נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר —
אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם.
נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ —
מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ.
וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
לפי הרמב"ם בפיהמ"ש ובהלכות מתנות עניים (ב, יח) בשני המקרים של המשנה מעבירים את כל מה שלקט קודם בתורת קנס.
לפי הר"ש בשני המקרים רק לוקחים ממנו את הפאה שניסה להשיג.
יש חידוש בסיפא שארבע אמות של אדם לא קונות לו, כי הוא לא התכוון לקנות בתורת ארבע אמות או שקנין ארבע אמות לא מועיל בחצר חבירו (בבא מציעא דף י).
עדיין צריך עיון בשינוי הלשון של המשנה, כי ברישא משמע כרמב"ם 'אין לו בה כלום', ובסיפא משמע כר"ש 'מעבירין אותה הימנו'.
אם היה רק את עצם המשנה, ברישא שייך קנס מכיוון שמי שזורק את מקצת הפאה מנסה להעלים את שאר הפאה מעיניהם של עניים אחרים, וזה צורה של גזל. בסיפא האדם מנסה לזכות בדרך שלא ראוי לזכות, לכן הוא לא עושה איסור, אלא פשוט לא קנה את הפאה שהוא מנסה לזכות בה.
כנראה שהרמב"ם סובר שבשני המקרים האדם מעלים פאה מעניים אחרים ובשניהם שייך קנס. לפי הר"ש גם ברישא הוא מסביר שאדם בסה"כ מנסה לקנות בצורה לא ראויה, ולכן לא שייך קנס.
זה מעניין המיקום של המשנה בין המשניות שעוסקות בלקיחת הפאה במקרה של סכנה. יכול להיות שבין אם רק הרישא עוסק בקנס או גם הרישא והסיפא, יש רובד של סכנה כי ברגע שאדם מסויים מנסה בכוונה להעלים את הפיאה מאחרים זה יכול להוביל למריבות אלימות בין העניים.
התנא דבי אליהו רבה יח אומר: "שפכי כמים לבך, מה מים הללו הולכין בנהר ושוב אינן חוזרין לעולם, כך כל יחיד ויחיד מישראל שעשה מריבה עם חבירו, לא ישמר עליו קנאה ונקמה בלבבו ולא יתגאה עליו ודברי תורה לא ימנע ממנו, שנאמר אל תצא לריב מהר וגו' (משלי כ"ה ח')."
המשנה באבות (ד, כא) אומרת: "רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". התפארת ישראל מפרש: "מוציאין את האדם מן העולם: מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו:".
לכן הגם שזה מתוח מאוד המצב בין העניים בשדה וכל אחד רוצה לזכות במתנות עניים, צריך להיזהר ממריבה שיכולה לבוא לידי אלימות.
ברור שבכך יש איסור חמור
)