אני חושבת שפערים רוחניים זה לא משהו שרלוונטי לזוגיות.
זה לא משהו שרלוונטי לפיתוח רגשות אחד כלפי השני
להערכה או לחברות.

העוצמות,הפנימיות,האישיות והמידות
הם דברים שלא תלויים בדעות או אידאולוגיות

אם יש בהם צורך זה רק לגבולות הגזרה שלנו,
מבחינה רוחנית(אם זה משפיע על הקשר שלי הספציפי עם אלוקים
או על גבולות הבית שרוצה להקים)
אבל רגש/חברות/זוגיות/קשר עמוק/מערכת יחסים
לא תלויה בזה בכלל.
ואם כן,אז חבל. לכל הצדדים.

אפשר לדון תאורתית על עבודת ה',
מי שואף יותר/ מי מחובר יותר/ איפה נכון להיות
אבל נורא חבל לשים את זה במרכז כשמחפשים בן זוג.

חשוב לך מישהי שואפת? תברר על זה
אבל אל תחליט שאם היא ככה וככה מבחינה תורנית, היא לא שואפת

בסוף יש לנו תהיות, שאנחנו יכולים לחקור ולהתפלסף עליהם 
ולפתח אינספור תאוריות.
אבל מה שאנחנו רואים במציאות,זו המציאות,
גם אם פיתחנו תאוריה מאד הגיונית אחרת

וחבל שאנשים נתפסים לזוטות האלה

(סליחה אם כתבתי תקיף מידי, זה לגמרי נושא שבלבי, 
אני רואה כל כך הרבה רווקים ורווקות שנתפסים על זה וחבל.) 

דבר ראשון, חיבור רגשי הוא מתחיל קודם כל בעצמך,
כמה אתה אדם שחווה בכללי, כמה אתה חי ומרגיש ומתחבר 
לפעמים יש לנו ציפייה לחיבור רגשי מסויים שאנחנו לא מסוגלים אליו
כי באופן כללי הרגש שלנו בעוצמה בינונית כזאת
אז למה שפתאום בזוגיות זה התהפך?!
ככל שבנאדם יותר חי וחווה הוא יותר ירגיש

עכשיו הפתרונות של טיול/לבשל, אלו חוויות,
לא תהיה להם השפעה על בנאדם שהרגישות אצלו לא מפותחת.
בן אדם שחווה, יחווה גם בלי איזה חוויה קיצונית.
הוא פשוט חי, גם בשגרה וכשלא קורה משהו דרמטי.
זה קודם כל 

דבר שני, עצם ההצמדות לקרטריונים ולבירור,
עצם זה חוסם את החוויה הרגשית. כי כמו שכתבת
נוצר פער של פחדים וחששות שמערימים על החיבור
הם לא נותנים ללב להרגיש, הם משאירים אותך בתור
"חוקר" את האירוע מבחוץ ולא נותנים לך לנכוח
ולהיות ברגע.

הבירור והקרטריונים לדעתי, נועדים כדי שנשתמש בהם
לפני הקשר, לוודא שהמיועד מתאים לגבולות, כמו שכתבתי למעלה
לא בהקשר הקשר הזוגי, בהקשר לגבולות האישים שלנו שאנחנו רוצים להכניס לחיינו/לא.

אני לא חושבת שצריך לחכות שבהשגחה אני ארגיש.
אני חושבת שצריך לעבוד על הרגישות שלנו ועל העוצמות של החוויה באופן כללי,
היומיומית, הפשוטה, השגרתית. 
לאו דווקא מדברים סוערים או מסעירים או טראומטיים
לפחות שתגיע לרמה שאנחנו מצפים מעצמנו לחוות בקשר הזוגי.

כל בין אדם חווה ומרגיש
ההבדל הוא גם בצורה שמבטא את זה כלפי חוץ
גם בכמות האפשרות שהוא נותן לזה להתבטא
וגם ביחס שלו כלפי זה

בסוף יש אנשים שמתחתנים גם עם רגש בינוני
זה קיים, יש אנשים שהזדקנו ביחד עם רגש בינוני.
אבל צריך להיות מודע לכך שאם אני מצפה לחוות ברמה מסויימת,
אני אמור להיות כלי לכך

לפעמים בשביל ללמוד להקשיב ולהרגיש, צריך איש מקצוע.

בקשר לגישה החוקרת, פשוט לא להתעסק ב'מתאים/לא'
ברגע שמתחילים קשר, מכניסים אותה/אותו להיות חלק מהחיים היומיומיים שלנו
ואם יש נורות אדומות/משהו קיצוני שלא מתאים לי, זה יאותת ישר.
לא צריך לנסות לחפש או לחשוב את זה בשכל, לסמוך על עצמנו שנרגיש.
(כמובן אחרי הבירור שנעשה לפני תחילת הקשר)
 

ליעד שאני מצפה אליו, לפחות
זאת הכוונה שלי.
ברור שמתקדמים כל החיים.
אבל כרגע במובן הקרוב והממשי אתה לא יכול לצפות מעצמך לX כשאתה מסוגל רק לY
או שתסתפק בY או שתפתח את עצמך לX, במיוחד שאתה מודע לכך שזה עבודת חיים.
ברור שאפשר להתחתן עם פחות ואז גם בקשר הזוגי זה יתבטא פחות
ככה אני חושבת. זה ערכה כוללת
(אלא אם כן זה רגש של התאהבות שחולף ולא אמתי ומבוסס.)

מממ. בסוף על השורה האחרונה וגם בכללי.
אתה היחיד שיכול לענות לעצמך במובן הפרקטי והמעשי,
אני רק מעלה תובנות...

הצורה שמבטאים את הרגש- 
יש כאלה שבוכים בחדר לבד
יש שאלה שבוכים בקול ובהיסטריה
יש כאלה ששופכים את הלב על דף
יש כאלה שישפכו את הלב בחוסר ריכוז
או בעצבים  או בכעסים או באלימות או בשליטה

אין אדם שלא מרגיש, יש אדם שפחות מקשיב
פחות נותן לרגש להתבטאות
כולנו כאלה במובן מסויים
למדנו מגיל הכי קטן שגדולים צריכים להיות חזקים וגיבורים
ושאסור לבכות או להתלהב/להתרגש, ובנים עוד יותר מבנות.

זה עבודה הרבה יותר ארוכה ועמוקה מפיסקה קטנה בפורום;
לכן דילגתי ולא רציתי להרחיב על זה,
גם מאמינה שלא דייקתי כמו שצריך.

שוב, מה להתמקד זה אינדיבידואלי, אתה צריך להתייעץ עם אדם שמכיר את הנפש שלך

אמורים ללוות אותנו בטבעיות, בשיגרה.
הם לא למצבים יחודיים.

אין לי שמץ של מושג מה אתה מרגיש.
בסוף אני מגיבה לפי איך שאתה מגיב,
אני באמת לא מכירה אותך ואת המקום שלך
אבל שוב, אני לא באה לתת ציון לחיבור לעולם הרגש של מישהו
אני רק באה לומר שאי אפשר לצפות לרגש שאני לא מסוגל להגיע אליו.
אם אתה רוצה להרגיש בכמות מסויימת,אתה צריך להיות כלי לזה.

אם המקום שלך בריא וטוב מבחינתך,מעולה
אז גם בקשר הזוגי תצפה כמו המקום שלך
אל תצפה ליותר מזה...

אבל אני רוצה להפנות לשני דברים שכתבתי בעבר:

אמ;לק - למה אני לא מחפשת מלאך - לקראת נישואין וזוגיות

נראה לי שאתה מניח משהו שגוי - לקראת נישואין וזוגיות

מקווה שלזה היתה הכוונה...

קישור לתובנה: תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

קישור לעוד תגובה שפעם כתבתי: אני לא חושבת שנכון לחפש מישהו מושלם, אלא מישהו ששואף. - לקראת נישואין וזוגיות

ולעוד אחד: תמיד יהיו פערים - לקראת נישואין וזוגיות

מקווה שזה עונה עכשיו (אם לא, אנא כתוב ואנסה להרחיב יותר).

בקצרה, זוגיות בעיניי זה לגשר על פערים. אין כלל אצבע, אין דבר שתמיד יהיה נכון, לכל אחד, לכל זוג, ובכל זמן. צריך לבדוק כל מקרה לגופו.

הסיבה שלא עניתי על השאלות האלה, זה שלא הבנתי אותם.

כשאתה כותב 'כל צד' - אתה מתכוון לצד שהוא צדיק גמור וצד שהוא לא צדיק גמור?

אם כן, אני לא חושבת שיש מישהו שבשלב הזה בחייו הוא צדיק גמור, ולכולנו יש צדדים, היבטים, בהם אנחנו יותר טובים וחזקים, וצדדים אחרים שפחות.

זוגיות זה לא תחרות בעיניי מי יותר צדיק; אני גם חושבת שהאחריות על עבודת ה' של כל אחד מבני הזוג היא אישית. אני לא מבינה מה ההבדל בין 'שלמות' ל'השתלמות'. בכלל, הציר הזה שהגדרת ("טלפון מקשים, תקופת אברכות, התנהלות בחברה מעורבת") - זה לא הציר שעליו אני מודדת את מדד התורניות שלי. אני לא חושבת שמי שיש לו טלפון מקשים הוא בהכרח צדיק יותר (או פחות) ממי שאין לו טלפון כזה.

"איך מאזנים הכלה והתקדמות כלפי השני?" מאזנים עם מה? מה עומד מנגד?

אנא הסבר למה כוונתך בשלמות והשתלמות.

למה שארצה שבן זוגי יגיע ליעד שלי?

למה היעדים שלי (האישיים) רלוונטיים למקום שבו הוא נמצא?

ובכלל, באיזה נקודה אדם עוצר ואומר, וואו, המידה הזאת בי מושלמת, אין לי עוד לאן לשאוף?

אם אני פחות טובה עם הילדים (שאני בטוחה שדבר כזה לא נכון, הרי יש כ"כ הרבה היבטים בגידול ילדים), אז אני שמחה שיש לי ממי ללמוד - אבל אני רואה את גידול הילדים כמשימה משותפת - ויש היבט אישי של כל אחד מבני הזוג, והיבט זוגי.

אם נניח שבן זוגי החליט שהוא רוצה לקום ותיקין כל יום - אני רואה את זה כמשהו שהוא לוקח על עצמו. הוא צריך לכוון שעון מעורר ולוודא שהוא קם. אם נניח שאני ערה בשעה הזאת - אני לא חושבת שזה אחריות שלי לבוא ולהעיר אותו לתפילה כי הוא לא קם מהשעון שהוא שם. ואם הוא ביקש ממני להעיר אותו - אז פעם אחת, ואם הוא לא קם - זה בעייה שלו, לא שלי.

אז נניח שיש לו התמודדות, ומאוד קשה לו לקום בבוקר, ולי אין בעייה עם זה, ממש קל לי לקום. אני לא חושבת שהוא צריך לשאוף להגיע ליעד שלי, כי זה לא רלוונטי (גם מבחינה הלכתית אנחנו נמצאים במקומות שונים). אני מבינה את הקושי, אני יודעת כמה חשוב זה לישון, כמה הגוף יכול להיות זקוק לשינה הזאת, במיוחד כשקר וגשום בחוץ. מאוד קל להיות אמפתית. אם הוא יבקש את עזרתי, אני יכולה לנסות לעזור לו ללכת לישון מוקדם, אולי לפנות למעבדת שינה, או לרופא, להציע כדורי מלטונין או משהו כזה. אבל איך זה שיש לו התמודדות עם זה ולי אין התמודדות עם הנקודה הזאת רלוונטי? הרי יש לא מעט נקודות שבהם בטח המצב יהיה הפוך...

בסופו של דבר אני שואפת להתקדם. אני לא מחפשת לחנך את בן הזוג שלי. היחס בין בני זוג זה לא כמו הורה וילד, או מורה ותלמיד. בעיניי מה שאתה מתאר יותר דומה למערכות יחסים האלה.

נניח, התפילה זה עניין אישי שלו - מהרמה הטכנית של לקום ולהגיע בזמן, ועד הרמה הפנימית של הכוונה. ולהפך.

אפשר להגיד, הייתי רוצה להתחזק יותר בכוונה בתפילה, אולי נלמד על זה משהו יחד? אפשר להיעזר בבן הזוג כדי להשתפר - אבל אני לא שוטרת\משגיחת כשרות או משהו כזה. אני לא אמדוד את ההצלחה שלו, יקבע לו את היעד או משהו כזה. בעיניי זה חשבון נפש אישי.

בסופו של דבר הקב"ה בוחן כל אחד לעצמו.

לעומת זה, יש דברים שנכנסים לקטגוריה של יעדים משותפים.

כשאני יוצאת עם מישהו, זה לא שאני אומרת לעצמי - הוא בדרגה X ואני בדרגה X+1 או X-1, ולכן אני (או הוא) צריכים להתפשר. אני חושבת שאתה צריך להעריך את מי שזו לא תהיה במקום שבו היא נמצאת היום, ובמקום אליו היא שואפת להגיע. בלי לתת ציונים למי מתכוון יותר בתפילה. מישהי שאתה תרצה להיות אדם טוב יותר לידה. שאתה מכבד אותה. שיש בה מיסתורין. ולצאת מנקודת הנחה שיש בעניין הזה הדדיות - שגם היא מעריכה ומכבדת אותך, גם היא רוצה לצמוח לידך, שהיא רואה בך עולם פנימי עשיר שגנוז.

נניח שחשוב לבעלי לקום לתפילה בזמן. הוא שואף להגיע לשם, אבל זה קשה לו.

אני לא חושבת שזה מקומי להגיש לו דוח בסוף השבוע של כמה בקרים הוא הצליח לקום וכמה לא. או להתנות ארוחת בוקר בקימה בזמן. או משהו בסגנון הזה - ואפילו להעיר אותו (אם הוא יבקש ממני לעשות זאת, אעיר פעם אחת, וזהו. אם הוא לא קם, זו כבר בעייה שלו, ולא שלי.).

אני חושבת שהרבה מהמהות של קשר זה להקריב דברים עבור הזוגיות. יש גם דברים שהיום שאני לא עושה בשביל להגיע ליעד הזה.

מידות טובות זה משהו שחשוב. תקשורת. אני רוצה להתחתן עם מישהו שיהיה לי נוח לריב איתו.

כי אני לא הייתי בזוגיות כזאת..

אולי צריך לשאול בנשו"ט.

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.