סליחה שאני לא מעודדת

גם אני מפחדת נורא

הלוואי שהכל ייגמר כבר

וחיבוק גדול מרחוק

זה זה תרחישים אפשריים...

זה הפחד.

אני לא אוכלת רזיתי ממש ואני לא מצליחה להתחזק באמונה. ולחזור הבייתה זה מקום מפחיד מידיי

אפשר לנסות לקבל דרך רופא

אני מבינה אותך מאוד. העיבוד של האסון קל יותר כשאנחנו פחות מוצפות רגשית

כולנו בסרט הרע הזה,

כולנו מפחדות מאוד.

אז קודם כל את בסירה טובה.

יש הרבה דרכים כיצד לנסות לעזור לעצמינו לצאת מהלופ של החרדה. אני ארשום קצת שאני מכירה ותבחרי מה שמתאים לך:

1. לעשות נשימות עמוקות והרפיות: לשאוף אויר 5 שניות, לעצור את הנשימה בפנים 5 שניות, לנשוף את האויר 5 שניות וחוזר שוב ושוב

להתרכז בנשימות.

2. לשתות הרבה מים

3. לחבק את הסובבים כמה שיותר

4. להתפלל, להגיד תהילים

5. להתמקד בעשיה חיובית, לארגן את הבית, לסדר, לבשל, להתנדב אולי עכשיו סביב המלחמה. מה שמתאים לך.

חיבוק גדול, זו תקופה קשה והיא תעבור.

נ.ב. אני לא אשת מקצוע, כתבתי מה שמכירה על עצמי.

אלוקיםםםםםםםםםםםם אני מפחדתתת

לדעתי תנסי לפחות לשעה שעתיים להפחית לעצמך את החרדה.

לתת לבת שלך אמא רגועה יותר.

תגדירי לעצמך בזמן. אח"כ תחליטי אם זה עוזר או לא עוזר.

הרעיונות שעולים בדעתי:

לתרום מטבע לצדקה

לקרוא פרק תהילים

לקבל שם של חייל שיצא ללחימה ולהתפלל עליו

להתפלל על כל עם ישראל

לתרום לכל מיני שנותנים אוכל או פריטים לחיילים. או לתרום ציצית לחיילים.

להכין לכל אחד מבני המשפחה עלה ערבה חבוטה לשמירה

לקנות אות בספר התורה עבור כל אחד מבני המשפחה / עבור חיילים שמכירים

חייבים לשמור על שפיות בשבילנו, בשביל הילדים. בשביל הרוח של העם.

לשמוע סיפורי זוועה לא יציל אף אחד.

לשמוע חדשות נון סטופ לא יחזיר אף נרצח לחיים, ואף שבוי הביתה.

להפך, זה רק הורס אותנו!

מותר לראות סרטים מצחיקים.

מותר לעשות דברים שאנחנו אוהבים ומשמחים אותנו.

בשורות טובות יקרה! 🥰 

כי אין לנו מה לעשות בנושא.

וזה רק מחליש אותנו.

התפקיד שלנו עכשיו לטפל בילדים. להמשיך את החיים. ובשביל זה צריך רוב הזמן לא לחשוב על כל הפחדים.

ככה אני רואה את זה. 

אבל לדעתי ממש טובה ומומלצת להורים

שלא יהיה חורבן שלישי. נכון, עוד אין בית מקדש, אבל מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, האבן הראשונה בבניין בית המקדש השלישי. וכיוון שהובטח לנו שלא ייחרב הבית השלישי, גם מדינת ישראל וארץ ישראל לא תיחרב.

כן, יכול להיות שנעבור עוד הרבה אסונות בדרך לשאר בניין בית המקדש השלישי ונכון, לא כולנו נזכה להגיע בגופנו לבניינו

אבל כעם - אנחנו נשרוד. כמו שתמיד שרדנו. והארץ שלנו, שלמדה להכיל אותנו בצורה מופלאה כזו, לא תקיא אותנו יותר.

וזהו, עכשיו מבחינתי זו רק שאלה של זמן מתי המלחמה הזו תיגמר ונצעד עוד צעד בדרך לגאולה השלמה...

(ואני מפחדת, ברור. מפחדת נורא. על המשפחה שלי, על עצמי, על כל אחד ואחד מעם ישראל... מפחדת שנצא מהמלחמה הזו מפורקים נפשית, אם לא פיזית, ואז הדרך לגאולה תתארך עוד יותר... וכן, קשה לי לישון וקשה לי להתעסק בשום דבר אחר מלבד התפילות וההצצה בחדשות. ובכל זאת, שביב האמונה הזה מחזיק אותי...) 

המצב בארץ מפחיד מאוד. ברור שמה שקורה פה זה מדרגה אחרת ממה שהכרנו, ומזעזע ברמות שלא חווינו כבר שנים.

וכולנו קשורים למה שקורה וחווים את הפחד בגוף. בין אם זה בגלל אזעקות, או בגלל בני משפחה מגויסים, או בגלל היכרות עם נרצחים, או דאגה לאנשים שמכירים ועוד לא יודעים מה איתם, או כל קשר אחר ומעגל פגיעה כזה או אחר.

אבל אנחנו לא בסכנה קיומית.

אנחנו חזקים יותר מהערבים. ניצחנו אותם בכל המלחמות שהיו לנו עד עכשיו, גם כשעוד בקושי היה לנו צבא והם באו עלינו בכמה חזיתות בו זמנית.

והיום הצבא שלנו חזק, עם כוחות ויכולות הרבה יותר משלהם. ועם תמיכה בינלאומית ועזרה של ממש מארה"ב שהיא באמת מעצמה חזקה.

אמנם מה שחווינו עד עכשיו הזכיר את הפוגרומים והפרעות שהיו נגדנו כשהיינו בגלות, וזה מזעזע ברמות בלתי נתפסות.

אבל כשזה קרה בגלות, *כולם* היו נגדנו, ואנחנו היינו בלי נשק ובלי שום יכולת להגן על עצמנו.

היום יש לנו צבא, שאמנם הפיקוד שלו עשה טעויות, ולקח הרבה יותר מידי זמן עד לתגובה, ויש עוד מה לתקן ולשנות בדרכי ההתנהלות, אבל יש לנו לוחמים מדהימים ומאומנים וחזקים, שמוכנים למסור את הנפש כדי להציל את העם שלהם. והעולם מבין ותומך בנו. והקב"ה איתנו.

אני לא יודעת מה התרחישים שעוברים לך בראש.

אבל אני באמת רוצה להגיד לך שאת יכולה לנשום עמוק ולהיות בטוחה שאנחנו ננצח.

צריך עוד המון תפילות. אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח לנצח, וכמה מחיר המלחמה הזו עוד תגבה.

אבל הניצחון שלנו בטוח. ובעז"ה ננצח אותם מכה מוחצת.

ובינתיים, התפקיד שלנו הוא לשמור על הבריאות הנפשית שלנו, ועל החוסן שלנו. ההתמודדות שלנו עכשיו תשפיע על איך שהנפש שלנו תעבור את זה. ויש לנו בחירה איך להתנהל.

זו לא בריחה, זה דאגה לנפש שלנו, שצריכה שננהג בה בעדינות, ולא מפחיד אותה בתרחישי אימה ותיאורי זוועה.

הפגיעה בנפש היא גם חלק המטרה של החמאס. הם מנסים לע רק לפגוע בגוף אלא גם לזרוע פחד, להחליש, ולהשאיר אותנו עם פוסט-טראומות.

אבל בזה יש לנו בחירה, ואנחנו יכולים לפעול אחרת, כדי לשמור על עצמנו.

מצרפת משהו שקיבלתי, שבעיני כתוב בצורה מדוייקת וכל כך חשוב (נכתב ע"י פסיכולוגית בכירה):

1. ההתעדכנות האובססיבית ברשתות ובחדשות מספקת לנו תחושה של שליטה- אשליית שליטה. כאילו אם אנחנו כל הזמן מעודכנים אנחנו עושים משהו בנדון. בפועל לא רק שאינו לא עושים או עוזרים לאף אחד אלא להפך. אנחנו מחלישים ומעייפים את עצמנו ולא משאירים לעצמנו כוחות לעצמנו ולאהובים שלנו שזקוקים לנו כעת.

הדבר הנכון הוא להתעדכן במשורה. פעמיים שלוש ביום.

2. תחושת אשם- אם אנחנו לא מחוברים לחדשות 24/7 אנחנו עלולים להרגיש אשמים. דומה ל"אשמת ניצולים" על כך שהם איבדו את יקיריהם/ מתמודדים עם התופת ואנחנו "פריבילגים": ולכן אנחנו מביעים תמיכה ע"י החיבור לחדשות. שוב, בפועל, רק מחלישים את עצמנו.

3. הסרטונים והעדויות שאנחנו נחשפים אליהם כרגע הם גדולים משנפשנו יכולה להכיל. חשוב שנזכור שהנפש שלנו היא יקרת ערך וכמה חשוב לשמור עליה ולא להאביס אותה במידע מצמרר בהנחה שהיא כבר תסתדר. הציעה להתייחס לנפשנו כאל "ישות חיצונית" שאנחנו צריכים להגן ולטפל אותה. כמו שאנחנו מעדיפים להימנע מאכילת ג'אנק פוד קיצוני וכדומה עבור גופנו, זה הג'אנק פוד של הנפש וכדאי לשים לב למה שאנחנו מכניסים אליה ובאיזה מינון.

4. לנסות לייצר שיגרה בתוך חוסר השגרה הזה. לתת לעצמנו משימות יומיות קטנות. לא לכעוס על עצמנו ועל כך שקשה לנו לתפקד כרגע בצורה מיטבית.

5. לקחת הפסקות ולעשות דברים שמסיחים את הדעת. לשחק, לשמוע מוזיקה, לעשות פעילות גופנית כלשהי, לראות סרט. כך בעצם נאוורר את הנפש.

6. להיות ביחד. להיות ולדבר עם אנשים שעושים לנו טוב.

7. לחשוב איך אני יכול/ה לעזור. גם בדבר הכי קטן. מה לי יש לתת לזולת. התחושה שעזרתי למישהו מאוד חשובה ועוזרת.

8. להימנע מיצירת פוסט טראומה- גם חשיפה לתוכן קשה כגון סרטון או תמונה יכולה לגרום לפוסט טראומה. קריטי לדבר על זה. לשתף שוב ושוב במה שראינו ובמה שחווינו. עצם החזרתיות והשיתוף עוזרים לעבד.

9. לזכור שכל מה שאנשים צריכים זה שיהיו איתם ויקשיבו להם. לא צריך להגיד "יהיה בסדר". גם אם לא בסדר, מה שחשוב לזכור שאנחנו נעבור את זה.

חיבוק❤️❤️❤️

והתעודדתי קצת משיעורי אמונה.

ומאוד מעריכה שכתבת לי.

ועדיין לא יודעת מה לעשות עם הדאגה ליקיריי שנשארו בדרום, אני ממש שוקלת לחזור אליהם על אף הפחד מה עושים ם זה???

זה חבלי משיח

אם המיקום שאת נמצאת בו גורם לך לחרדה את יכולה לעבור למרכז יש מלא מקומות שמארחים משפחות מהדרום

במרכז ב"ה כרגע שקט אז זה יתן לך רוגע לבינתיים

ובע"ה ה ישמור על כל עם ישראל מתפללת לגאולה ברחמים

זה הזמן להתפלל לדבר אחד ויחיד שראוי שיקרה משיח דחוףףףף!!

זה בדיוק כמו שאמרת, כתוב שכשאדם סומך על דבר גשמי שיספק לו את הצרכים שלו וישגיח עליו אז הקב"ה כביכול מסיר את השגחתו ומוסר אותו להיות נתון לחסדי מי שהאדם סומך עליו ובגלל שכוחות של דבר גשמי הם תמיד מוגבלים מתאפשרת נפילה..

זה נראה שזה מה שקרה לנו כאן, השם פשוט מוטט כל אפשרות לסמוך על גוף ממשלתי כזה או אחר. היחיד שאנחנו צריכים לשאת אליו עינים ולדרוש גאולה בחסד וברחמים זה הקב"ה! והוא יתן לנו בעזרת השם!

יש שלושה דברים שבני ישראל מאסו בהם והם צריכים לדרוש כדי לקבל, מלך המשיח זה אחד מהם... 

במשך היום הייתי ממממש גיבורה

אנשים מתוקים ניסו לעזור

היו הרבה חסדים

ולמרות הכל איכשהו התמודדתי והחזקתי את עצמי

הערב היה סיוט סיוט

זה פשוט עינוי נפשי בשבילי להיות לבד

לשמוע את השקט

לפחד עד מוות

לקלוט שזה אמיתי

לא עוד לא קלטתי עד הסוף הכל כל כך מפתיע ופתאומי ומזוויע

איכשהו בנס נרדמתי

קמתי לפני חצי שעה

תכף נגמר לי האוויר

הלבד הזה חונק אותי

ולקום למציאות הזאת

לגלות שזה אמיתי

אימאלה לא מסוגלת לא מסוגלת לעמוד בזה

זה היה רק יום אחד

זה דרש כוחות על

הלילות נוראיים

הפחד עליו יכל להפוך אותי למשוגעת

אין לי חיים בלעדיו

הוא הנפש הקרובה היחידה שיש לי עלי אדמות

היחיד שמכיר אותי

החבר נפש שלי

תודה לה' על זה!!!

אבל

הפחד לאבד

מצמית אותי

מתביישת לומר שהתפללתי שסתם יקבל עכשיו איסו מכה בקטנה וישבר לו היד וישחררו אותו

זה הרגיש לי הזוי שזה בכלל עבר לי בראש

אני לא יודעת איך אעמוד בזה

מפחדת על העוברי הקטני שלי

הפחד הופך לי את הבטן

אני ממממש הכרחתי את עצמי לא לחשוב

כל היום

אפילו בערב יחסית הצלחתי

עכשיו הכל התרסק לי בפנים

ואנשים ממש משתדלים לעזור

וזה עוזר ונותן כח

אפילו בערב התעניינו והציעו לי להתקשר לשתף אם צריכה

וזה מוזר כי בעקרון ברגיל אין לי כמעט חברות פה.. זה לא שזה ככה

וזה ממש מחזק זה שכל כך אכפת

אבל

הצילו אני מפחדת שאני לא אעמוד בזה

והילדים שלי חייבים אותי

ואני חושבת שהם העוגן שלי.בא לי רק לחבק אותם הם מחזירים לי את השפיות

תודה לה' שהם צריכים אותי

הצילו מאיפה שואבים כוחות

את אף פעם לא לבד

השם הטוב איתך

הילדים איתך

בעלך איתך בלב

אנחנו איתך

יש לך אותך וזה המון

את גיבורה ומדהימה וחזקה וטובה!!!

נסי לנשום

רק לנשום כרגע עם הגל

תעני לחרדה בפשטות, כמו מנטרה

"ה' שומר על כולנו" ככה עוד פעם ועוד ועוד ועוד

ולנשום

להתרכז במשימה

קחי אוויר פנימה מלוא הריאות מהאף, הרחיבי את הכתפיים ובית החזה ותני לו להיכנס,

תרגישי אותו ממלא אותך באור ונשימה

תוציאי לאט לאט מהפה

לכי לשתות כוס מים

כל לגימה קחי פנימה כעוד כוח

נסי לומר בפה או בלב פסוק מחזק

כמו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל"

להפוך הכל לתפילה

ב"ה בעלך האהוב ישוב בשלום

איזה קשר מדהים ואהבה וחיבור מדהים יש לכם, מתוקים ונפלאים שאתם!

ב"ה השם הטוב שומר על כולנו

עוד מעט תחבקו חזק אחד את השני

ועכשיו גם, בלב

את יכולה לדמיין אתכם יחד עם כל האהובים שלכם בסעודת הודיה או כל מקום אחר שעושה לך נעים ובטוח

ולהתפלל את זה

ועברת יום שלם בגבורה

זה אומר שאת יכולה

את יכולה

יש בך ולך את זה

ושהשם איתך אהובה

שולחת לך חיבוק גדול גדול גדול וחם

ואם תרצי את מספר הטלפון שלי לפרוק או לשתף בכל שעה כתבי לי ובאהבה ❤️❤️❤️

כולנו יחד איתך

וביחד ננצח

❤️

לחבק אותם ולהיות איתם באמת מחזק ומחייה

וגם העובר שבבטן שמור ומוגן חבקי גם אותו ❤️

עדכני אותנו איך את מרגישה בכל רגע שתרצי ❤️

המון כח! גרמת לי לבכות... אנחנו איתך בלב אולי זה יועיל לך קצת.

את גרה באיזור שקט לפחות ? 

פשוט גיבורה. נגמר לי האוויר רק מלקרוא אותך.

רוצה להציע לך להתקשר אלי בשעות הערב-לילה, סתם לפטפט, לא על המלחמה והפחדים אלא על שטויות ודברים לא קשורים... אם תרצי ממש בכיף.

ומניחה שאת יודעת שאפשר לפנות לערן אם יש צורך..

בע"ה יהיה טוב!! יהיה טוב מאוד❤️❤️❤️❤️❤️

זה ככ מובן הפחד והחשש!!

זה באמת באמת קשה ככ

אני גם זמינה לך מתי שתרצי כמה שתרצי  

כל כך פחדתי ביום לצלול חזרה לתהומות האלו שלא הצלחתי להגיב

וסליחה שמגיבה בכללות אבל כל מילה שלכן נתנה כח ועזרה

תודה מעומק הלב

ביום היה יותר טוב

גם בערב ובלילה

שוב ישנתי רק שעתיים

אבל ב''ה כרגע החרדה באיפוק ממש מחזיקה את עצמי בשיניים לא לתת למחשבות הרעות מקום

זה ממש מלחמה קיומית כרגע

מנסה רק לחשוב מחשבות טובות

אמן שאצליח

ושגם אצליח להרדם שוב

כי מפחדת לקרוס פיזית

זה כבר לילה שלישי בלי שינה כמעט

מדהימה מדהימה וכל הכבוד לך!!!

אנחנו כאן איתך ❤️❤️❤️

כולנו איתך

מחבקות חזק

איך את מרגישה היום?

הצלחת לישון קצת?

❤️

אני רוצה הביתה למשפחה בדרום, אני רוצה שנהיה אחרי הכל בשמחה וברוגע ואהבה.

אני מתארחת אצל משפחה ולא נעים להיות פה בכלל ואני רחוקה מהמשפחה שלי ומרגישה מטופשת

לא ניסיתי בעצמי...

נא להפיץ לכל מי שצריך!

צ'אטבוט לעזרה עצמית לשחרור סטרט וטראומה.

פותח בשיתוף ג'ינה רוס (MFCC), נשיאת המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה (ITI ישראל) ע''י סולי, סטרטאפ ישראלי לטיפול בפוסט טראומה.

הבוט נמצא בשלב הבטא לאחר שנתיים של מחקר ופיתוח, ופתוח בצל המלחמה לשימוש חופשי לכל הגילאים.

אנא השתמשו והפיצו אותו כמה שיותר להגברת החוסן והפחתת הטראומה בעתיד.  

Soly Emotional Health

אני מרגישה בסיוט, במין חלום שלא יכול ליקרות במציאות, והפחד כל רגע מכל רעש קטן, התיכנונים בראש איך ליברוח ואיפה להתחבא אם..., והדימיונות של מה עובר על השבויים.

הלכתי לרופאה הבוקר והיא נתנה לי תרופה לחרדות, זה מין כזה תרופת עזרה ראשונה שעוזרת מייד (לוריבן).

זה מרגיש לי קשה לקחת תרופה שתשכיח ותוריד את החרדה, כשיש כל כך הרבה אנשים שעוברים כרגע גיהנום נוראי.

ועדיין, יש לי ילדים, והרגשתי שאני חייבת להיות מסוגלת לתפקד קצת.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...