בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן:
אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז,
וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק —
לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הירושלמי מפרש מאיפה לומדים את הדין:
"בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול."
עוד לימוד: "יכול בדלית ובקל כן ת"ל (ויקרא יט) אותם"- שצריך להניח אותם לפני העניים.
"ומוציא אני את אלו שהם של סכנה".
מה הסכנה המיוחדת בדלית ודקל?
המלאכת שלמה אומר: "הדלית (הגפן המודלית) מפני חלישותה והדקל מפני גובהו". כך כתב כבר הראב"ד בתורת כוהנים והוא מציין שיש חשש שבירה בדלית מפני חולשתה.
הירושלמי מסתפק אם בעל הבית קורא שם לפאה כשזה למעלה באילן או בתלוש .
ניתן להגיד שזה הנ"מ בין שני הלימודים.
מ'קציר' לומדים שנותנים פאה בתלוש, אם לא נתן במחובר, אז גם פה יקראו שם כשזה תלוש.
מ'אותם' לומדים שצריך להביא להם את עצם הפאה, אבל קורא שם במחובר.
יש עוד מחלוקת בירושלמי: "ר"מ אמר כל האילנות סכנה ורבנן אמרי אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד".
ה'פני משה' מסביר את המחלוקת: "כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר"מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה."
הרמב"ם פוסק (מתנות עניים ב, טז: "פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין".
צריך עיון איך אם כולם מסכימים מותר להם להיכנס לחשש סכנה גדולה? גם לפי הראב"ד יש חשש הפסד לבעל הבית בדלית שזה ישבר?
הנה גם זית נקרא דלית: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו".
הרד"ק מפרש: "ורעו - פירושו: וישברו; כמו "ירעוך קדקד" (יר' ב , טז); "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מי' ה , ה). דליותיו - פירושו: ענפיו; ונקראו הענפים הרמים כן , מעניין "ארוממך יי' כי דליתני" (תה' ל , ב) , שפירושו: רוממתני; "דלו עיני למרום" (יש' לח , יד). וזכר הענפים הרמים הֵנה בלשון הזה - רוצה לומר , שאפילו הענפים הרמים ישָברו; והוא משל על ירושלם ובית המקדש".
זית הוא עץ חזק שבוזזים אותו בפאה לדעת חכמים להלכה, אבל אפילו הענפים של העץ החזק הזה שזה ירושלים והמקדש, ישבר בגלל העוונות.
"אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת. וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך".
ברור שבכך יש איסור חמור
)