ומאמר מצויין של ד״ר אבי פיקאר מאוניברסיטת בר-אילן מבטא זאת:
אבי פיקאר
נתניהו, וכל מי שתמך בצעד ההרסני שהוא עשה לפני 12 שנה – צריכים ללכת.
כמו רוב אנשי המילואים, אני כנראה הרבה יותר מנותק מהחדשות, מאשר האזרחים. לכן ייתכן מאד שהדברים שאני אומר עכשיו הם כבר חרושים. ובכל זאת הם על ליבי וחיכיתי לזמן פנוי ולמקלדת נורמלית (לא טלפון) כדי לכתוב אותם. אני כותב את הדברים מדם ליבי.
כמו לפני חמישים שנה, אנחנו נלחמים נגד אוייב שלא כל כך ברורה לנו המטרה שלו (ולכן גם הקונספציה השגויה).
במלחמת יום כיפור, מרבית הישראלים וגם אנשי הצבא חשבו שמטרת הצבא הסורי והמצרי זה להשמיד את ישראל. או לפחות לכבוש את סיני ואת רמת הגולן. אבל בעוד כיבוש רמת הגולן הוא בגדר האפשר (מהגבול הסורי ועד גשרי הירדן מדובר בנסיעה של כשעה, בקצב של טנק – 4 שעות), כיבוש סיני, ביחסי הכוחות הנתונים, לא היה אפשרי כלל. בהיעדר איזון בכוח האווירי, היה ברור שהמצרים לא יכולים לכבוש את סיני. לכן, הניח ראש אמ"ן שהמצרים לא יתחילו במלחמה. אבל המטרה של המצרים לא הייתה כיבוש סיני. המטרה שלהם הייתה כיבוש רצועה צרה לרוחב תעלת סואץ. משהו לא כל כך הגיוני מבחינה צבאית. זה כמו שהאמריקאים היו פולשים לנורמנדי לא כדי לכבוש את אירופה אלא כדי לכבוש את נורמנדי לבדה.
אבל הנשיא סאדאת הניח שעצם כיבוש קו בר לב ישבור משהו ברוח הישראלית ויביא לשינוי שישנה את הקיפאון. לכן הוא יזם מלחמה כוללת על שטח מוגבל מאד. בפיקוד דרום כל הזמן חיפשו את המאמץ העיקרי של המצרים, לאן הם רוצים לפתח את ההתקפה, ולא מצאו. מסיבה פשוטה – לא היה מאמץ עיקרי ולא היה רצון לפתח שום התקפה.
מה הייתה מטרת החמאס? לכבוש את ישראל? די ברור שלא. לגרום לנו לכעוס להם כדי שגם אחרוני השמאלנים יתבטאו בסגנון "למחוק את עזה"? גם זו לא הייתה המטרה.
המטרה של החמאס במבצע הייתה לקיחת "בני ערובה". כל שאר חגיגת ההרג והשריפה, השחיטה והביזה, הברבריות והרוע, היו תוצר לוואי. הצליח להם יותר מדי אז הם שיחררו את היצרים. המטרה הראשונה הייתה לקחת כמה שיותר בני ערובה. כבר בשעות הבוקר של השבת השחורה הודיע סלאח ערורי, מבכירי חמאס "יש בידינו מספר רב של אסירים ישראלים ובהם קצינים בכירים. המערכה עדיין בשיאה. מה שיש לנו בידיים ישחרר את כל האסירים בבתי הכלא של הכיבוש".
מדוע חמאס היה מוכן להקריב כל כך הרבה ולהביא עליו את זעם העולם? כי ישראל לימדה אותו שהנקודה הכי כואבת לנו זה שבויים וחטופים. אם היינו מוכנים לשחרר 1000 אסירים קשים, כולל רוצחים מורשעים, בשביל רב"ט גלעד שליט, די ברור שבשביל עשרות ישראלים, ישראל תשחרר את כל האסירים הביטחונים שבידיה (9000 פחות או יותר).
וכאן צריך לחזור לאותה עיסקה הזויה. רבים הזהירו מפני חזרתם של המשוחררים עצמם לעסוק בטרור ומונים את כל אלה שנרצחו על ידי משוחררי העיסקה (ומכיוון שיחיא סינואר עמד מאחורי "תופאן אל אקצא", ניתן להוסיף גם את כל נרצחי עוטף עזה). זאת, למרות שראש השב"כ דאז, יורם כהן, הבטיח שהנזק שמסוגלים לחולל משוחררי העיסקה זה משהו שישראל יכולה להכיל. אבל הבעיה המרכזית בעיסקת שליט לא הייתה רק שיחרורם של רוצחים, אלא המוטיבציה האדירה שהעסקה הזו נתנה לחטיפות. המוטיבציה האדירה הזו, לחטוף ישראלים, הביאה אותם לנסות ולחטוף גופות של חיילי צה"ל במבצע צוק איתן (והם הצליחו עם שניים, אורון שאול והדר גולדין זכרם לברכה). ובהמשך להחזיק כבני ערובה שני ישראלים שעברו לעזה מרצונם החופשי. די ברור, כל התארגנות שקראה לשחרורם, הביאה את ראשי החמאס לחכך ידיים בהנאה. אולם ישראל לא וויתרה, והחמאס החליט להוציא מבצע שיביא לשחרור כל האסירים.
מאחורי עסקת שליט לא עמדו רק ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק והשב"כ בראשות יורם כהן. מאחורי העסקה המופקרת עמדה לחצה ל התקשורת הפופוליסטית, שלשמחת החמאס דיברה על לשחרר את שליט בכל מחיר, את השדרים שמנו את הימים, את האירגונים שהתגייסו לצעדות מול הממשלה ולא מול החמאס, את הקמפיינים. כל אלה הביאו את ממשלת ישראל לשלם מחיר מטורף, שמעולם לא שולם בעבר.
לפני חמישים שנה היו מאות משפחות של חיילים שלא היה להם מושג מה עלה בגורל יקיריהם. על אף שמדובר היא בחיילים בצה"ל, שיש להם יחידה שנלחמה, לקח לצבא שבועיים להודיע למשפחות על כך שבן משפחתם נעדר. לאף אחד לא היה מושג אם בן משפחתו נפל בשבי או נהרג. המצרים והסורים לא מסרו שום אינפורמציה.
הורי הנעדרים התארגנו והפעילו לחץ על ראש הממשלה גולדה מאיר, אבל גולדה לא הלכה לעיסקה מופרכת. היא ניצלה את העובדה שהארמייה השלישית המכותרת זוכה למים בחסות ישראל, והתנתה את המשך אספקת המים לארמייה המכותרת בעסקת שבויים. וכך, כארבעים יום לאחר נפילתם בשבי המצרי, שוחררו 250 השבויים ממצרים. עשרות השבויים שהיו בידי הסורים שוחררו רק כעבור תשעה חודשים. אבל הם שוחררו תמורת שבויים סורים. לא תמורת רוצחים שהורשעו בבית משפט. אגב, רק כאשר חזרו השבויים, אפשר היה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים האחרים, והם הוכרזו כחללים. שבועות רבים לאחר שנהרגו. כולל אבא שלי.
ליבי ליבי על המשפחות. חוסר הוודאות שהם חווים הוא הנורא מכל. הדברים שלי לא מופנים אליהם.
אני מבין שהקמפיין לשחרר את החטופים בכל מחיר, הולך ומתעצם, בדיוק כמו הקמפיין לשיחרור גלעד שליט. אנשים באים בהתנדבות לעניין. אני מבין שהיחצ"ן הממונה על ההכפשות מצא שם מקום להתגדר בו. אני מבין שמדובר כרגע בקמפיין שמפנה את זעמו על ממשלת ישראל. זו שוב אותה טעות.
צריך להפעיל כל לחץ אפשרי על החמאס כדי שהם יתחננו שניקח כבר את השבויים (יש ספק גדול אם חיות האדם האלו יעשו משהו בכיוון כי חיי אדם, כולל חייהם של העזתיים, שווים בעיניהם כקליפת השום). וכחברה, שכבר שילמה מחיר עצום, אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם מחיר כואב מאד כדי שמעשים כאלו לא יישנו.
מי שחושב שאנשי החמאס יסכימו לשחרר את הנשים תמורת אסירות החמאס (רוצחות מורשעות), לא מבין, שוב, עם מי יש לנו עסק.
אם נלך שוב לעסקאות מופרכות, אנחנו מזמינים את הפשע המטורף הבא. אנחנו הופכים את חטיפתם של אזרחים ישראלים לדבר המשתלם ביותר בעולם. אנחנו שילמנו מחיר יקר מאד, למעלה מ-1300 נרצחים, על המוטיבציה שעסקת שליט נתנה לאנשי החמאס, ואם לא נדע לגדוע את המעגל הזה עכשיו, אם לא נחליט שאין עסקאות כאלה איתם, אנחנו נשלם שוב את המחיר הזה.
שכחת כנראה איך השמאל ניהל את מלחמת לבנון השניה
