מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ –
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
יְבָרֵךְ בִּמְקוֹם שֶׁנִּזְכַּר.
עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ?
עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הבבלי (ברכות נג ע"ב) מבאר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "תניא אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך אמרו להן ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא".
הרא"ש (ברכות ח, ה) מוכיח מהסיפור בסוף של התלמיד שמצא ארנק זהב: "דהכא משום דאפילו ב"ה מודו הכא שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו לכך".
הירושלמי (ברכות ח, ז) מבאר יותר את הצד של בית הלל: "מאן דמר טעמון דבית שמאי אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו אף הכא יחזור למקומו ויברך. מאן דמר טעמהון דבית הלל אלין פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך אלא מברך במקום שנזכר אף הכא מברך במקום שנזכר."
לכאורה צריך עיון על הירושלמי בבית הלל הרי במקרה רגיל לא מדובר על פועל.
הגמרא בברכות (נא ע"ב) מביאה את הדין הכללי שצריך לברך בישיבה. ביאר על זה הטור (או"ח קפג): "וצריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך כשאכל, או עומד, או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר. וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה."
נראה שבית שמאי מבינים שהדין בישיבה זה לא רק לשבת אקטיבית אלא קביעת מקום. כשאדם קובע לברך במקום שאכל הוא נזכר בהנאה ובשביעה של האוכל ויכול להודות ל-ה' על כך. בצורה פסיכולוגית אדם נזכר בהנאת האוכל שהשביעו במקום שאכל, לכן צריך להטריח את עצמו לחזור לשם.
המשל עם הארנק הוא זירוז כדברי הבן יהוידע: "ונראה לי בס"ד הכי קאמרי מי ששכח ארנקי היתכן שיתאפק ולא ירוץ ויעלה בעצמו כדי ליטלנו, אלא ימתין עד שישלח אחרים להביאו, הא ודאי אין דרך העולם בכך שהאדם בהול על ממונו, ואף על פי שאפשר לשלוח אחר יהיה הוא רץ לעלות מהר להביאו, ואם כן אם בשביל חיבת ממונו עולה הוא בעצמו, לכבוד שמים לא כל שכן שיטרח ויחזור הוא בעצמו לברך?!".
בית הלל סוברים שהסיבה שהוא צריך לברך במקומו זה כדי שלא ישכח, לכן במזיד קנסו אותו לחזור, אבל בשוגג הוא יכול לברך במקום שנזכר. הירושלמי מביא דוגמא מפועל להגיד שכמו שפועל כבר הסיח דעתו מהמקום שאכל ועוסק בדבר אחר, ככה כל מי שניתק ממקומו הסיח דעתו, לכן לא יעזור לו אם יחזור למקומו וינסה להיזכר בהנאת השביעה באותו מקום, כי כבר הוא הסיע דעתו למקום אחר.
לכאורה מהירושלמי רואים לא כמו הבבלי, ואין ענין להחמיר לעשות כבית שמאי בשוגג, כי לא יעזור כי הוא כבר הסיח דעתו משם.
לפי הבבלי, בית הלל סוברים שהצורך לחזור זה כדי שלא ישכח, אבל גם מסכימים עם בית שמאי שיש ענין לחזור לאותו מקום לחוות את הנאת השביעה.
ברור שבכך יש איסור חמור