כמעט לא בא לי לכתוב. שוב זה נגמר ושוב זה נגמר מוזר ושוב אני מרגישה אשמה אולי לא הייתי מספיק בסדר אולי אני צריכה להתעקש אולי ואולי ואולי ואיך שום דבר לא פשוט וכמה המסע הזה גורם לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, כי תמיד יש סיבה שזה נגמר. להיכנס כל פעם עם עם אמונה ולצאת עם כאפה, כמה אפשר. קשרים שנגמרים מוקדם גורמים לי להרגיש לא מספיקה. אולי אני לא יודעת להיות בקשר. אולי אני דפוקה בכלל. אולי זה באמת לא סבבה מבחינתי. בסוף זו מי שאני וככה אני עכשיו. וביני לבין עצמי אני יודעת שהייתי אני ועשיתי מה שיכולתי וזה שוב לא מספיק. או בעצם, לא מתאים. שוב אני לא מתאימה. לא מתאימים לי. דברים לא מסתדרים. ושוב לחשוב איפה טעיתי בדרך. להרגיש דפוקה. לחשוב איפה אפשר לתקן, מה צריך לשנות, לאן להתקדם, מה לא עבד. אני לא מבינה מה לעשות. לשחרר? להתבאס על עצמי? הכול מעורפל תמיד ואין פה חוקים באמת. זה לא בא לי בקלות ואני מתאמצת אבל כנראה לא מספיק, או כנראה שלאלוקים יש פה איזושהי תכנית. ואני כבר לא יודעת מה האיזון בין השתדלות לאמונה. התעייפתי. איכשהו אני תמיד מרגישה אשמה. זה מערער לי את הערך העצמי כל פעם מחדש. קשה לי.
-סוף פריקה-



