גם אם לא לגמרי.
זה שונה בגלות או במצב כשאין שררה. הגמרא בנדרים פא ע"א אומרת: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים מדליו שמהן תצא תורה ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן. אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על הצבור רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה".
האידיאל ששררה צריכה להיות גם פנימית ומהותית, אבל זה יכול להיות רק ייצוגי.
התורה לכל נתונה: "א"ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא ת"ל (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו" (יומא עב ע"ב)
ו"גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים" (אבות ו, ו)
מטרת החסידות בראשיתה הייתה הנחלת סודות התורה והעבודה באופן אזוטרי. היא התמקדה בללמד דרכי החכמה והיראה.
בשביל זה בוחרים את החכם והירא יותר, שראוי ללמד את זה. זה תלוי בכתר תורה.
לצערינו החסידות נהפכה להיות אדמורי"ם וחסידויות. מין אגודת אחים שמעמידים בראש מנהיג. סוגים של עבודת ה' ומנהגים הפכו לקישוט, כשבעצם ביסוד זה אגודת אחים וחברים.
יש בזה מעלה כמו כל אגודת אחים, שחברי האגודה עוזרים זה לזה.
אבל זה סטה מראשית כוונת החסידות שזה ללמד דרך מהותי בסודות התורה ודרכי היראה.
זה גרם להעמיד במשך הזמן אדמו"רים שהיו עמי הארץ ממש. (כמובן לא כולם, היו ענקים בתורה ועבודת ה'.)
זה גם גרם לעשות את ישראל "כתות כתות", כמו שניבאו המתנגדים.