווקא במעשר ולא בצדקה, האם ניתן להוכיח מכך שאנשים מתעשרים ע"י נתינת מעשר שיש א-לוקים?
ב. מה החילוק בין מעשר לבין צדקה?
א'. קודם כל, שמעתי מאבי מורי על אחד שחזר בתשובה בגלל הנקודה הזו, וישנן עדויות על יהודים ששמרו שמיטה, והתקיים בהם: "ועשת את התבואה לשלוש השנים", וכן אנשים שהפרישו תרומות ומעשרות ועבד להם.
אבל. אינני חושב שאדם אתאיסט שאיננו מאמין שעכשיו יבוא וינסה את ה' ויאמר: "אם זה עובד לי, אני מאמין. אם לא, לא", זה יעבוד לו. אני חושב שחלק מהאלמנט של ההשגחה הזו נובע מהאמונה בה', וזה חלק מהטעמים שנאמרו לגבי השמיטה, שעניין השמיטה זה להגביר את האמונה בה'. אומר כך, בדומה ל @ארץ השוקולד, שעניין המעשרות (והשמיטה), אינו בא להוכיח את מציאות הא-ל, אלא את השגחתו ונוכחותו בעולם. אותה בחינה היא כמו מה שאמר איוב, שרצה שה' ידבר עמו, שיהיה נוכח, או כדרך משל אדם שרוצה לבחון ולראות האם אכן ה' מנהיג את המציאות ונוכח בעולם, ולכך באה מצוות המעשר, כדי להראות את השגחת ה' בעולם. בכוונה ה' מאפשר לכפירה בדורינו לקרות, כפי מה ש"ניבאו" לנו חז"ל לגבי ימות המשיח ("חוצפא יסגי", "האמת נעדרת", וזה עניין מה שאמר רב יוסף לגבי הגללים של חמורו של משיח, שמזה עולא חשש, עיין "קדושה וטבע" של הרב שרקי מאמר "ייסורי הגאולה" כמדומני), ישנו הסתר פנים בכוונה, כדי שדווקא מתוך החושך שנובע מהסתר פני ה', יעלה ויבקע אור, ויראו שהטוב הוא טוב עצמי. טוּבו של הטוב מתברר ביתר שאת כשגם הרע נוכח, ועומד כנגדו, ולמרות זאת ישנם, ובעז"ה בקרוב כולם, בוחרים בטוב.
אינני סותר שזו הוכחה טובה, ולא אמרתי לא להביא אותה בויכוח שיהיה. אך האדם הוא לא שכלי. והמעשר לענ"ד לא בא להוכיח לכופרים שיש ה', שמי שלא מאמין שיש ה' (או יותר נכון "מאמין שלא", ודווקא זה הפתח שיהיה מאמין שכן....), לא ישתכנע מזה (ועוד שנייה ארחיב מעט למה....), אלא בעיקר להנכיח למי שכן מאמין את ההשגחה. אם כן, זה בא בעיקר בשביל לקבע בנפש האדם את האמונה השכלית, בשביל הלב, אדם שרואה בעיניים את השגחת ה', יכול לקבע בנפשו את האמונה.
אם בכל הדורות חכמי ישראל ניצחו בויכוחים נגד הנצרות והאסלאם בצורה חותכת וחדה, מדוע עדיין המשיכו להאמין בנצרות ובאסלאם? כדי לענות על זה, נצייר לעצמינו מה היה קורה אם במקום הרמב"ן שהלך להתווכח עם הנוצרים (ותיעד את הויכוח הזה בספרו "ספר הויכוח", מופיע בכתבי הרמב"ן חלק שני כמדומני....), אלא איזה עם הארץ. האם אז היינו מפסיקים להאמין? לא, כיוון שהיינו יודעים שמי שייצג את היהדות איננו חכם דיו לענות על השאלות של השני, והרמב"ן או כל יהודי חכם אחר היה מבחין בהטעיות שהיו בשאלות של השני. מנגד, לעומת הנוצרים שפשוט נשארו בכך ולא ביררו את אמונתם, במקרה כזה היהודים היו הולכים לרמב"ן או לחכמים אחרים ומבררים את הדברים. רוב היהודים היו חושבים ומשכילים ולא היו עמי ארצות שמסתפקים במסורת. אבל מלבד הבדל זה, בצורה יותר עמוקה, ההבדל בתפיסות העולם אינו רק שכלי, אלא יותר עמוק מזה. אותו אחד שחזר בתשובה לטעמי המעשר היה מה שהפריע לו מבחינה נפשית. דהיינו, זה לא שעכשיו הביאו לו הוכחה והוא השתכנע, אלא עד עכשיו מה שחסם את נפשו מלשמוע את היהדות זה העניין הזה, שהנוכחות הא-לוקית לא הייתה ממשית בשבילו ונוכחת במציאות, וזה השלים את העניין. אנשים אחרים ישלימו אותם דברים אחרים. כל מי שחזר בתשובה, חזר בעקבות דבר אחר, ואני חושב שעל פי ניתן לראות מה היה חסר לנפש שלו. כל זה באדם ביהודי (ודווקא יהודי שמטבעו הוא מאמין בא-לוקי ישראל, שהוא א-לוה מדבר ונוכח) ששמע את דעת היהדות, היום ישנם יהודים שבכלל לא שמעו כלל, ויכול להיות שעצם המפגש שלהם עם היהדות יביא אותם לאמונה, כיוון שגם אין להם חסמים.
לדוגמא, אני מכיר יהודי עם זקן שנראה כמו אחד משלנו, אבל הוא כופר. אם תרצה אגיד את השם שלו, זה לא לשון הרע כיוון שהוא לא מתבייש בזה. בשיעור אחד הוא סיפר לנו סיפור על איזה מקרה שהוא ירד באיזו תחנת דלק בשעה מאוחרת ולא ידע מה לעשות, ובדיוק שכן שלו עבר שם, ולקח אותו. והוא אמר שמבחינתו זה לא מעיד על נס. יש סיכוי סטטיסטי כלשהו שזה יקרה, ובמקרה זה קרה. זאת אומרת, מבחינה שכלית גם אם כל אדם שהפריש מעשר התעשר, תמיד יוכל לבוא "העמלקי" ("אשר קרך בדרך...." וכו'...) ולהגיד: מי אמר? אולי זה קרה במקרה? ומלבד עמלק שכפירתו מגיעה רק כדי לחזק את הטוב ותו לא, כל כפירה מגיע מנקודת אמת מסויימת שצריכה בירור, או כמו שאמרתי, חסם מסויים. וכשזה יתברר, אז תגיע האמונה הטבעית שהיה לה חסם ועכשיו נעקר. אדם שיודע שיש א-לוקים (ידיעה פנימית שטבועה בו), ונגיד עדיין לא הבין שהוא מאמין, ואז יראה את העניין הזה של המעשר, פתאום יאמין. אבל זה לא שהמעשר הוא יצר את האמונה ועל זה אמונתו מבוססת, אלא זה רק חשף וגילה את האמונה הקיימת.
עוד אוסיף כדי לחזק את דבריי, שלפי בעל התניא אדם שעושה את הדברים לגמרי לא לשמה, או במקרה שלנו בשביל כסף, אין בזה בכלל קדושה (ורק כשיחזור בתשובה או כשה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ זה יעלה, אם אני זוכר נכון), ואדם שהאמונה שלו מבוססת על כך שמי שמאמין מקבל כסף, זו אמונה פגומה. אדם צריך להאמין מבלי הרווח שיוצא לו, וכתוספת תגיע הברכה. הברכה היא סימן, לא סיבה. ולא אזכיר מה קרה ל"אחר" שאביו רצה שיהיה ת"ח כי ראה את האש שהקיפה את הת"ח שלמדו תורה, והתלהב מזה. לא על זה מתבססת היהדות חלילה.
ב'. לגבי החילוק בין צדקה לבין מעשר. בעל התניא מסביר לגבי גדולת הצדקה (בהקשר לשאלה אחרת, מדוע סתם מצווה בירושלמי זו מצוות הצדקה) שהצדקה אדם עבד והשקיע בה את כל כוחותיו, לעומת שאר המצוות שלא כך. גם מעשר, העץ הצמיח בעצמו את הפרי, והאדם עשה מאמץ חלקי. לעומת זאת צדקה, זה פרי עמל האדם של כל כוחותיו. (אגב, לגבי דברי @ארץ השוקולד ש"צדקה תציל ממוות" זה הנזקק, המדרש מביא כמדומני על ביתו של ר"ע שניצלה ממוות כיוון שנתנה לעני צדקה (מנה לאכול), ורואים שזה לא מוסב רק על הנזקק....). זה לגבי גדולת מצוות צדקה, וזה גם אולי כוונת המדרש מדוע עם ישראל מוכן לתת מעשר ולא צדקה. הדבר שאדם עמל ויזע עליו, קשה לו יותר להיפרד ממנו ולתת אותו. אם כן, מדוע היא לא גורמת לעושר, לעומת מעשר שכן גורם לעושר?
מלבד זה שנרמז בשמו של המעשר עושר, המעשר הוא פרי האדמה. כסף הוא דבר "אוורירי" משהו, במיוחד בזמנינו שהשווי הוא לא לפי המשקל של הדבר ושוויו האמיתי, אלא דבר הסכמי, ונייר שלא שווה כלום ואפשר להשתמש בו לצור על פי צלוחיתו, שווה כסף, וכמו הבדיחה הידועה להשתמש בכסף כטישו. אדם שנותן צדקה מוכיח שאכן הוא מאמין בקב"ה ומנכיח אותו בחייו (שזה תפקיד המצוות, להנכיח את הא-לוקות במעשה גשמי ולחבר אותנו, הגשמיים, לה', מצווה לשון צוות, חיבור), אך עדיין החיבור הוא רוחני. יכול להיות עדיין שהאדם נפגש עם ה' רק ברובד הרוחני, ברובד הנשמתי שלו. אך המעשר מוכיח שהאדם נפגש עם הא-לוקות גם ברבדים הכי גשמיים, גם באדמה ובעצים, גם שם הוא רואה את יד ה'. וזה מה שאמרתי קודם לגבי ההשגחה, זה לגמרי מנכיח את אמונת ה', ובמובן זו זו המצווה שהכי מנכיחה את עניין ההשגחה. ממילא, השגחת ה' מופיעה יותר, אפילו בפרנסה של האדם, בעושרו (שאגב, עושר יכול להיות לאו דווקא מכסף, אלא משווה כסף....). הצדקה אולי נוגעת לעצם החיים, שכמו שאתה מעניק חיים למישהו אחר, אתה מקבל חיים, אך מצד העניין של השגחת ה' בדברים חומריים וארציים, מצוות המעשר מבטאת את זה בצורה הכי מובהקת, ולכן דווקא: "עשר בשביל שתתעשר"...מעשר איננו דווקא מעשר עני, אלא יכול להיות מעשר שני, ורוב השנים הוא מעשר שני. לפעמים יש גם מעשר עני, אבל אין זה מצד נתינת החיים לעני, אלא מצד עצם קיום רצון ה', וחיבור הא-לוקות לדבר גשמי. ולכן, במעשר שני אדם עולה לירושלים ואוכל שם בשמחה, ומבטא את החיבור שלו לה' בדבר גשמי, באכילה. (ואולי מעשר עני הוא כמו מה שכותצב הרמב"ם כמדומני על פורים, שכמו שהאדם שמח, כך צריך לשתף עניים בשמחתו. כך כשאדם שמח במעשר שני, צריך שגם יחבר את העניים לה' בדברים גשמיים, שייתן להם גם לשמוח....). ולכן שאר מתנות עניים דומות יותר לצדקה, וכמו שכתבת, העניין של: "צדקה תציל ממוות" לא יהיה שונה בין מתנות עניים לבין צדקה, אבל העניין של המעשר לא קשור לשאר מתנות עניים ולא לצדקה.
נ.ב. אני נזכר שבשיעור של הרב מרדכי גרינברג הוא הסביר ע"פ מקורות שמה שכתוב שעם ישראל לא הביא מעשר, אין הכוונה שעבר על ההלכה ועל המצוות ולכן לא הביא מעשר, אלא שהתחכם והביא את הפירות דרך קרפיפות וגגות. היה לו שם מהלך דומה, שהעניין הוא שעם ישראל לא מנכיח את הנוכחות הא-לוקית בחייו, ולא מבין מדוע להביא מעשר. ה' לא אומר בפסוק: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהיה לכם כסף....", אלא: "הביאו וכו'...ויהי טרף בביתי", זה עיקר הנקודה, ורק לאחר מכן כתוב: "ובחנוני נא בזאת...אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". זה מחזק את טענתי שנתינת השפע אינה רק אם האדם יעשה פעולה טכנית ותו לא, אלא באמת יאמין ובכך ינכיח את המציאות הא-לוקית, ואז ממילא ישרה שפע. (ולולי דמסתפינא הייתי אומר רעיון "רמב"יסטי שזה תוצאה של אמונתו של האדם, ולא שיש פה איזו מערכת חוקים שרירותית שאם תעשה x תקבל y, כיוון שהתוצאה של הנכחת הא-ל זה שהאדם יותר דבק וממילא יותר מושגח ויש יותר ברכה א-לוקית במעשה ידיו....אבל כמובן, אין זה מערכת סיבות של סיבה ותוצאה רגילים, אלא דבר רצוני, והפוך, זה הרבה יותר רצוני ו"חי" מאשר דבר שתלוי לגמרי בעשיית מעשה שיכל להיות גם לקפוץ על הראש חמש פעמים....וד"ל ודו"ק ואכמ"ל).
אני מחפש את השמחה בהתרת ספקות לא את צרת רבים חצי נחמה..
