הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל —
בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.
אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק,
וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז —
לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
התורת כוהנים אומר: "ואחד אומר לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה."
התוספות יום טוב מוסיף: "או אוכל יותר מהם".
בשנות אליהו הארוך הוא אומר כלל: "הכלל מי שעושה דבר או אומר דבר אף שיש לו איזה פניה במעשה או בדבר הזה רק אם המעשה או הדבר הוא כהלכה שומעין לו וזה מוכח מת"כ הנ"ל."
בוודאי שבדבר שתלוי בסברא או הסקה אז מי שיש לו פנייה לא נאמן, אבל דבר שהוא הלכה מפורשת, לא מתחשבים בפנייה עושים כדבריו.
משמע במשנה שאם כולם מסכימים לחלק, אז מחלקים. כך פוסק הרמב"ם הלכות מתנות עניים (ב, טו): "רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין".
בירושלמי כתוב שאף על פי כן לא מחלקים, כי חוששים שהבעל הבית יתן את תבואתו לפני עני קרובו או חבירו.
לכאורה אפשר לפתור את הבעיה שמישהו אחר שהוא לא בעל השדה יחלק, אבל עדיין יכול להיות חשש שהוא ינסה לתת למי שיש לו אינטרס.
כתוב בנחמיה ג, לו: "שמע אלהינו כי היינו בוזה והשב חרפתם אל ראשם ותנם לבזה בארץ שביה"
הרלב"ג מפרש שנחמיה מתפלל על צוררי יהודה: "ותנם לבזה בארץ שביה - רוצה לומר, שיבזום בוזזים בארץ שינהגום שם בשבי."
רואים בכמה מקומות שמי שבשבי במצב מבוזה ומושפל כמשמע בפסוק שלנו.
הלוואי שזה יקרה לאויבנו.
ברור שבכך יש איסור חמור
)