לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אתחיל מהתחלה-
התחתנו צעירים, הוא לוחם, קצין מצטיין ואני סטודנטית עם רעל בעיניים לשנות את העולם. כל החיים שלנו סבבו סביב הצבא, הוא בקבע, מגיע הביתה פעם בשבועיים-שלושה ואני בבית, מנצחת לבדי על בית לתפארת, בהתחלה לבד ואח''כ עם הילדים. תמיד היינו זוג אידיאליסטי כזה, הצבא במרכז והמשפחה נבנית מסביב, אנחנו לא מכירים חיים בלי צבא.
פרט קטן שנשכח טיפה בדרך זה שאף פעם אישי לא התנסה באמת במלחמה, הוא הרי התגייס אחרי צוק איתן ולמרות שעבר כמעט עשור מאז התגייס הוא עוד לא לחם בפועל.
ועכשיו הגענו למלחמה הנוכחית וזה מרגיש שכל האימונים, השעות הקשות, הבכי, הלבד, הגעגוע מתרכז כולו לרגעים האלה, זה שעת המבחן שלנו. ונכשלנו. זה לא רק שלו, זה גם שלי, הרי אנחנו ביחד תמיד.
בשמחת תורה הוא כמובן הוקפץ בין הראשונים אבל הם לא נכנסו לעזה, הם פשוט חיכו לפקודות להיכנס. בינתיים החיילים מתוחים, עצבניים, דואגים ומפוחדים והאיש שלי המתוק שלא יודע להתמודד עם רגשות, מבחינתו אם צריך אז עושים ואין מקום לרגש, הוא פשוט לא הצליח לגייס אותם, לא הצליח לעודד ולהשרות ביטחון, לא הצליח לאסוף וללכד אותם למטרה הנעלה שלשמה הם שם. וזהו. היום התקשר לומר שהדיחו אותו מהפלוגה ביוזמתו (דיבר עם המפקד שלו ואמר להם שהחיילים לא עובדים והוא לא מצליח לגייס אותם בגלל מחסום רגשי אז הוא מבקש לעבור מקום כי הוא לא חושב שזה אחראי להיכנס ככה למלחמה) הוא נוסע להגן במקום אחר. אפילו לא חוזר הביתה. אמר לי ככה, בדרך אגב, שזה לא היה בשבילו אז הוא יעבור לתפקיד אחר אבל מה שבטוח- לוחם הוא כבר לא יהיה.
ומה אני יגיד? נשברתי. בשביל מה נתתי את כולי כל השנים האלה?! בשביל מה וויתרתי על זוגיות נורמלית?! בשביל מה עודדתי ודחפתי?! מה אני אמורה לעשות עכשיו?
חשבתי שזה התפקיד שלי, זה המהות של הקשר, שאני אשת קבע, אשת לוחם. חשבתי שהוא יילחם, יתגבר על כל מכשול, ייתן את כולו למען העם והארץ. האמנתי בו וביכולות שלו במאה אחוז.
מרגישה כאילו העולם שלי התפרק ואין לי איך לאסוף את השברים ולהדביק חזרה. כותבת את זה ובוכה, מה עושים הלאה???
והאיש שלי כמו תמיד יחשוב רק על הצד הפרקטי, לא עבד, פסדר, ננסה משהו אחר. ואני אצטרך לשבת להסביר לו איפה זה פוגש אותי בצד הנפשי והוא יהנהן, ויחבק, ויגיד את המילים שלימדתי אותו לומר ברגעי משבר ושאני מתה לשמוע. ובא לי לבכות ולצרוח ולהתרפק עליו אבל הוא רחוק, שומר על איזה מוצב כמו חייל מין המניין, תפקיד שלא עשה שנים. אולי אני צריכה ללמוד קצת ענווה ממנו...
אוף אוף אווווףףףףף. בא לי לצעוק עד השמיים ולתת לכאב הזה לצאת יחד עם כל האבל והכאב שתקוע עמוק בגרון מכל המצב הכללי. בא לי לשכוח הכל וללכת לחוף הים להתבודד עם המחשבות, ואולי לא? המחשבות קצת מפחידות. כולם שואלים אותי מה שלומו והאם שמעתי ממנו מאז שנכנס, אין לי לב לספר שלא נכנס ולא ייכנס... כל אחת אחרת שהייתה שומעת שבעלה לא ייכנס לעזה הייתה קופצת משמחה, אני לא. זה נורמלי בכלל? נפלתי על הראש?
אין לי שאלה, רק פריקה, אולי למישהי יהיו כמה מילים חכמות לתת לי?
מתייגת את
שזכור לי שאוהבת לקרוא את התגובות שלהן
תודה מראש על המענה, חוזרת לעקוב מהניק הרגיל שלי
) להבין בזמן אמת מהם הכוחות ומהם הנתונים ומהם הצרכים של *כולם* ולפעול בזמן אמת ותחת לחץ טכני ורגשי עצום בצורה מעוררת השתאות!
תודה על התגובה!