אבל כן רציתי לכתוב משהו.
הקושי שלך הכי מובן בעולם. זה באמת באמת קשה להיות תקופה ארוכה כזו בלי בעל איתך.
זה גם קושי טכני (כי כל התפקידים שלו נופלים עלייך, בנוסף לכל מה שאת עושה בשוטף), גם קושי רגשי של הבדידות והגעגוע, וגם המתח של המלחמה, יחד עם דאגה לשלומו (לא יודעת איפה הוא משרת, אבל תמיד יש איזושהי רמה של מתח...).
אבל אולי זה ייתן כוח לחשוב שזה האתגר שלך במלחמה הזו. וזו הדרך שלך להיות שותפה לניצחון.
אנחנו עכשיו בתוך סיפור היסטורי. מה שקורה עכשיו במציאות זה ממש ברמה של עוד פרק בתנ"ך. לא יודעת אם ואיך זה עוד ייכתב, אבל זה בוודאי מהלך היסטורי משמעותי.
ולכל אחד יש תפקיד במערכה הזו. כל אחד בדרך שלו.
יש את החיילים שבחזית, ויש את החיילים שיותר בעורף, ויש את מי שמחזיק את העורף - הנשים של החיילים שמחזיקות את הבית, כל מי שמתגייס לעזור למשפחות המגוייסים או למשפחות של דרומיים וצפוניים או לחיילים, כל מי שעובד בעורף יותר במאמץ כי חלק מגוייסים והוא צריך למלא את מקומם, ועוד ועוד. כל אחד בדרך שלו תורם למערכה הזו.
והנשים של החיילים הן ממש חלק משמעותי במלחמה. המאמץ שלכן להחזיק את הבית, בזמן שהבעל שלכן התגייס למלחמה, זו תרומה עצומה לעם ישראל. אולי זה פחות מרגיש ונראה כמו גבורת הלוחמים בקרב, אבל זה חשוב ונצרך לא פחות.
זו אולי לא תשובה פרקטית מה את יכולה לעשות כדי לעבור את הערבים יותר בטוב.
אבל זה נותן משמעות. לראות את זה כחלק מהגבורה של המלחמה.
חלק מהמאמץ המלחמתי שלך הוא למצוא משהו שימלא את הערבים שלך, ויאפשר לך לעבור את התקופה הזו, ולמלא את התפקיד שלך במלחמה, בטוב ובשמחה...
(באופן אישי, אם היו לי ערבים פנויים, הייתי מציירת, אולי גם תוך כדי לשמוע שיעור מחזק ברקע. לא יודעת אם מתאים לך, אבל באמת שאפשר ליהנות ממש מציור גם בלי לדעת יותר מידי. יש המון סרטוני הדרכה ביוטיוב שאפשר להתחיל מהם. או סתם לקחת תמונת השראה שאוהבים ולנסות לראות מה יוצא לך...)
