כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:

כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ,

וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם —

חַיָּב בְּפֵאָה.

וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

הבבלי בכמה מקומות (שבת סח ע"א; פסחים נו ע"ב; נדה נ ע"א) מבאר את המשנה: "אוכל - למעוטי ספיחי סטיס וקוצה (צמחי צבע), ונשמר למעוטי הפקר, וגידולו מן הארץ - למעוטי כמיהין ופטריות, ולקיטתו כאחת - למעוטי תאנה, ומכניסו לקיום - למעוטי ירק."

הפסוק בויקרא (כג, כב) לענין פאה אומר:

"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך".

בספרא קדושים א (א, ז) לומד את הגדר של במה מקיימים פאה רק מהמילה 'קציר':

מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות אף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום, יצאו התאינים שאף על פי שמכנסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקיטנית בכלל הזה."

אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש מביא מיעוטים שונים מהפסוק לכל דין במשנה, אבל נראה שהוא סובר שהמיעוטים האלו מגדירים מה מיוחד ב'קציר', כי בהלכות מתנות עניים (ב, א-ב) כי הוא כותב כספרי: "כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה".

לגבי הדין שפאה צריך להיות נשמר, בפשטות כל הפקר לא חייב בפאה כדברי הגמרא. צריך עיון מכיוון שזה כבר לא ברשות בעל הבית אז למה הוא צריך לתת פאה? כנראה הכוונה כשמישהו זוכה בקציר, הוא לא צריך להפריש פאה, כדברי פירוש הרא"ש: "ונשמר - למעוטי הפקר הזוכה בשדה מופקרת".

אמנם הראב"ד בתורת כוהנים כותב שזה תלוי אם המין נשמר או לא. אז יכול להיות דבר ברשות בעל הבית אבל דרכו לא לשמור עליו, והוא לא יהיה חייב בפאה, והכוונה בגמרא הפקר, לא שהוא הפקיר את השדה מרשותו, אלא שהוא מתייחס לשדה כהפקר.

יכול להיות שהרמב"ם סובר כראב"ד, כי הוא כותב בפיהמ"ש פה: "ופירוש נשמר - שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בעניין פאה: 'תעזוב אותם', וכל זה הוא 'משולח ונעזב'(ישעיהו כז, י), רוצה לומר הפקר." בלשונו אפשר לפרש כראב"ד שהאדם לא שומר על השדה והוא עוזב את השדה ומשלחו ומתייחס אליו כהפקר.

הפסיקתא רבתי ל"א - ותאמר ציון כותב:

"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני עשה אותי הפקר לאומות כלקט שכחה ופאה שהם עשוים הפקר, כמה שכתב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך [לקצר] ולקט קצירך לא תלקט [וגו' לעני ולגר] תעזוב אותם (ויקרא י"ט ט' וי')".

משמע משם שעם ישראל הם שמורים, רק בגלות ה' עושה אותנו הפקר לאומות כפאה וכו', כשהוא פורש אותנו לארבע פאות הארץ. אבל האומות מלכתחילה הם הפקר ולא מושגחים בהשגחה ישירה של ה', לכן ה' לא צריך לעשות אותם הפקר כפאה, הם לגמרי הפקר כל הזמן ולא חייבים בפאה

הדימוי של המדרש לישראל כמתנות עניים, שאנחנו בגלות תורמים לאומות העולם, אבל התכלית ש-ה' יגאל אותנו ויעשה אותנו כעיקר השדה הבעולה.

ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.

שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.

סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.

לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.

אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"

זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.

ואז זה השפריץ ממנו החוצה:

"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",

"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"

"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".

פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.

אתם פשוט מנסים לשנות אותי.

גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"

"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.

היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".

היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''

"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"

"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".

"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".

"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".

בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".

מי זה?

במיוחד!

משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה

לפתוח עם המשפחה

כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.

קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.

היא התחתנה כמה שנים לפניי

והכל ממש בסדר,

אני נשואה עם המשפחה שלי,

היא נשואה עם המשפחה שלה.

באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.

שם היא מרגישה ממש ממש חלק.

היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,

היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.

ממש חלק מהמשפחה לגמרי.

בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.

לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.

לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.

והשבת,

מישהי מהמשפחה

הייתה אצלה עם בעלה והילדים,

ופתאום הבנתי משהו,

שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.

היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,

או את בעלי.

אין שום שיח כזה.

איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,

אפילו הזמנתי את עצמי,

ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,

ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.

אבל היא אף פעם לא אמרה,

אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.

אף פעם לא הזמינה מיוזמתה

אותנו אליה.

אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.

אולי זו פשוט תחושה כללית.

אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.

אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.

לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,

מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,

אלא פשוט

כי האווירה במשפחה לא כל כך

זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט

לא מרגישים חלק מאיתנו.