רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו –
יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה;
וְאִם לָאו –
מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא: "בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו." (הלכות תפלה ב, ב)
המאירי מוסיף: "מוטב שיקצר ויכוין משיאריך ולא יכוין".
בכלל בתחנונים השולחן ערוך או"ח א, ד פוסק על סמך המשנה במנחות יג, יא: "מוטב שיקצר ויכוין משיאריך ולא יכוין".
במשנה שלנו זה חידוש שהגם שהאדם לא יקיים את השמונה עשרה בנוסח השלם, עדיף לו לקצר ולכוון ולהגיד הביננו.
הגר"ח אומר שיש שני דינים בהלכות תפלה אחד שעומד לפני המקום, ואחד פירוש המילות.
המשנה שלנו מדוברת על כוונת המילים, כי לשון המשנה "שגורה תפלתו בפיו". אם האדם לא יכול לכוון כראוי שהוא כעומד לפני המקום, אז הוא פטור לגמרי מתפילה, כשכור: "שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך" (עירובין סד ע"א).
אפשר להסביר שהסיבה שהביננו זה רק לקצר בברכות האמצעיות, כדי לא למעט בשבח והודאת הבורא רק בבקשות שלנו.
ניתן להעמיק ולהסביר שלכוון ולהגיד בשלמות מילות השבח וההודיה לבורא, זה סימן שאדם עומד לפני מלך, כי כאשר האדם הולך לפני מלך גם אם הוא טרוד בסידור בקשותיו, מתוך יראת המלך הוא יסדר את מילות השבח וההודאה כראוי.